עין איה על ברכות ה קה
<< · עין איה על ברכות · ה · קה · >>
(ברכות לג:): "ההוא דנחית לקמיה רר"ח, אמר האל הגדול כו' האדיר והאמיץ כו' א"ל סיימתינהו לשבחי דמריך ל"ל כולי האי, השתא ומה הני תלת אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא, ואתו אנשי כנה"ג ותקנינהו בתפילה, [] ל"ה אמרינן להו ואת שבחתיה כולי האי, משל למלך שהיו משבחין אותו באלף אלפים דנרי כסף והיו לו א"א דנרי זהב והלא גנאי הוא לו".
כיון שיסוד השלמת האדם היא הדעת את האלהים, ע"כ שכלול שלימותו תלוי בציור האמת כפי מה שאפשר לו שיצטייר אצלו מגדולת יוצרו, וכל מין טעות בציור דעת האלהים גורר אחריו המון נפילות בשלימות האדם, בדרכיו ומדותיו ורדיפתו [] הצדק והטוב. ובאשר כל מין שלימות שאנו מציירים בשכלנו אינו נערך לפי האמת לאמתת שלימות השם יתעלה, ע"כ גם הציור המחשבי הפרטי בציור שלימות השם ית', אם שמוסיף כבוד האדם ויקרבו אל השלימות, מעורב בו ג"כ קצת חסרון מפני שעכ"פ הציורים הם מעורבים עם קצת טעות של הגבלה שמחויב בחק הציור האנושי. אלא שהשכל האנושי יכול גם כן להפשיט צד הגרעון שבציוריו ולהוציא תולדות רגשו הפנימי, רק מצד המעלה שיש באותן הציורים של השלימות. ובזה יועילהו הציורים הנכבדים בכבוד אלהים תכלית התועלת ולא יעורב בה חסרון. אמנם עומק הסקירה הזאת, של השלילה הפנימית מן צד החסרון שמתדבק בהכרח מצד חולשת הציור האנושי, יוכל האדם רק לציירו בשכל, אבל להלבישו בדיבורים הוא נמנע. כי די והותר הוא אם יעלה ביד האדם לסדר רגשו הפנימי לזאת התעודה הרוממה, ולא יתכן כלל שימצא בלשון ניבים כאלה שיחקו סוף הטהרה הראויה לאדם להשקיף בציור גדולת יוצרו. ע"כ האמת דסמא דכולא משתוקאי ולו דומיה תהלה. כי השתיקה הבאה מעומק ההגיון וההבנה שיד הלשון קצרה מהביע עומק גדולת הרגש הפנימי המורגש בשכל בהתרוממו להשקיף בכבוד קונו, היא משלמת את האדם כפי האפשרי לו לקבל רושם גדולת אדונו וכבודו, שמביא אותו להתרומם במעלה רמה כחוקו. ומתוך שהאדם יכול לצייר בנפשו הציור הרם הזה שהוא נעלה מכל דיבור, הרי הדיבור שמצמצם הציורים הוא משפיל את ערך הכבוד הראוי. אמנם משה רבינו אמר בתורה "הגדול הגבור והנורא", היינו ציור השלימות ב"גדול" והיכולת ב"גבור" והיחס אל השלמת הברואים בבחירתם "הנורא", שמזה מקור יראת ד', שמפי ד' השכיל כי אלה הציורים כשיתפרשו לא יוכלו להוליד גרעון בציור האדם. והנה אע"פ שמשה רבינו אמרה בתורה הוצרכנו שיתקנו אנשי כנה"ג בתפילה, מפני שהתורה היא שימוש השכל והשכל יוכל להפשיט צד ההגבלה בנקל, אבל ציור התפילה הוא ברגש שהוא יותר חמרי ואינו יכול כ"כ להפשיט צד החסרון שבציור הרגשת האדם שהוא רואה כל השלימות רק כפי מדתו. א"כ יוכל להולד מזה ציור של חסרון כבוד בחק השם ית' חלילה, ומזה תוצאות לנפילות מוסריות רבות, כי חוזק כח המוסר תלוי רק באמתת הציור של האלהים אצל האדם, ומי שמטהר אצלו יותר צירוף דעת אלהים הוא יותר קרוב אל כל שלימות, א"כ לא היינו אומרים בתפילה. אבל הם ע"ה השכילו, שכ"כ נחוץ הדבר שיהיה רשום אצל האדם ברושם חזק כבוד שם ד' עד שהכרח הוא להתיר לו מושגים כוללים משלימותו גם בשפיכת שיח של רגש, אבל כיון שיהיו מעטים ומוגבלים בנושאים כוללים יהי' נקל לאדם להשכיל גם בעת השתפכות הנפש וחם הרגש, איך להפשיט צד ההגבלה המשתתף בציור האנושי שבהם. אבל להרבות יותר, ילאה כח הציור להפשיט צד החסרון וגם יד השכל תקצר מהטביע מאמר שתוכו יסבול אפשרות ההפשטה של החסרון שבא מחק הציור האנושי, ועם זה יחזק צד ההגבלה אמירת הריבוי וההפסק שבא בהכרח. ע"כ אמר לו שלשה ההפסדים הבאים מריבוי השבחים, הא, סיימתינהו לשבחי דמרך, שזה עצמו ציור חסר מאד ומטביע הצטיירות של הגבלה באדם. ועוד, השתא הני תלת היינו צריכים הנראה להשתמש בהם בשכל דיבורי ממשה רבינו, ולהשתמש בהם בתפילה מאנשי כנה"ג שהתירו גם הרגש. ואת שבחתי' כולי האי, והתרת הרגש במקום שגם השימוש בציור השכל אסור מפני ההגבלה שבו.
<< · עין איה על ברכות · ה · קה · >>