עין איה על שבת ב כד

(שבת כג.): "להדליק נר של חנוכה".

החנוכה המושפעת מהעתיד היותר נעלה כאשר ביארנו בהוראת חנוכה, בהקבלה להוראת חנוך, היא מציירת את כל המאורות הפרטיים שצריכים להאיר באומה, אור התורה, אור הנבואה, אור החכמה, אור הצדק, אור הגבורה, אור השמחה, אור החסד, אור האהבה וכיו"ב. שרק טרם הוכרה התכלית העליונה של החיים נראים לנו האורות הרבים, הפרטיים, כאילו הם דברים נפרדים, וצריכים לפעמים להיות עומדים בפירודם כדי שלא תמחה צורת כל אחד מהם ע"י עירוב פרשיות. ולפעמים הפירודים מביאים ג"כ סכסוכי דיעות, יש נוטה לאחד המאורות ביותר ונדמה לו שמי שנוטה אל חברו הוא ממעט צביונו של אותו המאור החביב עליו ושהוא מכיר ביותר ביקרתו. ומתוך שכל אחד מתגדר להגביר ולהאדיר את הצד הטוב שנפשו נוטה אליו, הכלל מתבנה והשכלולים מתרבים. אבל הפירודים ג"כ לא יהיו קיימים לעד, שהרי כ"ז שיש פירודי דיעות אין הקדושה מתבססת בעולם. ועיקר הברכה היא ברכת השלום, והיא תתקיים בעתיד בהיות ההכרה ברורה לכל כי כל המאורות הפרטיים הכל הוא נר אחד. ע"כ לא נרות של חנוכה נאמר בברכה שהיא נושאת דעה עד המרחק היותר נשגב, עד העתיד היותר עליון ונערץ בעז ד', כ"א נר של חנוכה.

<< · עין איה על שבת · ב · כד · >>