עין איה על ברכות ט קיב

(ברכות נז:): "חמשה אחד מששים, ואלו הן, אש, דבש, שבת, שינה וחלום".

אש אחד מששים לגיהנם, דבש אחד מששים למן, שבת אחד מששים לעוה"ב, שינה אחד מששים למיתה, חלום אחד מששים לנבואה. החיים של ההרגש שהם הבסיס לחיי השכל נמצאם מוגדרים בחמש תכונות כוללות, צער, עונג, מנוחה, הפסק ההרגשה כדי שתהי' מורגשת יותר בהתחדשה, נמצאת ההפסקה היא ג"כ אחת ממכשירי החיים, החמש המשלים הוא הדמיון המביא את ההרגשות לעומק הנפש וממלא את כל הריקנות שבחיי הרגש, במלאותו המון התרגשות בתוך עמקי חדרי הנפש הדקים, כדרך שהלב מכניס בכחו בצירוף הריאה את הדם לכל עורקי הגוף והגידים הדקים. ראוי אמנם להבחין את ערך כל אלה ההרגשות שהחיים יהיו מלאים ענין רק לפי מדתם, בין ערכם האמיתי ובין ערכם הנחלש, מצד מיעוט כח שיש בחיים שלנו. והנה הצער מתגלה בכל עזו באמת רק בערך ההריסה המוסרית, שעצם תכונת הצער בנפש נועד בעיקרו לזאת המטרה של ההשלמה של החלק היותר גבוה שבחיים, שהוא סידור החיים באורח הטוב והצדק האמיתי שהוא הצדק האלהי, מקום ששם מתגלה לעצם הנפש המרגשת את הרגש האכזרי שפועלת עליה ההשקפה האמתית של אבדן הטוב היותר נחמד, האוצר היותר יקר שבכל אוצר החיים, שם רק שם מתגלה כח הצער בכל כחו. ואש, שהוא ערך ציורינו במעלת הצער, הוא רק כעין צל ודוגמא לערך הצער המגיע מהכליון המוסרי, אחד מס' לגיהנם. העונג אמנם מקומו המתראה בכל יקרתו יתכן רק במקום העונג הלאומי. כשהכלל כולו מתענג על רב טוב אז ראוי לחוש העונג להתפתח באמת, העונג הלאומי נוכל לצייר במן, כצפיחית בדבש ולשד השמן שהי' יורד לכלל אומתינו, דבש אחד מם' למן. למעלה מרגש העונג הוא רגש המנוחה, העונג בחיוב יתגלה בכל הדרו במערכה הלאומית אבל כל זמן שכלל המציאות עוד לא נשלם לגמרי, אין לבעל נפש עדינה עדיין מנוחה שלמה. שבת אמנם הוא יום מנוחה, אבל בשלימותו א"א להתעדן על רגש המנוחה כ"א לעוה"ב, בעת שלימות כל היקום כולו שהיא למעלה אפילו מההשלמה האנושית, ואין צריך לומר שהיא עליונה ורחוקה ביותר במדרגתה מההשלמה הלאומית המתבודדת אף שהם תוצאותיהם. שינה הפסק ההרגשה, המביאה להיות ההרגשה עצמה מושלמת ובריאה, מקומה הוא בחילוף הכח העקרי, שישיני עפר בהתנערם לחיים חדשים, חיים המתאימים את הרוח עם החומר ברב הוד ותפארת רק לפי ערך עומק החיים וצהלתם, לפיהם הנהו נערך ההפסק העמוק של המיתה החומרית ושביתת ההרגשים הגופניים. הדמיון אמנם הוא משלים את רגשי חיינו, מתגלה בחלום בכחו העצמי, אבל יקרת הכח המדמה לא יתראה בהיותו עוסק לבדו בכחו המוגבל, כ"א בהיותו מלא כח מעצם קדושת השכל העליון. והוא באמת מעלת הנבואה, שהשכל משתלם בכל חקו והכח הדמיוני הוא סור לו ונאמן בעבודתו, לפי רוממות החופש השכלי המלא אור החיים באור פני מלך חיים. ע"כ החלום, בתור כח מופשט להגביל את כח המדמה לבדו חוץ משארי כחות הנפשיים, אינו כ"א מעין אחד מט' בנכואה, שתהי' נחלת ד' לעם ד' ביום חבוש ד' את שבר עמו. כלי נשבר הוא הדמיון בהיותו עזוב מהשכל מורהו, אבל בהיותו בתור ציר אמונים לצייר הגיון השכל הטהור, מה נשגב הוא ודבריו אז חיים וקיימים. ודי לנו הוכחה כי בחיבור השכל השלם עם כח המדמה שנשלם גם הוא, בחר ד' להיות נושא הוד התעודה האנושית בעולם ע"י גילוי שפע נבואתו. כאשר האריך לבאר בזה הרמב"ם במו"נ, וכתוב מלא הוא "וביד הנביאים אדמה" .

<< · עין איה על ברכות · ט · קיב · >>