עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק א/פרק כו

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

היראה ממנה חלק נקרא חיצוני, וממנה חלק נקרא פנימי, ואמנם החלק החיצוני הוא היראה שהאדם ירא את בוראו כל זמן שעדיין לא השיג מעלת המקום ב"ה וגדולתו, והוא ירא מעבור על מצותיו שלא יענישהו העונשים ההם המתחייבים מהעברות ההם אשר הוזהר עליהם, וגם בבא המצוה מעשית לידו יקימנה, למען לא ימנע ממנו השכר המתחייב ומיועד מן המצוה ההיא, נמצא זה עובד מאהבת שכר ומיראת עונש:

ואמרו בסוטה פרק היה נוטל פרוש מאהבה פרוש מיראה, ופרש"י ז"ל פרוש מאהבת שכר מצות, ולא מאהבת מצות בוראו ומיראה של עונשין עד כאן:

והנה העבודה על זה הדרך עם שהיא טובה מאד, שהרי זה נזהר ושומר עצמו מעשות כל רע למען לא יטמא את עצמו ותגיע טומאתו אל מקדש הקדש, אינה עבודה ולא יראה שלמה, כי זה אינו ירא כי אם את עצמו, ושנינו ויהא מורא שמים עליכם שיובן ממנו לא מורא עצמכם, והירא ועובד על הדרך שאמרנו אינו ירא כי אם את עצמו שלא יענש בעונשים ההם אשר יתחייבו אל הנפש בעברו עליהם:

ויש מי שאינו משיב ידו אחור מאימת ענשי הנפש, כי יקלו בעיניו לעוצם הסתבכותו בתאוותיו, אבל יניח ידו ועוצר עצמו מאימת מוסרי השופטים הממונים ליסר ולהעניש העובר על התורה ומצותיה:

עוד יש ירא אבל הוא ליראתו מפגעי הזמן ותלאותיו שלא יחולו עליו ועל בניו ובני ביתו, וגם על קנינו ורכושו אשר רכש ומאימתו שלא יחסר לחמו ולא ימותו בניו בחייו, ולא יחולו על גופו ייסורין וחלאים רעים ונאמנים שומר ידו מעשות כל רע, ואם שאלו סבות מונעות האדם מחטוא מכל מקום ומזה הצד הם טובות שהרי הוא מאמין שיש אדון משלם גמול לאויביו, הנה אין היראה הזאת לבד הנדרשת מהשלמים, ואמנם כל סבה המונעת את האדם מבא בדמים.ומהתגאל באשמים היא טובה והרשות נתונה לעסוק בה. וכאמרם פרק מקום שנהגו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, כי אמנם היראה הזאת החיצונית פתח והתחלה לבא ממנה אל הקדש פנימה היא היראה הפנימית הטהורה:

והנה היראה החיצונית אשר בארנו ענינה היא כנגד ה"א אחרונה מדת הדין הרפה אם הבנים המיסרת את בניה הגורמים במעשיהם הרעים שלוחיה מאת דודה ואלוף נעוריה, כענין שכתוב ובפשעיכם שולחה אמכם:

ובספר אלה הדברים שהוא כנגדה יעדה העונשים הגדולים על הבלתי יראים ממנה, ועוברים על התורה והמצות אשר כתבה להורותם, והוא אמרו אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה, ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את יי' אלהיך, והפלא יי' את מכותך וגו', והטעם לפי שהיא מדת הדין וצריכים בניה להשמר ולירוא מאד פן תענישם, ומזה הצד היתה היראה הזאת החיצונית טובה וצריכה מאד, והיא אשר תחול באדם תחלה כי כן היא ראשית והתחלה לכל המעלות ממטה למעלה:

ולפי שהיראה על זה הצד צריכה מאד לאיים הגוף ולהבהילו כדי שלא יחטא, לזה נתנה התורה בקולות וברקים ובקול שופר ויצאה נשמתם, וכמו שדרשו רז"ל בפסוק נפשי יצאה בדברו, והיה זה כדי להטביעם ביראה הזאת ולהשרישם בה שתהיה נטועה בהם כדי שלא יחטאו, והוא שאמר משה לישראל אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו:

ואמר הנביא ישעיהו ע"ה אף אורח משפטיך יי' קוינוך, כלומר אף מצד משפטיך ועונשיך קוינוך, כי זאת היראה על זה הצד נאותה להכניע הגוף וליראו ולהבהילו מפחד משפטי השם וענשיו, ומיראתם יפרוש מן החטא, ואמר אחר כך לשמך ולזכרך תאות נפש, וזה רמז על היראה הפנימית אשר אליה תשתוקק ותכסוף הנפש הזכה, אשר זאת התשוקה תבא אליה מצד השגתה במעלת השם המיוחד ושלמותו:

והנה השלם המתעסק ומשתדל תמיד אחר זאת ההשגה ממה שהוא משער מהמעלה הנפלאה בהשגה ההיא, ירא תמיד שאינו כדאי ולא ראוי אליה לגודל מעלתה, ולזה מוסיף עוד יראה ועובד עבודה שלימה ומבקש צדדים להשתלם ביראה ההיא, עד שאינו חושש לדבר מן הדברים העומדים בפניו, כי אפילו עצמו ובשרו וכל שכן הונו הכל נחשב אצלו כאין, והכל ימסור ויתן ולא יחשוך על השם המיוחד, ומוסיף תמיד קדושה וטהרה בעצמו, ומתקשט בקשוטי העבודה והמצות, אולי בזה יתרצה אל אדוניו ויהיה ראוי שיקריבהו ויגש אליו לשרתו בהיכלו ולהאהב אליו, ואין צריך לומר שהירא על זה הדרך ישמור עצמו מהתלכלך ומהטמא בטומאת נדת העונות והפשעים שלא להשנא בעיני המלך, אבל יתעסק תמיד בדברים שהוא יודע שרצון המלך בהם, ואין לבו כי אם על בצעו לעשות רצונו ולהתקרב ולהדבק בו:

ולזה מקשט נפשו בקשוטי המחשבות הטהורות והדעות הישרות, דעות התורה והאמונה, לא יפנה אל מדעתו כלל, ועוד משתדל בזריזות נמרץ לקיים המצות, והוא רודף אחריהם לקשט גופו ולהשלים איבריו בהם, כדי שלא ימצא שום אבר מאיבריו פנוי וחסר מן המצות והעבודה, כי הוא יודע כי השלם יחול וישרה על השלם, לא על הפגום והחסר. ולזה משתדל תמיד להשלים נפשו וגופו כדי שיעשה כסא כבוד שישרה עליו השם השלם:

והנה האיש אשר כזה מרכבה שלימה אל הכבוד, ואז הכבוד מניח העליונים ובא ושורה עליו בתחתונים, וכענין שאמרו האבות הם הם המרכבה, לפי שהאבות חיו החיים האמתיים האלה אשר אנחנו בבאורם, ולזה נעשו מרכבה אל השם בעודם בחיים חיתם:

ומצינו שנקרא אברהם אבינו ע"ה ירא אלהים אחר העקידה שהיה הנסיון העשירי, לפי שהיה מוכתר ביראה הפנימית הזאת אשר היא למעלה מן האהבה, ומצד האהבה שהיה אוהב נקרא אברהם אוהבי, ומצד היראה הפנימית הזאת נקרא ירא אלהים. והראיה על שגדר היראה הפנימית הוא כפי אשר בארנו, והיא היראה אשר נכתר בה אברהם אבינו ע"ה אחר העקידה, הוא אמרם בבראשית רבה בזה הלשון ויקרא אברהם שם המקום ההוא יי' יראה, רבי יוחנן אמר, אמר לפניו רבונו של עולם משעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך היה לי מה להשיב, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשיו קח נא את בנך וגו' וחס ושלום לא עשיתי כן אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך וכו':

וכן אמרו במדרש שוחר טוב מזמור כ"ט ויתבאר מזה כי לא היתה שם סבה תכריחהו לעשות המעשה ההוא כי אם רצונו לעבוד מצד היראה הפנימית הזאת, כי מצות השם לא היתה מכרחת אותו כי היה לו להשיב תשובה בה יתנצל ויפטר מן הדין ולא השיב, ואפילו הרהור לא הרהר אחר מדותיו לפי שהיה דבק במדה שאין בה סיג, יראת יי' טהורה מכל שבוש מחשבה ודעת חצוני, היא היראה העליונה הפנימית, ולזה נכתר ביראה הזאת בנסיון העשירי, ולפי שזה כן נתיחסה עבודת העקידה לאברהם ולא ליצחק כי לא חל עליו חובת המצוה ההיא מן הדין כמו שכתבנו, ומה שעשה כן היה מחשקו וזריזותו להאהב ולהתקרב אל המלך בכל היכולת, כי יראתו היתה מכוונת להשיג אהבתו של מקום ולהמשיך אליו רצונו, ויראה זו סבתה האהבה וממנה יכנס האוהב האמיתי אל מעלת היראה הפנימית, והיא יראתו של אברהם אבינו ע"ה, והוא אמרם בסוטה (ל"א ע"א) פרק כשם שהמים ירא אלהים האמור באברהם מאהבה:

ומה ששנינו שם רבי שמעון בן אלעזר אומר גדול העושה מאהבה מן העושה מיראה שזה תלוי לאלף דור, וזה תלוי לאלפים דור, ופירש רש"י ז"ל ואין אלו דומין לפרוש מיראה פרוש מאהבה, דהוא מאהבת שכר ומיראת פורענות הקללות והעונשין. והנך מאהבת המקום ומיראתו שמוראו וגדלו ואימתו ויראתו מוטלת עליו עד כאן:

כי אנחנו כתבנו שהיראה הזאת למעלה מן האהבה, ומדבריהם ז"ל, וכמו שהוכיחו עוד שם, יראה שהאהבה למעלה מן היראה. אין זה ממה שיקשה עלינו, כי היראה הזאת שאנחנו בבאורה יש בה מדרגות, יש ירא ושומר עצמו מעבור על המצות, כי הוא יודע שהעובר עליהן מטמא המקדש העליון, ומכניס צלם בהיכל וקוצץ בנטיעות היפות ומפריד אלופו של עולם, ולכוונה זו שומר ידו מעשות כל רע, ואין זה פורש מיראת פורענות הקללות והעונשין, אבל הוא ירא ויראתו צורך גבוה, בהיותו ירא על זה הדרך שכתבנו, ויראה זו מעולה מאד אלא שהיא למטה מהאהבה, והיא שאמרו עליה שם שזה תלוי לאלף דור וכו', והיא היראה שהיה ירא חד מהנהו תרי תלמידי דהוו קיימי קמיה דרבא, דאקריוהו בחלמיה מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו', ואמר להו רבא תרויכו צדיקי גמורי מר מאהבה ומר מיראה, ויראה זו היא התחלת היראה הפנימית שהרוצה לזכות אליה יצטרך ליכנס לפנים משורת הדין בכל מעשיו, ולא היה בעולם מי שזכה אליה כי אם אברהם אבינו ע"ה אחר העקידה, לפי שהיתה מצוה שהיה יכול לפטור עצמו ממנה מן הדין ועם כל זה כבש רחמיו ולא הרהר, וסבר וקבל והלך ועשה, והכל כדי לעשות רצון המקום ברוך הוא:

ולזה נכנס לפנים משורת הדין לעשות רצון השם המיוחד להדבק ולהתאחז ביראה הפנימית, שכן מדתו ענף מענפי היראה שעליה נאמר יראת יי' טהורה, זכה ובהירה טהורה ונקיה משבושי המחשבות, אין בה שום תערובת מהדברים החצוניים. ולפיכך הירא יראה זו דבק בה ואינו מערב בה שום תערובת ואינו ירא לשום תכלית מאותם הנכללים ביראה החצונית. ואמר עומדת לעד לומר שיראה זו לא תפול ולא תחסר בשום זמן, כי אינה תלויה בדבר חצוני ולזה לא תעדר כלל, לפי שסבת היראה הזאת הפנימית היא היות תשוקת הירא להדבק בחכמה העליונה עקב ענוה יראת יי' וכשהוא משער בנפשו גדולת מעלתה ירא מאד שמא לא יקרבוהו ולא יקבלוהו בהיכל המלך להיות ממשרתיו ורואי פניו:

ונמצא ביראה זו מוסיף קדושה וטהרה בנפשו, ושומר עצמו שלא יפול בו שום מום ושום דופי, פן מחמתו יוציאוהו מהיכל המלך, ולזה מקשט נפשו תמיד ומיפה אותה, ומזכך ומטהר אותה בטוהר המעשים המעולים אשר הוא יודע שהם רצויים אל המלך, ויראה זו אין לה סבות ההפסד וההעדר בשום זמן, כי תמיד הירא יראה זו מוסיף יראה, והוא סבה שיעיין תמיד בכל דרכיו להדמות בהם אל המלך, וכמו שאמרו בפסוק והלכת בדרכיו לפי שאין יראתו יראת העונש, וגם אינו עובד לאהבת שכר, וכמו שכתוב אשרי איש ירא את יי' במצותיו חפץ מאוד, ואמרו ז"ל פרק קמא דעבודה זרה במצותיו ולא בשכר מצותיו, לפי שהמצות הן הקשוטים היפים והנאים והמלבושים שהמלך מתפאר בהם, ורצונו תמיד במי שיתקשט ויתפאר בהם מעבדיו, והירא מעבדיו יודע זה וחפץ בהם להיותם תקוני המלך ועדי תפארתו, כי אולי בהם יתרצה אל אדוניו:

ואמרו בספרי והיה כל אשר יקרא בשם יי' ימלט, וכי איפשר לו לאדם לקרא בשמו של הקב"ה, אלא נקרא הקב"ה רחום שנאמר רחום וחנון יי' אף אתה עשה מתנת חנם, נקרא הקב"ה צדיק שנאמר כי צדיק יי' צדקות אהב, אף אתה הוי צדיק, נקרא הקב"ה חסיד, שנאמר כי חסיד אני נאם יי', אף אתה הוי חסיד, לכך נאמר כל אשר יקרא בשם יי' ימלט, ואומר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו', ואומר כל פעל יי' למענהו וגו' עד כאן. הנה הירא את דבר יי' יודע באמת כי לא נברא כי אם לקרא בשם יי' והוא תמיד משתדל להשלים הכוונה בבריאתו, והנה הוא ביראתו תמיד מסופק וירא שמא בכל מה שעושה וקורא אינו משלים חוקו ואינו יוצא ידי חובתו, ולזה מוסיף תמיד יראה ורודף אחר שלמותו, ובסוף פרק היה קורא מרגלא בפומיה דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה, רמזו בזה כל מה שבארנו בסוד היראה הפנימית הזאת:

והנה זה הירא בא לטהר ומסייעין אותו, כי אחר שהירא הזה תכליתו ביראתו להשלים חוקו והכוונה בבריאתו הנה מספיקין בידו, והיא הסבה לאריכות החיים ותוספת ימים, וכמו שכתוב יראת יי' תוסיף ימים, וכתיב יראת יי' לחיים וגו', וכן המדה כי היראה על הדרך שבארנו הנה הוא דבק ביראה הפנימית שהוא מקור החיים, ולזה הוא ביראתו ממשיך החיים מהמקור, וכתיב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור: