עין איה על ברכות ז ב

<< · עין איה על ברכות · ז · ב · >>

(ברכות מה.): "מנה"מ, אר"א דאמר קרא, גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו. ר"א אמר מהכא, כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו".

יסוד הכרת דרכי ד' הוא ידיעת ההשגחה העליונה ודרכי ההנהגה הרוממה. ובזה יש בהכרח חלוקה של שלש השקפות: השקפה על התחלת כל המעשים כולם, איך הם ערוכים בחכמה ובחסד-אל, אלהים חיים, הטוב והמטיב ב"ה. והשקפה שני' על כל הסיבובים הגדולים שהם בתור אמצעיים להפיק תכלית נחמד העליון, שאנו משיגים אותו בתור השלמת כל הברואים כולם לטוב להם בתכלית המעלה והטוב. והשלישית גמר תכלית המטרה העליונה שהיא עולה על הכל ונשגבה באין תכלית. וזהו חותמו של הקב"ה אמת, ראש תוך וסוף. ע"כ יסוד הקיבוץ נחשב במספר שלשה, שבזה יכוון הדבר ליסוד שלש ההכרות הראשיות, שבהם תסויים הצלחת הידיעה האמיתית, וממילא כל הטוב של ההנהגה ביחש האדם ודריו המסתעפת ממנה. והנה ההכרה תמצא אפשרות מצד הגיון חקירת השכל והניסיון מהקודם אל המאוחר, בחקור האדם תכלית המעשים, וימצא שגם המעשים הטפלים שחשב שרק מקרים המה, כולם היו ויהיו יסודות להכנת טוב נעלה. ומהחלק ישכיל על הכלל ויבין כי מעשינו יד ד' בם שולטת להנהיגם לתכלית ראוי' לטוב עליון. וזה יקרא גדולת ד', שלא רק בחוג דברים והנהגות נעלות שבהם המובן השכלי בראשית ההשקפה מיחשם למעשה ד', כ"א גם הדברים הרחוקים והפעולות הנראות זרות, גם הנה מעשה ד' הנה, לתכלית נשגב היוצא מהם. למשל כשיסתכל האדם בכל הסיבובים בהנהגות האבות וכל הדברים הקטנים שגרמו להיות מכשירים ליציאת מצרים וצמיחת מלכות בית דוד. כתונת הפסים דיוסף וחלומות של פרעה ושל שר המשקים והאופים, הליכת יהודה לגוז צאנו וכיו"ב. וכבר התעוררו ע"ז חז"ל במד"ר^[1] ודרשו בפסוק "כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם", להתבונן ארחות ההשגחה העליונה מהפעולות שבשעתם לא הי' עולה על דעת שיש להם תכלית נשגבה. וזאת היא גדולת ד', שיכיר איך הוא גדול אדונינו, עד שאפי' המקומות הרחוקים והמעשים הנעשים מכח סיבות אנושיות בחיריות ולפעמים ג"כ משרירות לב הותל אשר לאדם, לכולם יש מערכה של הנהגה שמובילה יד עליון להציב מהם מטרה של טובה רוממה לאין חקר. והנה אחרי ההכרה שכל הפעולות הרחוקות נעשות בהשגחה עליונה מדוייקת, אז יגיע האדם להסתכל כמה רוממה ונאה היא המטרה שהוא הים הגדול שגם נחלי הפעולות הולכים אליו, וזוהי רוממות שם ד'. ע"כ אמר דוד: "גדלו לד' אתי", כלומר המשיג את סוף התכלית יכיר איך היו הסבות נאותות כולם להוביל אליו וכמה גדולה היא יד ד' שהלכה לאין ערוך במרחק רב במקום וזמן ובמדריגות רחוקות לפי ההשקפה מהבאת התכלית העליון על ידם. ע"כ גדלו לד' אתי, הכירו כולכם על ידי גדולתו ית' ורוב חסדיו שהכל הכין לטובת יצוריו העליונה. ונרוממה שמו יחדיו, הכרת עוצם חשיבות התכלית באיכות זו, יהיו מכולנו יחדיו. כי בבא הזמן המאושר "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". ע"כ בהיות רוממות שם ד' מכוון לעומת הקדושה העליונה של הכרת ערך איכות התכלית העליונה של כללות ההנהגה העליונה, לא יתכן להיות בה עיקר וטפל כ"א אחדות הידיעה מפולשת בכל הכתוב לחיים. והנה זאת היא המדרגה הנאמרת ע"פ השגת רוה"ק, שלפעמים מתנשאת הנפש מעל להמושגים הפרטיים ומכרת את קונה ודרכיו העליונים. ע"כ בהיותה משערת שהיא רוממה אז ממצבה הרגיל, תקרא לעומת זה ע"פ הכרתה רוממות שם ד' ההשערה של הוד התכלית העליונה. אבל למעלה מזה היא השגת אדון הנביאים, והיא התעודה של התורה שאלי' נבא כולנו יחד עם ד', כבקשת וברכת האדון . "מי יתן כל עם ד' נביאים כי יתן ד' את רוחו עליהם", וברכת חכם ודאי תבא לעתה הראויה. הוא ע"ה בהיותו תמיד עם ד' לא הי' אצלו ההשערה העליונה, שהיתה ידיעתו האמיתית, ברוממות ערך התכלית העליונה, דבר של רוממות. ע"כ לא אמר ארומם שם ד', כ"א שם ד' אקרא, בקריאה השוה לכל רגשות חייו התדירים, ולא מכח קיבוץ ההשקפות הפרטיות בא לידיעת איכות התכלית, כ"א בידיעה אמיתית מצד עצמו, ע"כ הבו גודל לאלהינו, בהיותכם מכירים ע"פ ערך התכלית העליונה הכרח הסיבוב הגדול שצריך ע"ז להמון הפעולות הרחוקות, שכולם מעשה ד' הגדול הוא. והנה המעלה הראשונה של "גדלו לד' אתי" תבא ע"י הדרישה השכלית. והמעלה הגדולה ממנה של "כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו" תבא ע"י הבנת האמונה ביסודה, שלשני אלה יביא הקיבוץ השלם של יראי ד' וחושבי שמו. וכשם שבההנהגה הכללית יובנו כל הארחות הרחוקות בהיותם מקושרות לתכליתם הנעלה, ונעשים כולם חביבים. כך בההנהגה הפרטית של האדם, תישר כל דרכיו בהיותו מתדמה לקונו, לעשות כל דרכיו הרחוקות לפי ההשקפה ההמונית כאכילה והרחבתה כולה מחוברת בלולאות החכמה העליונה, עד שלא תקוץ בה גם הנפש החכמה מאד, כ"א תתענג על ד' ועל טובו, וזאת היא מטרת המוסר הנעלה הקבוע מזימון של שלשה. כי בהתאחדות ההשקפות השונות של בנ"א, ע"י הידיעה של האופן המחבר את המושגים הרחוקים יושקף האמת לאמתתו, ואין ב"ד שקול. ושולחן כזה הוא המביא תכליתו להקרא "זה השולחן אשר לפני ד'". וכשנתבונן ביותר תבא לנו השקפה יותר מופלאה, שהמסתכל בידיעה ברורה בכל דרכי המעשים כולם איך הם מתרתקים לשלשלת אחת נכבדה, הוא לא יפלא עוד בין המטרה אל התכלית, וכל מעשיו כולם קדושים לו כי הם חלקים מחלקי התכלית העליון, ע"כ הוא תמיד רק קורא בשם ד'. אמנם המקבלים, שאינם ראויים להידיעה הברורה הזאת, יכירו הבדל בין תכלית לאמצעיים, ותהי' מעלת המשיג האמיתי בתור קדושת ההנהגה שאין עמה הכנה וחולין כלל, וזאת היתה מעלת אנשי הסגולה אוכלי חולין על טהרת הקודש בזמן ביהמ"ק. אמנם המקבלים הדרכה עליונה כזאת יבאו עלי' ע"י שהם באחזם דרכם יאמר עליהם: הבו גודל לאלהינו, וכפי מעלתו העליונה לא יוכל לעולם להשתתף ב"הבו גודל", כי מעלתו היא קריאת שם ד', ויהי שם עם ד' וקרן אור פניו. אמנם המעלה הכוללת לכל שלמי המעלה, אם לפעמים יתרומם האדם אל מעלת הקדושה אבל לא יוכל לעזוב תמיד מעלת הגדלת שם ד', שהיא מעלת הטהרה וקשר המעשים להשגת תכליתם. ע"כ בכתבי הקודש נאמר: "גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו". וזאת היא יתרון האמונה, שעלי' נאמר: "וצדיק באמונתו יחי'", כי יוכל על פיה להתקדש בדרכיו בהיותו הולך בעצת ד' גם במעלה שלא יוכל להגיע עדיה מצד שכלו.

<< · עין איה על ברכות · ז · ב · >>

1. בראשית רבה פ"ה א