עין איה על שבת א פ

(שבת יז.): "ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל".

הלל איש החסד, ראה את החיים כולם בצדם הטוב, גם את הנפש האנושית ראה בעינו הטהורה ביותר בצדה הטוב ובתכונותיה היפות. ובאמת לאיש ישר אוהב חסד וצדקה, אשר פנייתו הפנימית היא לטוב וליושר, לא תזיק השמחה המתרחבת, ישמח ויעלז, ירנן וירעע, כרב לשמחתו ייטב לבו, וכן תרומם נפשו לעשות [] וצדקה ולבחור בדרך ד' הטובה. אמנם אם היו ישראל מגיעים למדה זו כפי מדתו של הלל, אז היה ראוי להרחיב גבולות השמחה ג"כ. אמנם השקפת החסד עוד איננה מקפת את המציאות כולה, והמציאות תורנו שיש בחיים שבנפש האדם ג"כ הצד הרע, הכח המתפרץ לבלע כל קודש. וכל זמן שהשרשים הרעים נמצאים, הנה בהתיר לו השמחה המתרחבת מצד הנטיה הטבעית ובהיותו לזה מודרך, הנה שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, השמחה תפרץ גבולה ואחריתה תוגה, ותסיר הוד קדושתם של ישראל מהם, ותמעיט הדרת מדות הקדושה והצניעות שהן מורשה קהלת יעקב. ע"כ שמאי שהכיר יפה ג"כ את הצדדים הרעים שיש בנפשות, והורה שלא בכל עת ראוי להתנהג בנחת וענוותנות, כי ישנם קשי עורף כאלה שאם לא ידחו באמת הבניין יתנשאו לקעקע את הבירה כולה, הוא צייר את התוצאות הרעות האפשריות לצאת ע"פ ההדרכה של התרחבות השמחה באומה, ע"פ הרחבתה הטבעית באופן שהיא אצל העמים זולתנו, הציג את צדדי המגרעות שנקלטו בעונינו גם בישראל ואיך הם צריכים ביותר שמירה מכל קלקול ופריצת גדר, עד שבהציע דברים רעים כאלה לפני הלל איש החסד והטוב, הרואה בכל אדם את הצד הטוב והנעלה שבו, לא מצא און להתנגד וכפף את מדתו הנוחה והטובה למען האמת הברורה שבמציאות, והיה כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, לקחת מפיו תורה בידיעת האופנים שיוכל הצד הרע שבנפשות להתעורר ע"י התרחבות החסד לאין גבול, להתיר ג"כ שמחה מורחבת באין מטרה של טהרה והכנת כלים טהורים נאותים. אמנם שמאי בהציעו את הצד הרע, הי' צריך להעביר את כל המגרעות שנדבקו בישראל בעונינו, ושעל כן הם צריכים שמירה ביותר להגן על הקדושה האלהית המתהלכת עמהם. והנה ביום שנעשה העגל היו מחולות ושמחה, העם ברעו הי' צוהל ושמח, ומזה נפרע מאד. "וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם", ע"י השמחה של הוללות שהתרחבה בעוד לא הי' העם מוכשר לזה, פנה למטה "וישב העם לאכל ושתו ויקומו לצחק" , כדברי חז"ל כ"מ שנאמר לצחק כולל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ומה היה הצורך לתקן כל אלה, "ועתה הורד עדיך מעליך", "וישמע העם... ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו", תחת אשר בעת המאושרה שמחת עולם על ראשם, שמחה שמעולם על ראשם, באבדן העטרות התאבלו וערבה שמחתם. כן בהציע שמאי את הצדדים הגרועים שהם עוד מושרשים בעונינו עמוק בנפשות, ושצריכים עוד צירוף וזיקוק ושמירה יתירה שמצדם א"א להתיר שורת השמחה במילואה, אע"פ שהיא ראויה ונכונה לנפשות ישרות שכל סיגן נפרד מהן, הי' באמת אותו היום, שבו היה ההכרח מכריח להציג כל אלה בשער משפט, קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שאז נתגלה בפועל הפרעות הפנימיות הצפונות בלב נלוז, איך שיוצאות אל פעלן הרע ע"י ההתרחבות של הנטיה לשמחה שאיננה מטוהרת, של בצירה שלא בטהרה.

<< · עין איה על שבת · א · פ · >>