עין איה על ברכות ט רעב

<< · עין איה על ברכות · ט · רעב · >>

(ברכות סג.): "וכ"כ למה לפי שאין עונין אמן במקדש, ומנין שאין עונין אמן במקדש שנאמר קומו ברכו את ד' אלהיכם מן העולם עד העולם, ואומר ויברכו את שם ככודך ומרומם על כל ברכה ותהלה".

האמונה והקבלה למה שנאמר מפי גדולי עולם הוא עמוד האורה המאיר כל מחשכים, מפני שאי אפשר לכל אדם להשיג בדעת עצמו את האמת הפנימית, ובפרט בענינים העומדים ברומו של עולם בעיקרי תורה ואמונה, ע"כ גדולה היא עניית אמן, המורה על ההסכמה והקבלה באמונה, לדעת הברכה שתקנוה אבות העולם אנשי כנה"ג ויתר גדולי מאורי העולם. אמנם צורך האמונה, מצד חסרון השכל להגיע אל הידיעות הצחות בבירור עצמי, הוא רק בחק הפרטי. היחיד אין כחו גדול לחדור בסתרי אלה הידיעות הרמות שעליהם הושתו הברכות והתפילות. ע"כ עליו לקבלם באמן ואמונה, "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים"!. אמנם הכלל, העם בכללו, עם ד' אלה, עם חכם ונבון, הוא עומד למעלה מהכרח האמונה, עליו בכללו הלא נאמר "אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלהים אין עוד מלבדו" . והדבר הוא פשוט אימתי הדברים האמתים של דעת ד' והשגחתו ויתר הענינים הטהורים שנכללים בתפילות וברכות צריכין רק למסורת ואמונה, רק כשאדם מצמצם עצמו בחוג יחידותו, ואינו מתבונן אלא על העשוי בזמנו ודורו, אז לפעמים עיניו יראו זרות, ומעשה ד' וההנהגה הנפלאה לא תהי' ניכרת לו כלל בהכרה שכלית, ע"כ צריך הוא לאמונה וקבלה. אבל הכלל המקיף את ההסתוריה הארוכה, הרואה בראיה גמורה את כל מעשה ד' הגדול אשר הפליא לעשות, הלא עדים אנחנו כולנו ביחש כלל אומתינו על כל עקרי התורה והאמונה. על כן במקדש מקום מרכז הקדושה הכללית, שם מתיצב הכלל הגדול הלאומי, לנגד עיני כל איש הבא למקום הקדוש אשר לעולם זאת על ישראל, עם כל המון הדברים הנפלאים, כל הניסים והנפלאות וכל הסבות והמסובבים שהשתלשלו מראש מקדם ערוכים בחכמה נפלאה והשגחה עצומה שאין להעלים עין ממנה אפילו רגע, היש צורך לקבלה ואמונה, הלא מהכרה פנימית יענה ויאמר "גדול ד' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו" , ע"כ אין עונין אמן כמקדש. ומנין שאין עונין אמן, כ"א ברכה היוצאת מהכרה שכלית של העונה, שנאמר "ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם", הכלל אינו מצטמצם בחוג קצר של איזה דור ידוע או תקופה ידועה, כ"א הוא נושא משאו על מעשה ד' שמן העולם ועד העולם, הוא רואה לפניו נצב כמו חי, העבר העתיד בצירוף ההוה, מן העולם ועד העולם. ע"כ יאמר בעצמו בדעת נפש עצמית ברוך ד' אלהי ישראל. כל ברכה היא רק חלק אחד, אחוז מהשקפה מוסרית המאירה בשכל ובינת הלב, מאור האלהי המאיר בההנהגה הכוללת. אמנם כשהכלל ניצב לפנינו בעז הסתכלותו על כללות ההנהגה כולה, שכוללת מקורי כל הברכות והתהילות, שכל, רגש ורעיון פרטי, הולך וטובע בים האורה ומתבטל כאפס ואין. ע"כ נגד הכלל נאמר ויברכו את שם כבודך ומרומם על כל נרכה ותהילה. המושג הכללי של ההשקפה המקפת מראש ועד סוף ממלא אורה את הנפש החושבת, אורה עליונה כללית שאין כח בשפה לספרה, "לך דומיה תהילה", מרומם על כל ברכה ותהילה. ובמה איפוא נוכל להוציא בפה את אותה הרוממות מעל כל ברכה ותהילה לערך השגתנו, באמרנו שאנו לוקחים את כלל הכרתינו לא מזמן ותקופה אחת מוגבלת ומצומצמת, כ"א מן העולם ועד העולם, "ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם".

<< · עין איה על ברכות · ט · רעב · >>