עין איה על שבת א פא

(שבת יז.): "גזור שמאי והלל ולא קבלו מהם, ואתו תלמידייהו גזור וקבלו מהם".

כל זמן שהאומה היתה במילואה של תקיפותה המדינית בימי שמאי והלל, לא היתה יכולה עדיין לצייר את גודל הנחיצות לקיומה ולאשרה להעמיד את הנהגתה ע"פ דרכי התם והטהרה המצויינת. אמנם שמאי והלל הם צפו זאת מראש, בעוד שלא הי' כ"כ המצב מעיק עד שיראה בולט לכל שמניעת ההרחבה של הנטיה לשמחה כעמים, היא נחוצה לשמירת רוח הקדושה הישראלית. אבל הצעתם הועילה כי אח"כ בימי תלמידיהם, שהדורות הלכו וחסר ותוקף הממלכה ירד ג"כ, עד שנפקחו העינים לראות כי לא כעמים בשמחת החיים העליזים החומריים יתפאר ישראל, ולעומת זה נתגלה באופן בולט, צדדי החסרון שהשמחה הגסה פועלת על יסוד המוסר הישראלי שהוא סם החיים לעם ד', ע"כ הי' אח"כ העם מוכן באהבה לקבל גזירה כזאת, שנובעת מהדרכה הטהורה ההיא שפועלת בפעולה מעשית, כדרכה של תורה להשריש עמוק בלב דיעות קבועות, מה שדיבורים ותוכחות גם ספרים וסופרים לא יוכלו לפעול ככה. אז בימי התלמידים כבר הכיר העם שראוי להניח שורש נעלה כזה, שיסוד השמחה הישראלית תהי' מחולקת משמחת עמים אחרים החיים רק ע"פ טבעם. אמנם שמחתם של ישראל צריכה להיות מיטהרת וערוכה בכלים טהורים. ואע"פ שמשמאי והלל לא קבלו, אתו תלמידייהו וגזור וקבלו מנייהו.

<< · עין איה על שבת · א · פא · >>