עין איה על ברכות ד מב

(ברכות כט.): "אמר אביי גמירי טבא לא הוי בישא".

נראה שהדין הוא קביעות, שכיון שכבר נתבררה אמתת האמונה ושרשיה, אצל הצדיק ההולך בתומו, במופתים נכוחים, איך יואיל לפנות מדרך האמת הברורה. ומקשה, ולא? והכתיב ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול וגו', נראה שסומך על מה שאמר במקרא זה "ועשה ככל חטאת הרשע", ובחטאת הרשע נמנה ג"כ דעות רעות, "עיניו אל גלולי בית ישראל וגו'". ויסוד המחלוקת שבין אביי ורבא, דאביי ס"ל דטבא לא הוי בישא ורבא ס"ל דגם צדיק מעיקרו י"ל דלמא הדר בי', היא שיש להסתפק על השלימות הנחוצה לאדם איך תגמר. אם ע"י מופתים חותכים וברורים, והשלם שבבנ"א בתורה וחכמה מלא ודאי חק שלימותו במופתים ברורים על האמתיות שבאמונות. או שנאמר שיסוד השלימות הוא רק יושר לבב ואהבת משרים, ומי שטהר לבבו באהבת משרים, ממילא יהי' חי באמונתו באהבה וחבה יתירה. אביי ס"ל דיסוד השלימות צריכה להיות מתבררת אצלו אמונתו ע"י מופתים מכריחים. ועפ"ז טבא לא הוי בישא לאחר שכבר הוברר אצלו האמת איך יסכל אותו, אלא שלמען יתישבו המופתים בלבבו צריך שלא יהי' טבעו מקולקל במעשים רעים. ע"כ מי שהי' רשע מעקרו וטבעו נתקלקל אפשר שיהי' בישא, כי אינו מוכן לבירור ידיעה גמורה. ורבא ס"ל שבכלל השלימות תלויה ביושר לב וא"צ מופתים מכריחים. ע"כ גם השלם שבבנ"א אפשר שיסור מדרכו הטובה ויתמעט יושר לבבו, אז יוכלו אמתת המשרים להשתכח ממנו. ע"כ צריך תמיד עזרה ממרומים.

<< · עין איה על ברכות · ד · מב · >>