עין איה על ברכות ט יח

(ברכות נד:): "מר זוטרא אמר ותרין מנייהו רבנן, דכתיב ובמושב זקנים יהללוהו".

קיבוץ הרבים לא יהי' ראוי לערך נכבד כ"א מצד צורתו המוסרית, כי אם נבא להכיר ערך הרבים מצד החומריות לא יצדק לנו כ"א במקרה, כי התאוות החומריות שואף כל אחד על שלו ויחידותו. אמנם המטרה המוסרית להשכיל ולהיטיב, היא תאגד את הרבים ותתן בלב כל יחיד להתנדב באמת לטובת הרבים, שע"י ההשפעה הרוחנית היחיד ג"כ מלא חפץ שרואה תעודת הטוב והצדק נגמרת ע"י סיוע שלו אל צירוף הכלל. והנה דבר זה הוא פשוט שא"א לכל קיבוץ להתקיים בלא הדרכה מוסרית, אבל יש הבדל בין המכיר את החומריות לעיקר, אלא מפני שבלא הדרכה מוסרית לא אפשר להתקיים ולבא למטרה חומרית, יתן חלק גם לחכמה ומוסר בקיבוצו, להאיש הרואה בצדק את ערך הרבים לאמתתו. שיסוד החשיבות הציבורית אינו בא כ"א מצד הערך של המוסר והחכמה היוצא מכללם. וההבדל שיש בין שני אלה כי הנוטה לחומריות יצמצם את החכמה רק כפי הכרחה, והמבין כי עיקר המטרה הוא הטוב הרוחני, ישתדל כפי האפשרי להרבות חכמה והוגיה. ואע"פ שכבר יהי' בידו מה שמספיק להנהגה, עוד יוסיף לקח עבור עצם אהבת הטוב. וזה הציור יבליט את יקרת ערך הציבור לפי האמת, ביסוד ההשקפה האמתית מפני מה ראוי הוא הציבור לסבול עבורו הרבה ולהיות נושא בעולו. ע"כ דוקא תרי מנייהו רבנן, כי החכם האחד בהקיבוץ הוא מצוייר מצד ההכרח גם למי שכל מגמתו היא החומריות. אמנם מעלת הציבור שגורמת להשכיל את ערך הטוב הצפון במוסר שדי, להודות בלב שלם ודעה ישרה לגומל לחייבים טובות היא באה בביאור רק בההכרה שתעודת הציבור היא השלימות המוסרית בעצם, להרבות בחכמים יותר מהכרח ההנהגה, כי לענין ההנהגה דבר אחד לדור , אבל לענין סגולת אהבת התושיה מיקרת עצמה, תבא ההשתדלות להוסיף כפי האפשרי. ובאשר רק ע"י קיבוץ רבים עוסקים בהכנות חומריות תוכל לצאת תכלית החכמה מיחידים, ע"כ חביב הוא מאד גם הציבור ההמוני, שממנו בכללו תצא תורה.

<< · עין איה על ברכות · ט · יח · >>