עין איה על ברכות ט רל
<< · עין איה על ברכות · ט · רל · >>
(ברכות סא:): "אמרו כשהוציאו את רע"ק להריגה זמן ק"ש הי' כו' א" ל תלמידיו רבינו עד כאן, א" ל כל ימי הייתי מצטער כו' עכשיו שבא לידי לא אקיימנו".
תכלית עול מ"ש בכל יום, הוא כפי המובן הכנה שתהי' קנויה בנפש לעת מצא של ההצטרכות. א"כ כיון שבא האדם לידי נסיון נבחן ויצא צרוף ומזוקק. כר"ע שכבר עמד בנפש חזקה ושמחה של אהבת אמת לקבל עליו עומ"ש בפועל מבלי לחוש גם מכלי מענים היותר נוראים, מסריקות הברזל, א"כ למה לו עוד לקבל עליו עול מ"ש. אמנם הוא ע"ה הורה להם שאין הדבר כן, לא רק כערך הכנה לבא אל התכלית תחשב קבלת עומ"ש, כ"א היא תכלית נפלאה לעצמה. הסכמתו הטהורה של האדם, לקבל עליו עול מ"ש גם עד מיצוי הנפש ועד בכלל, מרוממת אותו בכל פעם במעלה יותר רוממה בקנין הקדושה וקרבת אלהים, שאין למעלתה סוף ותכלה. וא"כ שאין קבלת עומ"ש הכנה כ"א לשלימות עצמית, הלא אי אפשר כלל לחשוב, שמי שהצפער כל ימיו לומר מתי יבא לידי ואקיימנו, והוסיף כל ימי חייו שלימות על שלימות ע"י הציור האדיר המרומם את האדם למעלה רמה ונאצלת, הוא ינוח מזכות עוד בהוספה רוחנית גדולה, שיוסיף הציור עוד לפעול על נפשו בעצם השעה הקדושה והנוראה, שהוא בפועל מקבל עליו, לא בציור כ"א במעשה, את עול מ"ש של "בכל נפשך" באהבה.
<< · עין איה על ברכות · ט · רל · >>