עין איה על ברכות ט רלא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(ברכות סא:): "והי' מאריך כאחר עדשיצתה נשמתו באחד".

אם שרבו וארכו מאד מצות התורה לסעיפיהם ופרטיהם, אבל הכלל העולה מהם הוא שכל המערכה הגדולה הזאת צריכה להיות כדי להורות בפועל את ההוראה הגדולה של ד' אחד. ונקודת מסירת הנפש שהיא מתפשטת גם על כל דיני תורה לעת הגזירה והסכנה, היא מפני שהם .מסתעפים ושייכים אל השורש של הוראת ד' אחד. קיומו הנצחי של עם ישראל, בצביונו, ברוחו ותכונתו, הוא צורך גבוה להיות נשמרת הדעה של ד' אחד בכל טהרתה. וכל המצות כולם, הלאוין והעשין וגדריהם, הן נערכות כדי לשמור על ידן הדיעות והמדות והתכונות של עם ישראל, כדי שלא יוכל הזמן לשנותו מצביונו, מתכונתו ומרגשותיו, ולא לבוללו בין עמים אחרים, כ"א "כל רואיהם יכירום כי המה זרע ברך ד'". ע"כ הנקודה שכח מסירת הנפש הפרטית עומדת עליה היא ד' אחד. ולהורות את דעת הנפש שלו בעשותו את הגבורה הקדושה הזאת, למסור נפשו על קדושת ד' בשביל הקהלת קהילות ברבים ללימוד התורה, בשעה שהמלכות גזרה ע"ז כדי להשכיח תורה מישראל, האריך בדבר כדי לתת בינה, שהפרטיות של ההסתעפות מדיני התורה ולימוד התורה והרחבתה, הם נחלים ההולכים מהתעודה של דעת אחדות ד' ואליה הם שבים. ומסירות נפשו היא בשביל שהדבר נוגע להמטרה של ההוראה דאחד. ע"כ האריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד.