עין איה על ברכות ה קד

<< · עין איה על ברכות · ה · קד · >>

(ברכות לג:): "ההוא דנחית לקמיה דרבה, אמר אתה חסת על קן צפור אתה חוס ורחם עלינו, א"ר כמה ידע האי צו"מ לרצוייה למריה, א"ל אביי והא משתקין אותו תנן, ורבה נמי לחדודי לאביי הוא רקבעי".

האיסור שבמשנה יתכן לפרשו שאומר בלשון שבח "על קן ציפור יגיעו רחמיך", שסיפור שבחיו של מקום ראוי שישקל בפלס האמת. אבל כשאומר בדרך בקשת רחמים לעורר כונת עצמו, ועיקר הדבר הוא מה שמסיים "אתה חוס ורחם עלינו", אין בכך כלום אם הפתיחה מה שמקדים אינה מכוונת להאמת, ועיקר התפילה מתקבלת לפי כונתה. וי"ל כיון שהוא לפי השקפתו מתפעל עי"ז... בעד זו ומתעורר, שפיר דמי ומשובח הוא. אמנם אביי השיב כיון דמשתקין אותו, משמע שאין חוששין שמא לקח הדבר להצעה של בקשת תחנונים, א"כ נראה שבכל אופן אין זה משובח. ואולי לדינא כשמתכוין לבקשת רחמים ולא לסיפור שבח אין משתקין אותו, אלא שמ"מ אינו ראוי לשבח כיון שבסיפור של שבחו של מקום משתקין אותו, גם בבקשת רחמים נהי דאין משתקין אותו מ"מ יתרון אין בו ואינו ראוי שישובח. ויש בזה עוד צד ציור אחר, כי הרמב"ם במו"נ כשביאר טעם למצות בח"ג כתב ששילוח הקן הוא באמת מצד מדת הרחמים, ואמר שהמשנה שסוברת משתקין אותו כשאומר "על קן צפור יגיעו רחמיך", היא כדעת האומרים שאין טעם למצות ושראוי לתלות הכל רק ברצון וגזירה. אמנם הראוי לדון יותר שתהי' המשנה מסכמת עם הדעת שאלי' נוטה השכל הטבעי, שמתוך כך נמשך לזה הרמב"ם ז"ל, ונמצאו ג"כ סימנים גדולים בדברי חז"ל שטעמי מצות ודאי נתנו להדרש ולא נכתבו רק מפני התקלה. ונראה שהרמב"ם ז"ל תלי לה בפלוגתא דתנאיאי דרשינן טעמא דקרא. אמנם נכון מאד לומר שאע"פ שמצד משפט השכל ראוי לחפש טעם למצות, וזוהי שלימות השכל שהוא שלימות התורה. אמנם שלימות הרגש ותמימות הלב בעבודת ד', שגם הוא חלק גרול משלימות האנושי, ראוי להיות יותר קבוע בהשקיף על המצות רק מצד רצון השם ית' שבהם ולא מצד הטעם שימצא בהם. וטעם הדבר נכון מאד, כי שלימות החכמה מתלקטת אחת לאחת מידיעת כל פרט ופרט להעשות לכללים, ע"כ ראוי להשקיף על כל מצוה מצד החכמה שבה ולחקור בטעמה,וכל המוסיף לחקור הוא מוסיף דעת ושלימות ויראת ד' ואהבתו מצד החכמה. אמנם המשך הרגש לשלימות ולעבודה אינה המשכה פרטית כ"א המשכה כללית לרצון השם ית', שמוצאים אנו אותו כולו בערכנו בדרכי תורת ד'. ע"כ כשמתעורר הרגש ע"י ההכרה ברצון השם ית' הוא מוכן מיד לכל טוב, כי ההליכה בדרכי ד' לעשות רצונו תביא את האדם לכל טוב כללי. ע"כ זהו ההבדל בין זמן תורה לזמן תפילה, וכשאומר בתפילה על קן צפור יגיעו רחמיך, הוא מבלבל בחשבונות של עומק חכמה וחשבון של טעמי מצות את הוד ההרגש שצריך להיות טבעי ופשוט בלב תמים בתפילה, אע"פ שמצד עצמה היא דעה נכונה. ע"כ אמר רבה כמה ידע האי מרבנן לרצוי' למרי' לפי האמת. ויהי' התועלת לחידודי לאביי גדול מאד, שישכיל מזה ערך הציורים הצריכים אל התפילה וערך השכל הצריך אל התורה והשלימות המדעי, וידע לתן לכל דבר מועדו וענינו "כבוד אלהים הסתר דבר'" היינו מצד רגש עבודת ד' והשתפכות הנפש שהחשבונות היתירות מפסידות אותו, "וכבוד מלכים חקור דבר ,' היינו מצד עבודת השכל ושלימות התורה שבה מלכים ימלכו. ונמצא שאין ההשתקה באה מצד איסור שיש בדעה זו כ"א מצד בלבול דעת שיש על ידה בעת התפילה הראויה למנוחה שלימה והשתפכות הנפש בתשוקתה אל אדוני' שהוא תהלתה ית"ש'.

<< · עין איה על ברכות · ה · קד · >>