עין איה על ברכות ט רעג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · עין איה על ברכות · ט · רעג · >>

(ברכות סג א): "יכול כל הברכות כולן תהא להם תהלה אחת, ת"ל ומרומם על כל ברכה ותהלה, על כל ברכה וברכה תן לו תהלה".

באמת כשהדעה מתגדלת, כל הפרטים של דברים המסתעפים מהכלל הגדול הם הולכים ונבלעים בתוך הכלל, א"כ הי' מקום לומר שכל הברכות כולם תהי' תהילה אחת כוללתם. אבל אמתת הדבר הוא, שלעולם לא יהי' אדם עומד על אמתת כל כלל גדול כ"א כשיבא לו בידיעת כל פרטיו, ואחרי שיתבונן ויכיר כל הפרטיות בבירור מפרוט, אז בהשיגו שכל אלה המון הפרטים, שכ"א בפני עצמו הוא ג"כ נעלה נשגב ונהדר, המה מתכנסים בתוך הכלל ובטלים בו בערך בלתי משוער, יתרומם רוחו ונפשו תתענג על ד', "ואני בד' אעלזה אגילה באלהי ישעי", ע"כ צריך האדם להעשיר את רגשי לבבו בידיעה והכרת המון פרטים, שכל אחד מהם מביא אל לבו דעה ורגש קודש חדש, ומכולם יבנו הכללים הגדולים המאירים בבתי נפשו, עד שיתכנסו כולם למושג אחד מלא אורה שאין לה קץ, כנחלים ההולכים אל הים. אבל על כל ברכה וברכה תן לו תהלה, ואז ימצא לך המדע הברור שהשם ית' הוא מרומם על כל ברכה ותהילה. אבל הממהר להסתפק בכללים, והפרטים הם עפים לעיניו בלא עיון ולא עומק דעת נפש והכרה עמוקה של התבוננות מושרשת בלב, ע"י הבעת הדיעות ברגשי קודש והשתפכות נפש בתורה בתפילה ובמעשים המכוונים אליהם, הוא ישאר עני ומדולדל גם מהכרת הכלל, ועושר הכלל יהי' רק לפי רוב הכחות הפרטיים "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם(תהלים סח, יט).


<< · עין איה על ברכות · ט · רעג · >>