עין איה על ברכות ט יט

(ברכות נד:): "מתקיף לה ר"א ואימא בעשרה רבנן, מי כתיב בקהל זקנים בקהל עם כתיב, ואימא בעשרה שאר עמא ותרין רבנן, קשיא".

יסוד החבה הציבורית מתבארת כמש"כ רק בהיותינו מכירים שא"א לשום יחיד להגיע למטרה נעלה כ"א בצירוף הכלל, וזאת היא יסוד החברה האנושית שבגללה אנו צריכים לחקים מרובים מצד התורה ומצד ההסכמה, ע"כ לא יוכר ערך הציבור בהיות כולהו רבנן. אמנם ג"ז צריך להתבאר כי החכמים בהיותם מכירים שאר רוחם ירצו להיות אולי נבדלים מן הציבור בהנהגתם, בהעריכם עצמם שהם צריכים להדרכה יותר רמה, שאפשר שימצאו כאלה שאינם נמנים ומצטרפים עם הכלל, אבל מהם לא יבנה הכלל בפועל. וההשפעה המוסרית האמתית תצא רק בהיות אנשי המעלה מתערבים עם הציבור ונמנים עמהם, דהיינו תרי מנייהו רבנן ולא חוץ למספרם תרי רבנן. אמנם יש ודאי לחכמים מעלה מיוחדת שאי אפשר להם להכלל עם כל ההמון היורד מהם הרבה, והחכמים הגדולים בני עלי' שהם למעלה מספירת העם כולו הם ודאי אורו של עולם, והי' ראוי להרשים גם בצד המעולה הזה את יקרת הציבור. אבל דבר נאצל כזה הוא נשגב מהרגשת הכלל. ע"כ ראוי לציירו במה שקרוב לו, דהיינו ציור של חכמים כאלה הסמוכים למעלתו ומתערבים עמו, גם כשישא העם נפשו אל זאת המעלה ירום בערכו, "והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו".

<< · עין איה על ברכות · ט · יט · >>