לדלג לתוכן

עין איה על שבת א ו

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

האדם הישר צריך לפעול לפי נטיותיו הפנימיות.

(שבת י.): "רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?!". והוא סבר: זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד."

התורה תיתן לאדם מדעים חדשים בכל עת, הנובעים ממקור האמת שהיא חיי עולם, כי כן האמיתיות מתקיימות לעד. אמנם, התפילה אינה בנויה על יסוד הודעת ידיעות חדשות להעשיר את שכל האדם באמיתיות, כי אם תעסוק בחלק מהידיעות הידועות מכבר, להשתמש בהן על-פי כוח ההרגש, רק כדי להעמיק את הרושם של הידיעות המוסריות על כוחות הנפש. על כן, אין לתפילה עניין עם משפט האמת מצד עצמה, כי אם כפי אותו הכוח שירגיש יותר הרגש האנושי את רושם של האמיתיות שהן כבר צפויות וגלויות בשכל, איך יתפעל מהן ברגש נפשי. ולפעמים, דווקא הציור הבלתי מזוכך כל כך ילהיב את הרגש, מפני שהוא יליד החומר; על כן הותרו בתפילה תארים לשם יתברך לפי הכרת רושם ההרגש. והנה, השכל אינו צריך מצד עצמו לההשתדלות זאת של העמקת הרושם, שמצד עצמו ומצבו הנצחי די לו בהרחבת הדעת עצמה. אמנם, מצד כבדות כלי הגוף, המכבידים על תעופת השכל, צריך סיוע מהעמקת הרושם. אם כן, התפילה, תכנה הוא לא מצד אמיתת השכל הנצחי עצמו שהוא חיי עולם, כי אם מצד מקרי הגוף ומשיגיו, שהם חיי שעה. אם כן, לא ייתכן לעזוב חיי עולם מצד חיי שעה. אמנם הוא סבר זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, כאשר בכלל פרטי ענייני תורה יש כלל מונח: לעולם ילמד אדם ממה שליבו חפץ[1], כי הנטיה הפנימית תנחה את האדם בדרך המישרים, וכיוון שנטייתו לזה החלק נמשכת, היא אות שאותו החלק יהיה נאות יותר להיות לו לעזר רוחני לפי מצב נפשו. כן הוא גם כן בעניין התורה והתפילה, השפיטה השכלית לא תוכל כל כך ליתן גבולות, כמה צריך האדם להיות מתפרנס פרנסתו הרוחנית מעמקי התורה ותנובת השכל, וכמה הוא צריך לצרף עמו תבלין של רגש. על כן גם בזה הנטיה הפנימית תנחה את הישר שבאדם בדרך ישרה. לזאת בהיותו לפי מצב נפשו נוטה לחמדת עסק התורה הוא זמן תורה, והוא העיקרי שבהשלמת האדם הפרטי והכלל כולו. אמנם בהיותו מרגיש בעצמו בזמן מן הזמנים, שהוא נוטה לחפץ הגעגועים ההרגשיים, להרחבת התפילה ושפיכת נפשו לפני ד' על פי מידת ההרגש הוא אות שלפי מצב נפשו, אותה התכונה נחוצה לו אז יותר מהשלמה אחרת, אף על פי שהיא רמה ממנה במעלה. זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, אלא שהזמנים הקבועים נקבעו על-פי מידת הכלל, שראוי להיות נוטה בהם לתפילה.