עין איה על ברכות ט קלד

<< · עין איה על ברכות · ט · קלד · >>

(ברכות נט.): "והא קא אזלה אבתרה דאמרה לה הכ לי כני, שבשעה שבקש הקב"ה להביא מבול לעולם נטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם, וכשבקש לסתמא נטל שני כוככים מן עש וסתמא".

הכימה בעלת הצינה המרשמת את ערך המקום, היפך כח החמה המרקיע ומקליש, פעולת החום מתגלת רק כשכבר פעלה הצינה להתקבצות החלקים ולהתגלות בנין המקום, וכבר יש מעמד של קיום, אז צריך לחום למען הביא הדברים למעמד של עליה והוספה. המון הכוכבים, המקובצים או המפוזרים, שהם נושאי המקום או המקומות, ששם יגלו החיים פעולתם ע"י כח הנתון מאדון כל המעשים החותך חיים לכל חי, כח הפועל הגומר השתלמותם של היצורים ע"י ההערכה המסודרת של הכחות, "עש", "יות"א", שרעיון זה יעלה על לבינו בנשאנו עין אל המון של קבוצת כוכבים, "כמאה כוכבי". הרעיון שאנו פוגשים כשאנו ממצעים את ההכרה בין הפרטים הבודדים אל הכלל השלם, שמספר המאה מתיחש למושג ממוצע זה, כערכו לעמוד בתוך בין מספר האחד למספר רבבה. בין חמשת המספרים הסוגיים, המאה היא באמצע כממצעת בין הפרט היחיד לכלל הגדול של הרבבה, שאין לנו מושג בלשון של ריבוי יותר ממנו, והוא נערך ג"כ למצב ההעמדה וההתקיימות, הממצע בין ההתהוות מהעדר אל מציאות לההתגדלות והתעלות. צינתה של כימה והכח הפועל המשכלל בכללות, מתיחש אל הכח המעמיד ונותן המקום, כי רק הכח המשפלל הכללי שבו נעוץ הכלל בהפרט, הסוף בהתחלה, הוא הוא הרודף להכשיר את המקום שהוא הנושא, שיהי' מוכן לכל אור וחיים, והוא מצוי בין במושגים חומרים ובין במושגים המוסריים והוא אומר הב לי בני, כלומר מזומן הוא להוסיף בשכלול מצד התכלית של השאיפה הכללית לטוב הגמור הצפון להכלל. והמקום הרי הוא עיקר הנושא, שכשהוא נמצא יש להמציא ג"כ ולקיים המון רב של זוכים חיים ונהנים. ע"כ תכלית הפעולה היותר אדירה וכללית היא ההתקיימות הטובה,"למען ייטב לך והארכת ימים" , עולם שכולו טוב הוא עולם שכולו ארוך . אי אפשר לתכלית הטוב האחרון שיבא בלא פרעות, הפרעות העקריות הם מפסידי המקום ואפשרות ההתקיימות, המבול, אבדן המקום החומרי, "והנני משחיתם את הארץ" , שנאחז באבדן המקום המוסרי, שלא הי' כלי בכלל האנושיות המחזיק את המוסר האנושי. ואבדות הללו צריכים להשתלם מכח היצירה הכללית, מהכחות הכלליים שבההרחבה הגדולה של היש. הכוכבים נושאי המקום, כשנוטלים מכימה, מושג ההעמדה וההתקיימות, כשיש ענין למבול, השחתה ואבדן כללי. השם שני כוכבים, נושא מקום חומרי ונושא מקום רוחני ומוסרי, להשלים את המגרעות צריך הכח המצייר הכללי לטפל בזה, להשלים כח העמדה מהכח הכללי, "לעולם ד' דברך ניצב בשמים" . והנושא המוסרי צריך לרוח חן ותחנונים, מכח כללי, הכשר ע"י כריתות ברית בין ד' ובין כל נפש חיה, ושבועה, "מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ" . מי סותם את זאת הפרצה, הכוכבים הללו צריכים להנטל מעש, מכח המעשה הכללי. הכל לא ימוט, מושגי המוסר לעד לעולם המה, והמה צריכים להחדר אל נפש החושבת האנושית. וההעמדה החומרית, מהעולם הכללי הגדול צריכה להפגש בנקודה הקלה של הכדור הארצי. ובאשר ירידות כאלה צורך עליה הם, ומזומנות תמיד, ע"כ ההתעלות והיצירה הכללית מחובר תמיד לכח ההעמדה, וצריך אליו. ועש קא אזלא בתר כימה, בשאיפה וחפץ והמית רחמים, אל המשא נפש האחרון הב לי בני.

<< · עין איה על ברכות · ט · קלד · >>