עין איה על שבת א יב
לא להחליש את החומר מפני הרוח יותר מגבולו.
(שבת י.): "מכאן ואילך כזורק אבן לחמת, אמר אביי לא אמרן אלא דלא טעים מידי בצפרא אבל טעים מידי בצפרא לית לן בה".
הכחות הטבעיים מכוונים המה הרבה לעומת תכליתם המוסרית, על כן באשר להמעיט את תכונת החומר מפני הרוח יותר מגבולו לא נכון הוא, על כן הושם מהחכמה האלהית עונש טבעי, כי העובר יותר מהגבול ומתאחר משלם לחומר את חקו הראוי לו, אחרי שכבר עברו הזמנים שקבעו את האיחור הטבעי מצד התרבות, המוסר, ההכרח, העמל, והרוחניות, כשיאחר האדם יותר מזה את סעודתו כבר נכנס הוא בגבול שנאת החיים שהוא דרך רע ומעוות, על כן לא על נקלה יתקן את אשר עות בכלכלה הגופנית. כי ישנם כחות טבעיים כאלה שהם קבועים עד גבול ידוע, וכיון שעוברים עליהם את גבולם בעקיפין, עושים בהם שמות ופרעות מה שלא יוכל אחר כך להתקן. ויתכן שהפרעות הגופיות הבאות מאיחור האכילה יותר הרבה ועל סדרה הקבוע, כיון שעברה את גבולה כבר עשתה את קלקוליה, ואולי לא תוסיף עוד קלקול באותו יום, אף על פי שירגיש האדם חלישות נוספת באיחור השעות, זה יתוקן אחר כך באכלו בערב, זולת בהתחבר חולי מיוחד לגוף, אבל הדברים אמורים על פי הסדרים הנאותים לגוף בריא מתנהג בסדריו הטבעיים. אמנם בדטעים מידי בצפרא, מורה כי לא שנאת החיים היא שגרמה לו איחורו כי אם סבות פרטיות שונות, על כן אין בזה העונש הטבעי המוגבל שלא תועיל ההתקנה אחרי האיחור, שעל פי החכמה האלהית הוכן הדבר להיות למגן בעד מחלת שנאת החיים והיסח הדעת מערכם, הרגילה לבא בבני האדם מקוצר רוחם בעמל החיים. והנה מצד המבט הטבעי המאכל כשנכנס בגוף פועל הוא את פעולתו על האצטומכא לעוררה למלאכת העיכול וממנה תוצאות לבריאות הגוף וחזקתו, וכלי העיכול פועלים על המאכל להפכו למזון הראוי. אמנם כאשר יעבור הזמן הטבעי, תחלש הפעולה בין מצד המאכל בין מצד כלי העיכול, המאכל לא יהיה עוד בכחו לעורר את כלי העיכול למלאכתם, והיה לאבן, לא למאכל המעורר בכח טבעו להזנה, וכלי העיכול מצדם לא יתעוררו עוד כראוי לפעולתם, והיו כחמת הבלתי פועלת על האבן מאומה, ותחת אשר יחש המאכל המזין אל גוף המזון הוא יחש טבעי ומתקבל בבא המזון בזמנו, ויש כח המושך הנעים ומקובל לקשר המאכל עם הכלים המקבלים אותו בלא שום התנגדות, עד שאין צריך לכח חוצי שילחץ חיבורם. אמנם בעבור הזמן והפרעות הטבעיות כבר פעלו לרעה על הגוף היוצא מסדר טבעו, אז כאשר גם יקבל המאכל אחרי זמנו לא יהיה לו אותו היחש הטבעי המקשר את המאכל עם כלי העיכול בקיבול טבעי שכל עניני הטבע הם נוחים ונעימים, ואין צריך להם כח מכריח מחוץ להם. אמנם בעבור הזמן צריך כח מכריח, והיינו מליצת הזריקה שהוא כח חיצוני הבא בדרך מלאכותי, מקביל בהתנגדות לעומת הכח הטבעי המתקבל שאין צריך שום התגברות. כי מעשי הטבע הבלתי מקולקל נוחים וישרים הם, "כל ארחות ד' חסד ואמת"[1]. וכל זה בא לרגלי שביתת הפעולה הטבעית עד אחרי עבור הזמן הראוי לה מצד חוקי הטבע המוכני וחקי המוסר המתאימים לה. אמנם כשטעים מידי כצפרא, הכח הטבעי כבר התעורר לפעולתו, לא יחדל מעבודתו והתעוררות כחו על ידי איחור איזה שעות אחר כך, על כן לית לן בה.
<< · עין איה על שבת · א · יב · >>