עין איה על ברכות ז א

עין איה על ברכות · ז · א · >>

(ברכות מה.): "שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן".

כאשר מצד ההנאה החומרית של האכילה, שרוב המון בני אדם נמשכים אליה, היה ראוי למעט הריעות והקיבוץ בסעודה, כדעת הפילוסופים שחשבו האכילה לגנות. אמנם בהסתכלות תכלית המעולה שבאה מכל שימוש חושי כשיישר האדם בו את דרכו, לא די שלא יהיה לבוז, כי אם גם ראוי לכבוד ומעלה.

על כן שלשה שאכלו כאחד שכבר יש בזה קיבוץ והקהלה, ראוי לבאר תכנית יסוד הקיבוץ האנושי, שעל ידי הקיבוץ יהיו המדות מיושרות ביושר אמיתי, ותתרחב הדרישה בדרכי ד' כשילמד כל אחד מחבירו דרכי היושר והצדק, ועל ידי זה יתגדל שם ד' ית' בעולם. כי בהיות השכל מתגבר וההנאות הרוחניות מתעלות, אז ברבות הקיבוץ יגדל האושר מצד עצמו, כי כל אחד יביא פריו להשגת השלימות וצדדי ההשקפות האמתיות וההדרכות הישרות, המרובות מאד לפרטיהם. אבל בשים האדם לבבו רק אל ההנאה הגשמית, הלא כל אחד בהיותו נוטל חלק המזון מונע הוא מזולתו כפי הדמיון, ואין הקיבוץ ראוי כי אם במקרה מה שיעזור אחד לחבירו להשגת משאליו, אבל כשישיגם זולתו תתבטל האהבה וחבת הריעות. אבל כשיתיסד יסוד השכלי של דעת אלהים בארץ אז יטו הלבבות לאהבה את כל מעשה ד' באהבת השם ית' אהבה של אמת וצדק, ואז ימצא חק הריעות מקומו הנכון.

על כן לבסס את ריעות הבאה על ידי השאיפות הגשמיות באופנם הטוב הקיים והרצוי, יש הכרח ויחש מחוייב לרומם הרעיון, בהבנת תכלית היותר עליונה של יסוד המדיניות והקיבוץ האנושי, שניכר בולט במילואו בהודות לד' על חסדו, ויצא בפועל פרטי על ידי שלשה שאכלו כאחד שחייבים לזמן.

עין איה על ברכות · ז · א · >>