עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק א

עבודת הקדש (אבן גבאי)

החלק הראשון הוא חלק היחוד • פרקיו כ"ח

חלק א פרק א

ראיתי להישיר דרך ולהאיר נתיב לפני החכמים האמיתים, ולהדריכם ולהועילם באופן ישיגו החיים האמיתיים, אשר אני בביאורם כפי מה שקבלו בעלי העבודה הם חכמי האמת, אשר קבלו האמת איש מפי איש עד מפי אדון הנביאים ע"ה, הם אשר נמסרו אליהם מסורות החכמה האמיתית, אשר ממנה יכנס החכם לדעת ולהבין סוד האלהות, אשר הוא האצילות, אשר בו יכיר האדם את בוראו, ויעבדנו עבודה שלמה, כפי הרצון והחפץ העליון, אשר זה היה התכלית והכוונה בבריאה, תל שהכל פונה אליו. ואליו צפיית הלב וכוונתו בעבודתו, הוא הכלי אשר בו העולם עומד, וממנו בא אליו הברכה והשפע, בו נברא ובו מתקיים. ובזולת זה הכלי אי איפשר שיברא שום נברא ולא יתקיים:

כללו של דבר לא יצוייר שלמות הנפש והצלחתה בשום צד אם לא ימסרו אל העובד מסודות החכמה הזאת, היא הקבלה האמיתית אשר לא תושג כלל בחקירה שכלית, כי היא למעלה מכל שכל, החקירה בה בדרך הסברה אולת, לריק יגע בה החוקר, ללא אלהי אמת וללא תועלת, והרוצה לעמוד על האמת יתאבק בעפר רגלי החכמים, ויגלה למקום תורה, כדי שידע את בוראו ויעבדנו, כי הם ילמדוהו ויודיעוהו דרך יועילהו, והוא פדה את נפשו מרדת שחת, כי בה תתעלה הנפש מעלוי לעלוי אל צרור החיים אם בעודה בחיים ידעה את אלהיה ודבקה בו:

ולפי שנצטוינו בתורה הקדושה לאהוב הריע, ומאהבת הריע שיאהב הטוב אליו כמו שיאהבנו לעצמו:

והנה המשתדל ורודף אחר תכליתו שבעבורו נברא, והוא מבקש החכמה האמיתית שהוא הכלי לדעת את בוראו ולעבדו, לדעתו בחור בטוב האמיתי שיחיה החיים האמיתיים, הרי זה אוהב את נפשו, כי השתדל להשלימה לאור באור החיים את פני המלך יי' צבאות:

כן כזו תהיה אהבתו לרעהו להאיר נתיב לפניו, ולהאיר את עיניו, ולהועילו בהשגת בוראו, ובעבודתו, להשלים את נפשו להתהלך לפני יי' בארצות החיים. עד כאן יגיע תכלית אהבתו לרעהו, והועילו אליו התועלת העצום אשר אין למעלה ממנו:

לכן ראיתי קודם הכנסי לעסוק בעיקר כוונת הספר להקדים קצת רמזים, יהיו כדמות מבוא ופתח לבא בהם אל חדרי הספר הזה, ומהם יתבונן המשכיל בתכלית עבודתו ליוצרו:

חלק א פרק ב

עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד, כך שנינו בפרקי ר' אליעזר פרק ב', ויש גורסין קודם שברא הקב"ה עולמו. וסוד הענין כפי מה שקבלו בעלי העבודה איש מפי איש, כי קודם שנאצל האצילות הנעלם היה אדון יחיד הוא שרש כל השרשים, הנקרא בפי חכמי האמת אין סוף, הוא ושמו בלבד, והכוונה בשמו רום מעלה הנקרא אויר הקדמון, כי הוא קדמון כקדמותו, לפי שאין השם נבדל מן העצם, וכן מצאתי לאחד מחכמי האמת בבאור סודות הרמב"ן ז"ל שכתב ז"ל הכתר קדמון כקדמות אין סוף, עד כאן:

וזהו מאמר הנביא ע"ה בשמו יתברך אני יי' הוא שמי, שהוא מורה שהוא ושמו דבר אחד. והסוד הנעלם כלו נרמז באמרו אני יי' הוא, כי בם נכלל כל האצילות, כי אני רמז לכתר עליון אחרונה. יהו"ה רמז לוי"ו שבשם הוא רמז לכתר עליון ובו היה כל האצילות בכח, עד שבא החפץ הפשוט והאציל כחותיו ממנו בכח וחפץ אין סוף. וכשעלה בחפץ הפשוט להתגלות באצילות כחותיו אשר היו בו גנוזים ונעלמים, הוציא והאציל תוצאות התעלומה והאמונה בהשואת האחדות הפשוט שאין שום נברא יכול לעמוד על עקרו, ונאצלו הספירות הקשורות בו כשלהבת הקשורה בגחלת:

ואין ענין האצילות הזה אשר זכרנו ענין שנשתנה או שנתחדש במאציל או בנאצל דבר אשר לא היה טרם האצילות חלילה, כי האצילות הוא האלהות, והאלהות לא ישתנה מדבר לדבר, אבל ענין האצילות הוא הכח וזה מאהבתי להועיל להרע התועלת המעולה אשר אין למעלה ממנו. ולהיות זה גם כן צריך לשלמות מלאכת עבודת הקודש:

שני הכמוס והחתום לצאת מן הכח אל הפועל, והמשל בזה מהדלקת הנר מהגחלת ומעלה להבה, כי לא נודע להבה בגחלת עד צאתה לפועל לאור העינים, וידוע כי הלהבה בגחלת בכח, ובצאתה מן הכח לאור בפועל אין חדוש בלהבה, אך הפועל שהוא האור חדוש לרואה עתה, ולא קודם, גם בצאת הלהבה מן הגחלת אין חסרון בגחלת, אבל יש בגחלת על השלהבת מעלה לעיני הרואה בה עתה, ולא טרם הראותה קודם השלהבת, והנה קדמה במעלה:

כן הוא הנמשל באצילות, כי הספירות שהם הכחות הם במאציל, עד עלות הרצון לפניו להתגלות ולצאת מן הכח אל הפועל:

ואין הכוונה בענין זה באמרי מן הכח אל הפועל השנוי המובן ממנו בתחלת המחשבה חלילה, כי כבר כתבתי כי האצילות הוא האלהות והאלהות לא ישתנה, ולא ייוחס אליו יציאה מן הכח אל הפועל, אבל דברנו בזה על דרך ההעברה הלשונית לתת הבנה וקצת ציור בענין אצילות הספירות באופן יצוייר הענין בשכל המאמין האמיתי:

כי לא נעלם ממנו כי היציאה מן הכח אל הפועל לא תצדק כי אם באחד משני דרכים, אם היציאה מהכח אל הפעולה הגשמית, ואמנם האצילות הוא רוחני אלהי גמור. אם בדברים שלא נשאר להם שום מציאות ממה שהיה להם בהיותם בכח בצאתם לפועל, והרי הם בענין אחר עתה, והנה זה שנוי בהם אף אם אינם גשם, כגון השכלים שהם נפרדים, אבל באצילות שהוא האלהות לא יצדק זה כלל, וחלילה, כי לא נפרד הנאצל מן המאציל כלל, אבל נשאר באחדות ובמציאות ההוא עצמו שהיה, כי בעבור שהמאציל לא יתפעל ולא ישתנה כלל, נשאר אצילותו בו באחדות גמורה כמו שהיה כן קשור ומיוחד בו קודם שנאצל, כי האצילות אינו אלא כמדליק נר מנר לענין העדר השנוי במאציל, הנה אם כן לא יצדק בו שנוי, ולא יציאה מן הכח אל הפועל:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה פרשת ויקרא (ו' ע"ב) אמרו בזה הלשון, תנן עשר שמות אשתכללו מהאי י', דהיא עשיראה דאתוון, וכלהו אעיל לון בההוא נהר קדישא כד אתעברת, ועשרה שמהן כלהו סתימין בחד, וכלהו סתימין ביו"ד, י' כליל לון, י' אפיק לון, האי אב לכלא, אב לאבהן, מניה נפקו, ביה יתבין, עד כאן. עם באור קבלתם ע"ה בזה המאמר אשלים הכוונה במה שהתחלתי בענין האצילות, וזה יהיה אחר הציעי הצעה אחת נפלאת, והיא זאת:

ידוע לחכמים האמיתיים, כי ראשית האצילות הוא מחכמה העליונה, כי כת"ר אינה במנין הנתפשים בהרהור הלב, כקבלת רשב"י ע"ה כפי מה שמצאנו בספרו בסתרי התפלין, (ח"ג רסט ע"ב) זה לשונו, כ"ע הוא כליל כלא, ולא איהו בחושבנא, עד כאן, ובעת פטירתו גלה הענין יותר, כפי מה שנמצא כתוב בפרשת האזינו (רפ"ט ע"ב), ואמר שם בזה הלשון, ואי תימא מאן עתיקא קדישא, תא חזי לעילא לעילא אית דלא אתידע, ולא אשתמודע, ולא אתרשים, והוא כליל כלא, ותרין רישין ביה כלילן, וכדין כלא אחרת הכי אתתקן, וההוא לאו במניינא, לא בכלל ולא בחושבן דרעות לבא, ועל דא אתמר (תהלים ל"ט ב') אמרתי אשמרה דרכי וגומר, אתר דשרותא אשתכח מעתיק, אדנהיר ממזלא הוא נהירו דחכמתא, עד כאן:

וכן נראה שהיא קבלת אברהם אבינו ע"ה בספר יצירה שלו, שהתחיל בו בשלשים ושתים נתיבות פלאות חכמה חקק וכו', ואמר בפרק ההוא בבבא אחת ממנו עשר ספירות בלימה אחת רוח אלהים חיים וכו':

וכוונתו בזה על ספירת חכמה, ואמר אחת רוח וכו' לומר שהיא הראשונה במנין, ופירש הרמב"ן ז"ל בבבא זו שאין התחלת ישות אלא מחכמה. והתורה התחילה בה באמרה בראשית ותרגומו (תרגום ירושלמי) בחוכמתא, שהיא ראשית האצילות:

וקבלת רשב"י ע"ה בפרשת האזינו (ר"צ ע"א) כי משלים המנין היא הספירה הנקראת דעת עליון,ואמר שם בזה הלשון אלין תלת נהורין נהרין לתלת אתרין דאיקרון אבהן, ואלין אבהן כתרין לבנין, וכלא נהיר מאתר חד, עד כאן. ופירוש תלת נהורין חכמ"ה, בינ"ה, דע"ת, ופירוש אבהן חס"ד, גבור"ה, תפאר"ת, ואם כן נמצא סדר המעלות חכמה, בינה, דעת, ועליהם כתוב (משלי כד, ג.) בחכמה יבנה בית, ובתבונה יתכונן, ובדעת חדרים ימלאון. ואחריהם חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. ומה ששנינו בספר יצירה פרק ראשון חמש חתם רום ביו"ד, הכוונה על דעת עליון המשלים המנין:

ואמר שם עוד בזה הלשון (שמואל א' ב, ג.) כי אל דעות יי' תרין דעות, חד דעת דאתגליא, וחד דעת דטמירא אזיל בגויה כמוחא בגופא. ואחר הצעה זו אומר, כי באמרם עשרה שמות וכו' באו לבאר אצולות הספירות מחכמה שהיו בה גנוזות והיא שרמזוה כאן בי' שהיא דקה שבאותיות לרמוז על דקות החכמה והיא עשירית לאותיות ולפי שכל עשר ספירות נאצלו מספירת חכמה והיא בכללן רמזוה בי', וזה להודיע שהיא הראשונה באצילות כמו שהצענו. וכלהו אעיל לון בההוא נהר קדישא הכוונה על ספירת בינה שהיא שניה באצילות שנאצלת מחכמה בכח רום מעלה מכח אין סוף, והיא נתעברה מחכמה כלומר קבלה ממנה האצילות שהאצילה בה החכמה שאר המדות וכמו שאמר וכלהו אעיל לון וכו'. והאצילה היא שאר האצילות עד סוף המחשבה העליונה בכח העליונים לה וזה אמרם כד אתעברת. ועשרה שמהן כלהו סתימין בחד, וכלהו סתימין ביו"ד וכו' האי אב לכלא אב לאבהן. הכוונה על ספירת חכמה שהיא כוללת כל עשר ספירות כי ממנה נאצלו, ולזה קראוה אב שהיא האצילה האצילות בכח רום מעלה מכח אין סוף, אב לאבהן, הכוונה על חס"ד גבור"ה תפארת שהם האבות, מניה נפקו, ממנה נאצלו כל הכחות, ולפי שלא יובן באמרו מניה נפקו שנפרדו חס ושלום, חזר ואמר ביה יתבין לרמוז למה שאמרנו מתחלת הענין כי אם נאצלו ממנה לא נפרדו ממנה כי בה הם בייחוד גמור ואחר צאתם ממנה הם באחדות בה כמו קודם שנאצלו ואין שם שנוי ולא יציאה מן הכח אל הפועל וזה אמרו ביה יתבין:

זהו מה שרצינו לבארו בזה הפרק:

חלק א פרק ג

כבר כתבתי למעלה כי בכתר עליון היה האצילות בכח עד שעלה הרצון להתגלות, ואז נאצלה ממנה בכח אין סוף ספירת חכמה שנרמזה ביו"ד, לפי שבה היו כל העשר בכח כמו שכתבתי בפרק הקודם לזה:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה פרשת בראשית (ט"ז ע"כ) אמרו בזה הלשון יהי אור ויהי אור, שכבר היה אור דא רזא סתימאה אתפשטותא דאתפשט ואתבקע מרזא דסתרא דאויר עילאה סתימאה, בקע בקדמיתא ואפיק חד נקודה סתימא מרזא דיליה, דהא אין סוף בקע מאוירא דיליה וגלי האי נקודה י', כיון דהאי י' אתפשט מה דאשתאר אשתכח אור מההוא רזא דההוא אויר סתימאה, כד אשתכח מיניה נקודה קדמאה י' אתגלי י' לבתר עליה מאטי ולא מאטי כיון דאתפשט נפק, ואיהו הוא אור דאשתאר מאויר והיינו אור שכבר היה. עד כאן:

הנה גלו לנו התפשטות האצילות מכתר עליון וכבר כתבתי כי עד שלא נברא עולמו של הקדוש ברוך הוא שהוא עולם האצילות שהוא נעלם היה הוא ושמו והנרצה בשמו הוא רום מעלה שנקרא במדרש הזה אויר עילאה לרוב דקותו, והנה היה בו כל האצילות בכח והוא י' שבאויר שהיא חכמה, והודיענו איך נאצלה החכמה מאויר עליון והוא כ"ע, ואמר שהיה סתום מכל צד ובקע בקדמיתא ואפיק חד נקודה סתימאה שהיא חכמה הנרמזת ביו"ד, ואמר שאין סוף הוא אשר בקע זה האויר שהיה סתום וגלי האי נקודה היא חכמה. והנה בארו לנו בזה סוד התפשטות האצילות מאויר עליון בכח אין סוף, ושהוא הבוקע והמוציא והמאציל סוד נקודת הי' שהיא חכמה הראשונה באצילות, ומגלוי זה יתבאר לנו בברור סוד התפשטות האצילות מחכמה עד סוף המחשבה העליונה שהיה בדרך ההוא עצמו וכמו שכתבתי למעלה, וקבלו בעלי העבודה שלא היה בענין זמן או המתנה או טורח ועמל חס ושלום, אבל כאשר עלה הרצון המחשבה היה סוף המעשה כענין שנאמר קורא אני אליהם יעמדו יחדו:

ומה שאני צריך לעורר עוד עליו להרים מכשול הוא כי מה שכתבתי למעלה כי כת"ר אינו בכלל ולא במנין הספירות, לא יובן מזה שיהיה הוא האין סוף, אינו כן, אבל הוא עם היותו קדמון כקדמות האין סוף הוא עלול ממנו, והוא שמו שאינו נבדל ואינו חוץ ממנו, והוא כולל הידיעות הנעלמות שאינן נתפשות בשום הרהור ומחשבה והם עשר, ולפיכך היה אצילות הספירות במנין הזה וכולן נרמזות ביו"ד במלואה ואלו ואלו הם שם ועצם לשרש השרשים:

והנה הנעלמות נכללות בשלשה, ונקראות אור קדמון, אור מצוחצח, אור צח, כקבלת רשב"י ע"ה בספר התקונין שלו. (ת"ז ת' ע' קכ"ח ע"א) וכן היא קבלת רב האיי גאון ז"ל שאלו השלשה מאורות הם למעלה מהעשר ספירות, והם שם ועצם לשרש השרשים שהוא אין סוף, וכן נמצא בספר היחוד לרב חמאי גאון ז"ל:

והנה השלשה מאורות נכללים באחד שהוא מכללם וכמו שנראה מהמאמר שכתבתי בפרק הקודם לזה, והוא כליל כלא, ותרין רישין ביה כלילן, והוא רום מעלה הנקרא אויר הקדמון, והוא כ"ע שקראו המאור הקדוש רשב"י ע"ה במדרש שהבאתי למעלה אוירא עלאה, ואמר דהא אין סוף בקע מאוירא דיליה וכו'. הנה כי אין סוף בקע בכ"ע שהוא אוירא דיליה שאינו חוץ ממנו, והוא עלה לשמו שהוא אויר זה:

וכבר התבאר זה מדברי למעלה אלא שהוצרכתי לשנותו פה להוציא מלב הטועים בקבלתם האומרים כי כת"ר הוא אין סוף, ויחסו זה הדעת לרשב"י ע"ה כי ראוהו תמיד במדרשו שהוא קורא לכתר עתיקא קדישא, וחשבו שכנהו כך להיותו הוא הקדמון והוא האין סוף, וחלילה לו ע"ה מזה הדעת, כי הוא היה מקובל מהתנאים אשר קדמוהו אשר היו מקובלים מהנביאים ע"ה ובידו היתה הקבלה האמיתית באלהות, אבל כנהו כן בשם עתיקא קדישא לפי שקדם לכל האצילות, כי בו היה גנוז, וכמו שאמר הוא במדרשו בסוד אויר עלאה ושאין סוף בקע ממנו וגלה נקודת י' שהיא חכמה, וכענין שהתבאר למעלה, ועוד שהוא שם ועצם לאין סוף, ולזה יצדק בו שם עתיקא קדישא, לא שיובן מזה הלשון שקבלת רשב"י ע"ה שכתר הוא אין סוף בהחלט:

ועוד יש לתמוה על זה אם היה שכתר הוא אין סוף בהחלט, איך כל בעלי הקבלה ימנוהו ספירה בכלל העשר והוא לא יגדר במספר חלילה, ולדעתם במה ישלימו מנין עשר ספירות ואין לפחות מזה המנין כלל, ועוד שכנוהו בשם כתר, ושאר כנויין, הרבה העלו לו חכמי הקבלה ושרש כל השרשים אין לו שום שם, ולא יוגבל בשום תואר וכנוי כלל כפי אמתת עצמו, כי הוא התחלה וראש לכל והוא יתברך אין לו שום התחלה:

וזה לשון רב האיי גאון ז"ל בתשובה שהשיב לרב פלטוי וחבריו ז"ל, חפשנו בכל צדי החקירה מרבותינו המקובלים מפי זקנים קדמונים, לדעת אם יש לשלש העליונות שמות נבדלים בעצמם כאשר לשלמטה מהם, ומצאנום כלם מסכימים בדעת מוסכמת שאין להם שם ידוע, מרוב העלמתן, זולת השמות המיוחסים להם בשם מאורות, וכן השרש שאין לו התחלה אין לו שם ידוע ושם ד' אותיות כ"ש שאר הכנויין כלם מיוסדים על כבוד נברא עד כאן דבריו:

הרי ביאר הגאון ז"ל שאפילו הג' עליונות. שהניח למעלה מעשר ספירות, והם אור קדמון, ואור מצוחצח, ואור צח אין להם שם ידוע מרוב העלמתן וכו' וכן השרש וכו':

ומה שאמר הגאון ז"ל כלם מיוסדים על כבוד נברא, אין להבין חס ושלום שדעתו שהאצילות שהם עשר ספירות הם נבראים, שהרי הם האלהות מתיחדים ביחוד גמור בהתחלתם ושרשם, אלא שהגאון ז"ל הוציא האצילות בלשון בריאה, וכן נמצא לרז"ל אמרו בבראשית רבה אומרים לב' מי בראך והוא מראה בעוקצו מלמעלה, ואומר זה שלמעלה בראני, ומה שמו והוא מראה להם בעוקצו של אחריו ואומר יי' שמו עד כאן:

והכוונה להם בב' על חכמה, וכמו שאמרו בבהיר אל תקרי בית אלא בית, הה"ד בחכמה יבנה בית, ואומר זה שלמעלה בראני, הכוונה על מקום אצילותה ומוצאה וכמו שכתוב והחכמ"ה מאי"ן תמצא, ואמרו בלשון בראני וידוע כי היא נאצלת לא ברואה. ואמר הגאון ז"ל כי אפילו שם בן ד' אותיות והוא השם המיוחד הנקרא שם המפורש מיוסד על כבוד נברא והוא האצילות שהוא האלהות, והשם הזה כולל הכל ומיחד הכל כידוע לחכמי לב, והכל להורות על השרש הנעלם ולהגיע אליו, לא לכנות וליחס כלל, ואם כן איך יוגבל ויוגדר בשום גבול ובשום שם, כל שכן להביאו במנין לקראו בשם ספירה:

אבל חכמי האמת ירוממוהו בלשון אין סוף, להורות שאין לו סוף ותכלה ולא התחלה, ויקראוהו שרש השרשים ועלת העלות וסבת הסבות, להורות שהוא התחלה ושרש וסבה לכל מה שנאצל מאורו:

והמאור הקדוש רשב"י ע"ה יקראהו עתיקא דעתיקין סתימא דסתימין, טמירא דטמירין, ולכת"ר יקרא עתיקא קדישא, והכל לסוד נשגב ונעלם רמזנוהו כבר:

שנינו בספר יצירה עשר ספירות בלימה עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה ופירושה כפי מה שקבלו בעלי העבודה והוא כי האלהות הוא אצילות עשר ספירות, וספירה מלשון מספר, בעבור היות שרש כל נגדר בגדר עשר, כי המאות והאלפים והרבבות וכל המספרים כלם נגדרים בגדר עשר וגם הוא מלשון לבנת הספיר על שם האור והזוהר, ואמר בלימה לרמוז שהם בלי מהות אחר נבדל מעצם האלהות כי הם עצם האלהות ממש, ואמר עשר ולא תשע, שלא להפריד הראשון באצילות מהתשע לגודל מעלתה, ולא האחרונה באצילות מאותה שלפניה, לפי שהיא קרובה אל הנפרדים:

כי צד הייחוד שוה בכולן כי כולן מתאחדות בעצם השרש, וכמו שאמר שם בבבא אחרת עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחלתן, כי מסוף דבר נמצא ראשו ומראשו נמצא סופו, ואין סוף בלתי ראש, ולא ראש בלתי סוף, כי ראש דבר וסופו שוים במציאותו ובאחדותו, כי לא ימצא זה זולת זה, הוא מה שאמרו חז"ל תחלת המחשבה הוא סוף המעשה:

ואין הכוונה בזכרי בענין הספירות ראש וסוף היות להם גבול ראש וסוף, כי הם האלהות והאלהות אינו נגבל בגבול, אבל הרצון הוא על ענין האצילות אשר לו ראש וסוף לתקון הנבראים, ומצדנו ניחס להם גבול ראש וסוף לא מצדם חלילה:

ואמר עשר ולא י"א, שלא למנות השרש הנעלם אשר נאצלו מאורו, שהוא לא יגדר במספר כי אין שם מספר נתפש בו, ואם כן אינו ספירה ולא יבא במנינם, כי הוא למעלה מהם עם היותם שוים באחדותו, אך מעלתו עליהם בהקדמה כמעלת הגחלת על השלהבת, וכמו שהמשיל אברהם אבינו ע"ה באמרו כשלהבת קשורה בגחלת, וכמו שהתבאר בפרק שלפני זה:

ולפי קבלת רשב"י ע"ה על כת"ר שאינו בכלל ולא במנין הספירות, תהיה הכוונה באמרו עשר ולא י"א עליו, לפי שהוא עם המאורות העליונים הנעלמים הכלולים בו שם ועצם לשרש השרשים כקבלת רב האיי גאון ז"ל, ולא יבא במספר כי השרש הנעלם לא יצטרך לזה כי פשוט הוא, ובעלי העבודה אומרים כי שרש השרשים אדון יחיד איננו רמוז לא בתורה ולא בנביאים ולא בכתובים ולא בדברי רז"ל אלא שהם מקובלים בו בקצת רמז:

חלק א פרק ד

אצילות עשר ספירות שבארנו הוא עצם האלהות, וזהו ענין האצילות כי אין הנאצל נפרד מן המאציל, ואינו חוצה לו, ולא דבר אחר בלתו, אבל הוא עצמו כי הוא בהיות ובעצמות ובאחדות ההוא שהיה במאציל קודם התפשטותו בו, כי מהתפשטות בשרש הנעלם באו לא חוץ ממנו, כי אין לומר שמעצם השרש נתפשטו כדרך התפשטות המלאכים שהוא דבר אחד והם דבר אחר נפרד ממנו, אבל ההתפשטות הזה הוא בעצם השרש הנעלם בלתי נפרד ממנו עד שנאמר שהוא הם, והם הוא והכל אחד:

ובעלי העבודה קבלו בזה רמז דק ממה שכתוב בתורה ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. ונהר היא ה"א ראשונה שבשם המיוחד, יוצא מעדן היא היו"ד שבה היה כל האצילות וכענין שהתבאר כבר, להשקות את הגן היא ה"א אחרונה, כי עליה אמר המלך שהשלום שלו סוד הוא"ו שבשם גן נעול וגו', והנהר משקה את הגן שהוא ה"א אחרונה באמצעות הנחלים המתפשטים מהנהר, באמרו כל הנחלים שהם סוד וא"ו שבשם הולכים אל הים ים החכמה, ומשם יפרד משם ולמטה הוא עולם הפרוד אבל עד שם עולם הייחוד האמיתי ארבעה אותיות שבהם נכלל כל האצילות בייחוד וארבעה ראשים בפרוד, אם כן הנאצל במאציל באחדות גמורה כי שמו בו והוא ושמו אחדים ולא יתפרדו:

וכתב הרב המקובל רבי טודרוס הלוי ז"ל באוצר הכבוד בפרק אין עומדין במה שדרשו רז"ל על זכור לאברהם ליצחק וגומ' אשר נשבעת להם בך, מאי בך א"ר אלעזר אמר לפניו רבש"ע אלמלא בשמים ובארץ וכו' ועכשיו שבשמך הגדול בו נשבעת וכו', ופירוש הרב ז"ל ראה והבן כי הוא שמו ושמו הוא וכי הוא בשמו ושמו בו, כענין שכתוב בך, ואומר בי נשבעתי, ולזה נתכוונו חז"ל במאמר עד שלא נברא העולם לא היה אלא הוא ושמו בלבד, ויש גורסין הוא בשמו בלבד עד כאן:

והרב המקובל רבי בחיי ז"ל בפרשת וארא כתב בזה הלשון ממה שהזכיר נודעתי ולא אמר הודעתי בא ללמד שהוא ושמו אחד, וכן מצינו והיה בעבור כבודי ואמר עד עברי ולא אמר עד עבור כבודי, אלא עד עברי מכאן שהוא וכבודו אחד עד כאן, ומזה יוחס שם בן ד' לאין סוף לפי שהוא מיחד וכולל כל האצילות שהוא האלהות:

ובמדרשו של ר' שמעון בן יוחאי עליו השלום פרשת ויקרא (י"א ע"ב) בא זה הלשון, אילין אינון עשרה שמהן דקב"ה אקרי בהו, וכולהו מתקשראן דא בדא בייחודא שלים, ואלין אינון כתרין קדישין דמלכא דהוא אשתמודע בהו ואינון ושמיה והוא אינון עד כאן:

ובפרשת אמור בא זה הלשון (ח"ג צ"ג ע"ב) לך אמר לבי בקשו פני וגו' דוד מלכא אמר דא בגין כנסת ישראל לקבל מלכא קדישא, ומאי אמר לך אמר לבי לבני עלמא, ואזהר לון לבי דאיהו אחיד ביה דדא בגין מלכא עלאה אמר בקשו פני, אלין עטרי דמלכא כתרי דמלכא דאיהו אחיד בהו ואינון ביה, אינון שמיה והוא ושמיה מלה חד הוא, בגיני כך אמר דוד את פניך יי' אבקש כד"א דרשו יי' ועוזו בקשו פניו תמיד עד כאן:

ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה במקום אחר. (ח"ג ע' ע"א) תא חזי הקב"ה אפיק עשר כתרין עטרין לעילא קדישין דמתעטרא בהו ומתלבשא בהו, והוא אינון ואינון הוא כשלהובא דאחידא בעמודא ולית תמן פרודא עד כאן, ובבהיר בא זה הלשון דבעת שישראל מקריבים קרבן לפני אביהם שבשמים ומתיחדים יחד והיינו יחודו של אלהים. ועוד שם דעו כי יי' הוא אלהים הוא עשנו ולא אנחנו כתיב באל"ף ול"א אנחנו, להכיר ולידע אחד האחדים המיוחד בכל שמותיו עד כאן, הרי שהוא מיוחד בהם כי אם נאצלו לא נפרדו ולזה נצטוינו בקרבן ליחד כחותיו בו. שאם לא כן איך יותר לנו ליחד דבר שהוא חוץ מהעצם חלילה והיה זה עבודה ללא אלהי אמת אבל אם היה שהם עצם האלהות הרי זו עבודה ליי' לבדו:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה פרשת ויקרא (ב' ע"א) בעיר אלהינו הוא גדול, אמר ליה רבי יהודה אלהינו מאי בעי הכא, א"ל הכי הוא ודאי האי עיר דחלא ותושבחתא היא דישראל עד כאן, והכוונה על ה"א אחרונה שבשם הנקראת עיר ואמר שהיא דחלא כלומר אלהי ישראל ויראתן, שיורה כל זה שהיא ביחוד מה שעליה עצם האלהות, ולזה יותר לומר שהיא דחלא ותושבחתא דישראל כענין הוא תהלתך והוא אלהיך, וכתב החכם ה"ר בחיי ז"ל הוא תהלתך אלהי ישראל והוא אלהיך השם המיוחד, וכאן גלה לך הכתוב כי ישראל נתונים לשתי מדות אלו, הוא שאמר ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת לתהלה שהוא השם ולתפארת השם המיוחד עד כאן. הרי שהם אלהי ישראל והם עצם האלהות ולזה ישראל נתונים להם כענין ואתכם לקח יי' והנה ישראל אינם נמסרים לשום כח ולשום שר ואל כלל כי אם ליי' לבדו, וכענין כי לי בני ישראל עבדים וגו' כי חלק יי' עמו וגו':

ולקבוע בנפשותינו שהאצילות הוא עצם האלהות באה הקבלה לחכמי האמת ליחדו בפסוק שמע ישראל. וכתב החכם ה"ר בחיי ז"ל כוף אזניך ושמע בפסוק שמע ענין היחוד האמיתי המקובל והמוצנע אצל יודעי האמת בסוד יחוד עשר ספירות שנתחייבנו ליחד את כלן ולחבר הכל כאחד אם ממטה למעלה אם ממעלה למטה עד כאן, כל זה יורה שהאצילות הוא עצם האלהות ולזה באה מצות היחוד ליחדו כי אם היה דבר אחר נפרד מהעצם היה זה יחוד ללא אלהי אמת וחלילה:

וממה שקבל החכם הזה ז"ל ממה שכתב בפרשת וישמע יתרו בפסוק וידבר יתבאר היטיב היות האצילות עצם האלהות, כי האריך שם הרבה יעלה ביד המשכיל מאריכותו מה שאני בבאורו, עם היות כל זה מקובל מסור לחכמי האמת ולא ערער אדם על זה מעולם כי אם פתי מתעקש שלא נמסרו לו מסורות האמת ולא נשלם בחכמה האמיתית ואין דבורנו עם הסכלים:

וראיתי להביא כאן מה שקבל החכם הזה בפסוק לא יהיה לך, זה לשונו ואמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אבל פני שלי יהיו אלהיך עד כאן, והכוונה על המדות שהם פניו וידוע שאין פני האדם דבר בלתו ולא חוצה לו ולא נפרד ממנו אבל הם הוא עצמו, ומזה נקראו הפנים המאירים אלהים כלומר אלי הם, וכמו שכתב הוא ז"ל בפרשת בראשית השם הזה שתי מלות אלי הם, והנה הנה פירוש היו"ד וזכור את בוראיך מלא ביו"ד והמשכיל יבין עד כאן. וכן היא קבלת הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה ובפירוש ספר יצירה שלו:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (האזינו רצ"ז ע"א) תנא כי שם יי' אקרא הבו גודל וגו' מאי שם יי' אמר רבי שמעון האי דכתיב הבו גודל לאלהינו דא גדו"לה. הצור תמים פעלו דא גבור"ה. כי כל דרכיו משפט דא תפאר"ת. אל אמונה דא נצ"ח. ואין עול דא הו"ד. צדיק דא יסו"ד. וישר דא מלכו"ת, הוא כלא שמא קדישא שמא דקב"ה ובגין כך כי שם יי' אקרא. אמר רבי חייא האי קרא מיניה אוליפנא חכמה עלאה והכי הוא. אבל סיפא דקרא מקשר קשורא דמהימנותא במאי דכתיב הוא כלומר הוא לבדו כלא הוא חד בלא פרודא ואי תימא כל הני סגיאין אינון, חזר ואמר הוא כולהו סלקין ומתקשרין ומתאחדין בחד וכלא הוא והוא חד, בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמין עד כאן, הרי בארו ע"ה בזה המדרש היות האצילות הוא עצם האלהות בלא שום פרוד והנאצל קשור במאציל בייחוד גמור כשלהבת קשורה בגחלת:

והחכם ה"ר מנחם מרקנאט זה לשונו כתב על זה המדרש זה לשונו זה המאמר העירני על פירוש הפסוק אני יי' ראשון ואת אחרונים אני הוא רמז על ההויות, ואמר אני הוא, שההויות הנזכרות אחרונים הם הוא יתברך כי הכל אחד וכן מצאתי בתנא דבי אליהו שנתעוררו רז"ל על זה ואמרו ראוי מקרא זה לומר ואת אחרון אני הוא וכו', משמע כי מלת אחרונים רמז להויות והבן, הזכירו מלת אני בראשון ומלת את באחרונים וכבר ידעת עניינם עד כאן דבריו. ואמר הנביא ישעיהו ע"ה בשמו יתברך כה אמר יי' מלך ישראל וגואלו יי' צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים. הודיענו כי הכל הוא ואין בו רבוי חלילה, ולפיכך יו"ד בראש ויו"ד בסוף, והראשונה תורה עליו יתברך שהוא ראשון והאחרונה שהוא אחרון והאמצעית, כי מבלעדיו אין אלהים והוא מיוחד בכלן, והוא הכל ואין חוץ ממנו, וכן ראיתי כזה הרמז בזה הפסוק לרשב"י ז"ל בספר התקונין שלו. וכתבתיו בספר תולעת יעקב בסייעתא דשמיא:

חלק א פרק ה

ראיתי להוכיח עוד ולאמת מדברי קבלה כי האצילות הוא עצם האלהות, ואומר כי קבלה אמיתית קבלו בעלי העבודה כי כוונת התפלות להשפיע הכח העליון אל המדות בכל מדה ומדה הצריכה, ונמצא לחכמי האמת האחרונים זה הלשון כלל הברכות שקבלנו איש מפי איש עד הרב רבי יצחק כן הרב ז"ל שאמרו עליו שהיה שלישי לאליהו ז"ל. דע והתבונן כי לעולם כל ברכות המצות וברכות ההנאה והריח וכל התחנות והברכות של מיושב כלם לתשובה, ותפלות של מעומד כל יום שיש בו קרבן מוסף ואנו מתפללין י"ח ברכות ג' ראשונות וג' אחרונות לתשובה, והאמצעיות הכוונה והדבור לתפארת, ובלבד שלא יזיז דעתו מהבינה, והאריכו בזה בספריהם להודיע כוונת התפלה, ואין הכוונה להם ז"ל שיכוונו במדה ההיא לבדה כי כוונה כזו תהיה הריסה אבל תהיה הכוונה בייחוד כל השאר בה אלא שעקר הכוונה הוא לעשות המדה ההיא הצריכה לו עקר בשאלתו:

ובמדרשו של רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום אמרו בזה הלשון (ח"ב ס"ג ע"ב) אמר רבי חזקיה כד עתיקא סתימא דכל סתימין בעי לזמנא ברכאן לעלמין אשרי כלא ואכליל כלא בהאי עמיקא דבירא, ומהכא שאיב ואתנגיד. בירא דנחלין ומבועין אתנגידו מניה ומשקין מניה, ומאן דמצלי צלותיה בעי לכוונא לבא ורעותא לאמשכא ברכאן מההוא עמיקא דכלא בגין דיתקבל צלותיה ויתעביד רעותיה עד כאן, והכוונה כי חכמה עליונה שקראוה כאן עמיקא דבירא שהיא עמוקה ועליה נאמר עמוק עמוק מי ימצאנו, ובירא היא הבינה הנמשכת ממנה שממנה נמשכין הנחלים אל הים האחרון בחכמה ההיא אוצר הברכות והשפע ובה הכל כלול ושרוי והכל מאור העליון שזמן בה הכל להריק ברכות ושפע אל כל העולמות, ולכך אמרו שהמתפלל צריך לכוין אליה להמשיך ממנה הברכה והשפע אל המדה שהוא צריך, וצריך ליחדם ולהסכימם כלם במדה ההיא כמו שכתבנו ואז תקובל תפלתו ויעשה רצונו, ואמרו עוד שם שעל זה אמר דוד המלך ע"ה ממעמקים קראתיך יי' כל זה הוראה אמיתית יורה כי האצילות הוא עצם האלהות כי הכל מסכימים מצד האמת אשר קבלו וגדלו עליו כי כוונת התפלות והברכות אל המדות על הדרך שכתבנו למעלה ובארנו באר היטיב בספר תולעת יעקב בסייעתא דשמיא. ואם היה שאצילות נפרד מן המאציל ואינו הוא עצמו איך יותר להתפלל ולכוין ללא אלהים חלילה והשואל או מתפלל לשום כח או מלאך עובד אלילים וקוצץ בנטיעות:

וזה לשון הרב הגדול הרמב"ן ז"ל בפרשת ויגש וחס ושלום שיהיה הדבר הנקרא שכינה או כבוד דבר נברא חוץ מהשם הנכבד יתברך כאשר חשב הרב עד כאן. ועוד כתב שם זה לשונו ואם יאמר שהוא כבוד נברא כדעתו של הרב בפסוק וכבוד יי' מלא את המשכן וזולתו איך יקבעו בו ברוך והמברך והמתפלל לכבוד נברא כעובד אלילים, ובדברי רז"ל דברים רבים יורו על שם השכינה שהוא האל יתברך עד כאן. ובחלק השלישי פרק ל"ב יבא עוד מזה בסייעתא דשמיא:

וכתב החכם רבי בחיי הדיין ז"ל בפרשת יתרו זה לשונו ומענין כוונת התפלה הנה השם יתברך מרומם מכל תשבחות, מתעלה על כל התהלות, כענין שכתוב ומרומם על כל ברכה ותהלה, ובלשון הקדיש לעילא מכל ברכתא ושירתא תושבחתא, אבל דעת חכמי הקבלה כי באחד יקראוהו ואליו יסכימו כל המהללים, והכוונה אל השם המיוחד כי הוא קרוב לכל קוראיו ואמתי כשיקראוהו באמת, וכן הזכיר הרמב"ן ז"ל בפיוט שלו בשיר אקרא הלא תענה כי בשתי לשאול מן המלך וכו', והודיענו בכל זה שהתפלה למדת רחמים שבמדת הדין וכו', והוא ז"ל באר זה והרחיב הלשון יותר מדאי יעויין משם, כי ממה שהבאתי מלשונו די להוכיח ממנו מה שרצינו לבארו והוא כי אצילות המדות הוא עצם האלהות ולכן הותרה כוונת העבודה אליהם:

עוד כתב בפרשת ואתחנן זה לשונו כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו, רמז לנו משה בכתוב הזה על מעלתן של ישראל שהם מתפללין ונענין, כי יכוונו אל הכח העליון להשפיע כחו במדות בכל מדה ומדה הצריכה להם, ולכך הם נענים בכל פעם ופעם, והזכיר גוי גדול ולא אמר גוי קדוש או גוי צדיק לפי שהגדולה היא החסד והחסד תחלת המדות, ובאור הכתוב כי מי גוי גדול אשר לו המדות קרובות אליו כיי' אלהינו בכל קראנו אליו ולא אל המדות, ומזה יאמרו רז"ל עמוד מכסא דין ושב על כסא רחמים עמוד מכסא רחמים ושב על כסא דין הכל כפי מה שצריך המתפלל. ועל המדות הזכיר הנביא ע"ה כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה, ודרשו רז"ל אין הרוכב טפל לסוס אלא הסוס טפל לרוכב והבן זה עד כאן. ובזה כתב הרא"ש ב"ר דוד בן הראב"ד ז"ל בספר היהוד, ומקבלת הרבנים האלה יתבאר מה שכתבנו והוא כי האצילות הוא עצם האלהות ולזה קראו משה רבינו ע"ה אלהים קרובים:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה פרשת בראשית (ל"א ע"ב) אמרו בזה הלשון אמר רבי יוסי האי דכתיב אשר לו אלהים קרובים אליו קרובים קרוב מבעי ליה אלא אלהים עילאה אלהים דפחד יצחק אלהים בתראה ובגיני כך קרובים וגבורות סגיאין אינון דנפקו מחד וכלהו חד עד כאן. הוא קרובנו ואנחנו קרוביו וכמו שכתוב לבני ישראל עם קרובו, וחלילה שנהיה קרובים לשום כח או מלאך חוץ מעצם האלהות, ולא שום כח או מלאך קרוב אלינו כי חלק יי' עמו וגו', ומה שאמר אליו ולא אל המדות אינו כנגד מה שכתב בפרשת יתרו אבל הכוונה לומר שהמכוין וקורא למדה מן המדות אם לא ביחוד (כלים) [כלם] קצוץ נטיעות והריסה, ועם יחוד כלם צריך לכוין אל הכח העליון ליחד הענף בשרשו והנאצל במאציל, להורות בדעתו שהכל אחד ואין שם רבוי הלילה, ובזולת זה הקורא אל המדות לבדן הריסה כי הוא מפריד אלופו של עולם וגם המכוין אל השרש לבדו בזולת מדותיו מכחיש פמליא של מעלה וקוצץ נטיעות על כן צריך לדעת ולהבין כפי מה שקבלו בעלי העבודה וכמו שבא בתורה ברמזים הנעלמים, הנגלים לאשר מצא חן וזכה אליהם כי האצילות ביחוד גמור עם המאציל ואינו נפרד ממנו ולא חוצה לו ושהוא עצם האלהות שאנחנו לו לעם והוא לנו לאלהים ותפלותינו ועבודתנו אליו כי אנחנו עמו ועבדיו, ולזה באה הקבלה האמיתית ליחדו במדותיו בפסוק שמע ישראל:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג רס"ג ע"א) שמע ישראל כד"א שמעו שמים האזינו השמים אוף הכא שמע ישראל וכלא חד מלה, יהוה, רישא דכלא בנהירו דעתיקא קדישא ואקרי א"ב. אלהינו, עמיקתא דנחלין ומבועין דנפקי ונגדין לכלא, יהו"ה, נופא דאילנא שלימו דשרשין, אחד, כנסת ישראל וכלא חד שלמותא ואתקשר דא בדא ולא אשתכח פרודא אלא כל אחד עד כאן:

והכוונה ברישא דכלא היא יו"ד עליונה סוד חכמת אלהים עם קוצה, והוא מקום אצילותה וכמו שכתוב והחכמה מאין תמצא בלשון ידיעה, והוא אמרו בנהורא דעתיקא קדישא, והוא רום מעלה אויר הקדמון שאינו במנין ובו כלולים השלשה מאורות כלל העשרה הנעלמים שהם שם ועצם לשרש השרשים, ובזאת הכוונה מתיחד הענף בשרשו והנאצל במאציל והכל ביחוד גמור, והיו"ד שבשם עם קוצה רומזת כל זה, ואנו רואים היו"ד עם קוצה קשורים זה בזה דבר אחד מיוחד לא נפרד זה מזה, להורות על אחדות וקשר המאציל בנאצל ושהוא הוא עצמו לא דבר חוץ ממנו, כמו שאין היו"ד חוץ מקוצה ולא קוצה חוץ ממנה ואין זה בלתי זה ולזה באה הקבלה האמיתית בספר תורה שאם היה חסר קוצו של יו"ד פסול. אלהינו עמיקתא דנחלין וכו', ה"א ראשונה שבשם השניה באצילות סוד בינ"ה הרי י"ה. יה"וה נופא דאילנא סוד וי"ו שבשם שלימו דשרשין, והכוונה על תפא"רת ישראל כולל ששה קצוות ומתויים הכל מכל צד תיומת הלולב, והסוד ויעקב איש תם הרי יה"ו אחד כנסת ישראל, ה"א אחרונה סוף המחשבה העליונה קשורה בראשיתה מעלוי לעלוי בסוד אריכות הדל"ת שבאחד בכוונת הלב הרי יהו"ה שם המיוחד המיחד וכולל כל האצילות בשלמות המחשבה והכוונה, וזהו היחוד האמיתי שנצטוינו עליו שהוא שרש האמונה והוא העבודה האמיתית, וכמו שאמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב נה ע"ב) וארוממנהו בכלא לאכללא מאן דידע ליחדא שמא קדישא דהא הוא פולחנא דקב"ה עד כאן:

מכל זה יתאמת כי האצילות עצם האלהות ולזה באה המצוה בייחוד, אם היה דבר לעצמו חס ושלום איך יבא הצווי ליחד ולעבוד דבר שהוא נפרד וחוץ מהעצם האלהי וכבר באה האזהרה שלא לעבוד שום נברא וכמו שכתוב לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל, והכוונה בשמים חמה ולבנה ככבים ומזלות, ממעל הם המלאכים, ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ אפילו שלשול קטן שבים. ואמר לא תשתחוה להם ולא תעבדם. שכל אלה הם נבראים כמונו, אבל העבודה תאות אל הבורא שהוא לנו לאלהים ואנחנו לו לעם, הוא השם הגדול המיוחד המיחד מדותיו בו שאינן חוץ ממנו והם בו בלא שום רבוי והם עצם האלהות כמו שבארנו:

חלק א פרק ו

מן הדברים המופלאים המאמתים אמות גמור ומורים הוראה ברורה על האצילות שהוא עצם האלהות הוא עבודת הקרבנות, והוא כי הקרבן ייחוד וקרוב הכחות אלו עם אלו עד עלותם בקנה אחד לאחדים עד התיחדם במקום יחודן המאצילן הוא אדון יחיד אשר הוא אחד בהם, ובעלי העבודה קבלו כי הקרבן הוא הייחוד וקרוב הכחות, אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ד' ע"ב) בזה הלשון רבי חזקיה הוה שכיח קמיה דרבי שמעון, א"ל האי דאקרי קרבן, קרוב מבעי ליה או קרבות מאן קרבן א"ל הא ידיע לגבי חברייא קרבן מאנון כתרין קדישין דמתקרבין כלהו כחדא ומתקשרן דא בדא עד דעבדין כלהו ביחודא שלים לתקנא שמא קדישא כדקיאות, הה"ד קרבן ליי' קרבן דאנון כתרין ליי' הוא לאתקנא שמא דא וליחדא ליה כדקיאות בגין דישתכחו רחמין בכלהו עלמין, ושמא דאתעטרי בעטרוי לאתבסמא כלא, ועל דא ליי' בגין לאתערא רחמי ולא לאתערא דינא, ובגין כך ליי' ולא לאלהים ליי' אנן צריכים לאתערא ולא לאלהים רחמי בעינן ולא דינא עד כאן. ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בזה הלשון בעת שישראל מקריבים קרבן לפני אביהם שבשמים ומתיחדים יחד והיינו ייחודו של אלהים, ואמאי אקרי קרבן אלא על שם שמקריב הכחות הקדושות כד"א וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד וגו', ואמרינן לריח ניחח ואין ריח אלא באף, ואין נשמה שהיא ריח אלא באף ואין ניחח אלא ירידה דכתיב וירד ותרגום ונחת, הרוח יורד ומתיחד בצורות הקדושות ההם ומתקרב ע"י הקרבן והיינו דאקרי קרבן עד כאן. עוד שם והדין נקודה אתיא דרך הצנורות להדין אתיא ע"י דריח הקרבן ומיד יורד דכתיב ריח ניחח ליי' שיורד יי' ליי' הה"ד שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד עד כאן. הרי הסכימו חכמי המשנה והתלמוד בקבלתם האמיתית על שהקרבן הוא ייחוד הכחות שהוא השם הקדוש שם בן ארבע אותיות המיחד כל המעלות עד אין סוף ואז ריח ניחח ליי' אשר זה יורה היות הנאצל עצם המאציל, ולהורות על שהוא כן נצטוינו בעבודה זו ולזה היתה הברכה מתפשטת בכל העולמות על ידיה, כי השפע והקיום הוא מצד הייחוד וקרוב הכחות הקדושות במקום אצילותן שהוא האלהות האמיתי המיוחד, מה שלא יתכן ולא יצוייר שפע ברכה וקיום מדבר שהוא חוץ מעצם האלהות ונפרד ממנו, וזו הוראה נפלאת על שהאצילות הוא עצם האלהות:

והחכם ה"ר בחיי ז"ל כתב זה לשונו ויבן נח מזבח ליי' כיון נח בקרבנותיו סדר הבנין ממטה למעלה, המזבח תחלה ומשם לרחמים זהו שאמר מזבח ליי' ומן הרחמים מתעלה ומתיחד הכל במעלה העליונה שהוא עלת העלות, וזהו שאמר ויעל עולות במזבח עלת כתיב, וכן אמר הנביא יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר. וכן במנוח לא מצינו בו שעשה מזבח והזכיר תחלה מעל המזבח, ואחר כך השמימה, ומשם אל המעלה העליונה שהוא עלה, ואז חוזר השפע מעלה לרחמים ומן הרחמים למזבח הנקרא לב וממנו לעליונים ולתחתונים וזהו שאמר וירח יי' את ריח הניחח כלומר המשיך המשכת השפע היורד מעלת העלות עד כאן. האמת יבחן מצד הסכמת הכל בו וכן היא קבלת כל החכמים ראשונים ואחרונים כי הקרבן ייחוד וקרוב הכחות הקדושות עד המאור העליון מקור הכל הוא שרש השרשים וכן קבלו איש מפי איש עד המקבל הראשון ע"ה:

והמאור הקדוש רשב"י ע"ה אמר בספר היכלות (ח"ב רנ"ט ע"ב) בזה הלשון והא אוקימנא דבגוונא דא קרבנא סלקא ליחדא יחודא ולאסתפקא כל חד וחד כדקא חזי ליה מההוא תננא דסליק, וכהנא דאיהו ימינא בקשורא דייחודא ברעותא, וליואי בשירתא דא כליל בדא היכלא בהיכלא רוחא ברוחא עד דמתחברן באתריהו שיפא בשיפא למהוי כלא כליל כחדא כדקא יאות, והא אוקימנא דכד אשתלים כלא כחדא שייפין עלאין בתתאין כדין נשמתא עלאה דכלא אתערת ועאלת בכלהו ונהיר לכלא, וכלהו עלאין ותתאין מתברכאן, וההוא דלא אתידע ולא עאל בחושבנא רעותא דלא איתפס לעלמין בדין כלא סליק עד אין סוף ואתקשר כלא בקשורא חדא עד כאן, הרי באר עוד ע"ה כי הקרבן הוא קרוב הכחות הקדושות שהם סוד האמונה וייחוד של אלהינו ברוך הוא אשר הורה בזה שהאצילות הוא עצם האלהות, ולזה באה עבודה זו להורות על ייחודו ואלו היה הנאצל נפרד מן המאציל לא היה מקום לזה כלל, ולא היה מסלול ודרך להתפשטות האור והשפע לקיום העולמות, אבל בהיות הנאצל ביחוד גמור עם המאציל אז בהתעוררות התחתונים בעבודתם תתפשט הברכה בהם כי הייחוד מקום לכל זה כמו שכתבנו:

גם עבודת הקטרת הוראה על קשר הכחות הקדושות וייחודן, וכן אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג י"א.) קטרת קשיר קשירו דמהימנותא עד כאן, הנה שקרא מהימנותא אל האצילות הקדוש שהוא האלהות לפי שהוא האמונה האמיתית אמונתן של ישראל, וחלילה להאמין בדבר שהוא נפרד וחוץ מעצם האלהות כי אם ביחיד המיוחד מכל צד, הוא אדון יחיד אשר האציל כחותיו מאורו לקיום הנמצאים והוא אחד בהם:

חלק א פרק ז

ראיתי לאחרונים מחכמי אומתנו מתחכמים מדעתם רוצים להוכיח דברים שאי איפשר לשכל האדם להשיגם בדרך המחקר אשר דרכו בו, וזה היה מהם חשבם שאין בישראל חכמה מקובלת כי אם הפלוסופיא ונטו אחריה, עד שזאת הנטיה סבבה להם לשלוח ידם במה שאין היד משגת בדרך החקירה השכלית, ואחר טרחם ועמלם בעיונם והתבודדות להוציא שכלם מן הכח אל הפועל לחשבם שהחיים ההם היו להם החיים האמיתיים עד שלזה הוציאו כל ימיהם בהם, בוקש הדבר והנה הפכו ללענה משפט בבקשם להתחכם בדבר שלא היה להם מבא ופתח להכנס אליו, ומי יתן החרש יחרישו ותהי להם לחכמה, ומהם הר"י אלבו במאמר ב' מספר העקרים שלו פרק י"א אמר שם זה לשונו ומהשכל העשירי שהוא השכל הפועל לא הושפע היות עלול אחר שיהיה שכל עומד בעצמו אלא נפש שקיומה בחומר כנפש הגלגל, ונשאר הוא לפי זה כנקבה שהוא מושפע ואינו משפיע, הוא שאמרו ז"ל אמרה שבת לפני הקב"ה רבש"ע לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, אמר לה בתי כנסת ישראל תהא בת זוגך, הנה באמרם אמרה שבת יורה שירמוז על מדה שהיא מושפעת ולא משפעת והיא השכל העשירי, וקראוהו שבת לפי שחכמי הקבלה ייחסו כל יום מימי בראשית אל עלול אחד מן הז' שכלים האחרונים, ויקראו העלולים ספירות, ויאמרו שהג' ראשונים הם דבר רוחני ויקראו אותם אור שאינו נתפס, והז' האחרונים ייחסו כל אחד מהם אל יום מז' ימי בראשית, ויקראו את העשירי שבת לפי שהוא אחרון העלולים ובו שבת ההשתלשלות ויאמרו שהשכל האחרון שהוא השכל העשירי והוא השכל הפועל והוא הספירה העשירית שיקראוה שבת נתרעמה לפני הקב"ה למה שבת בה ההשתלשלות ולא היה לה בת זוג כלומר נמצא אחר שיהיה שכל עומד בעצמו, וכמו שהוא בשאר השכלים שיהיה מושפע ממנה עד שנשארה היא כנקבה ומושפעת, ולא משפעת ואמרו שהשיב הקב"ה בתי כנסת ישראל תהא בת זוגך עד כאן:

הנה התחכם מדעתו ואמר שהעלולים שאמר עליהם בפ' ההוא שהם אפשרי המציאות הם שקראו חכמי הקבלה ספירות, ולדעתו הספירות הם השכלים הנפרדים שהם דבר אחד זולת האל יתברך, וחלילה לחכמי הקבלה מקבלי האמת מהיותם מזה הדעת שהרי קבלו איש מפי איש כי כוונות העבודות אליהם כמו שכתבנו למעלה מקבלתם ואם הם השכלים הנפרדים איך יותר זה והיא הריסה, כי לא הותר לכוין ולקרא לשום נברא חוץ מהאל יתברך:

ובירושלמי דברכות פרק אין עומדין אמרו בזה הלשון ר' יודן אמר בשר ודם יש לו פטרון, אם באת לו צרה אינו נכנס אצלו פתאום אלא הולך ועומד על פתח חצרו של פטרונו וקורא לבן ביתו ואומר לו איש פלוני בחוץ, אבל הקב"ה אינו כן אם באת לך צרה לא תקרא לא למיכאל ולא לגבריאל אלא צווח לו והוא ענה לך הה"ד כל אשר יקרא בשם יי' ימלט עד כאן, הרי שלא הותר לקרא ולכוין לשום נברא כי אם בשם יי' שהם מדותיו הנאצלים מאורו והם הנקראים שמו כידוע למקבלי האמת העומדים בסוד השם הגדול וכמו שהתבאר כבר והם ע"ה לא שללו כי אם דבר נפרד באמרם לא תקרא למיכאל וכו' ואמנם מה שהוא נאצל אינו בכלל זה שהרי הוא עצם האלהות. ואם כן איך ייחס הוא הדעת ההוא לחכמי הקבלה, ויאמר שהעלולים ההם שאמר עליהם שהם איפשרי המציאות הם הספירות וכבר הצילם השם יתברך מזה הדעת:

ושבקה להימנותיה שהרי הוא עצמו כתב בפרק שמונה ועשרים מאמר שני וזה לשונו ובעבור זה הוא מבואר שאין שום אדם רשאי להשתמש בדבר מדברי חכמי הקבלה מסברת עצמו אלא אם כן יהיה מקובל מפי חכם בעל קבלה בה וכו', וכבר הזהיר על זה גדול החכמים האחרונים המקובלים רבינו הרמב"ן ז"ל ואמר כי דברי חכמי הקבלה לא יושגו ולא יודעו כלל בשום שכל ובינה זולתי מפי מקובל חכם כו', והסברה בה אולת רבת הנזקים, אלו דבריו ז"ל בפירוש התורה עד כאן:

ועל מה שאמר בהשתלשלות הדברים ורבוי הנמצאות מן האחד הפשוט יתברך, כי הוא השפיע עלול אחד, והעלול ההוא ממה שישכיל מהתחלתו יושפע ממנו שכל אחד וממה שישכיל את עצמו יושפע ממנו נפש הגלגל וגרמו, שאם נודה זה במה שישכיל מהתחלתו שיושפע שכל אחר איך נודה שמהשכלתו את עצמו יושפע נפש הגלגל וגרמו, ויהיה זה האמנת שתי רשויות חלילה, ולא ירגיש אחר שהוא סובר שהם נפרדים, ועוד שהוא נגד התורה ומקבליה ע"ה באמרה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וקבלו בעלי העבודה כי זה הפסוק מדבר בתחתונים ורומז בעליונים, וכשיפורש בעליונים הנה שם אלהים ירמוז לה"א ראשונה שבשם הגדול, וכשיפורש בתחתונים ירמוז לה"א אחרונה, ואחד זה ואחד זה רומז אל האצילות שהוא האלהות, כי אין דבר יוצא חוצה לו והוא לבדו הבורא עליונים ותחתונים. ובבראשית רבה כי גדול אתה ועושה נפלאות, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם מתקלס במדינה וגדולי המדינה מתקלסין עמו שנושאין עמו במשאו, אבל הקב"ה אינו כן אלא הוא לבדו ברא את העולם, הוא לבדו מתקלס בעולם, הוא לבדו מתהדר בעולמו, אמר ר' תנחומא כי גדול אתה ועושה נפלאות למה כי אתה אלהים לבדך אתה לבדך בראת את העולם עד כאן. הרי בארו ע"ה כי אלהים הנאמר בבריאה אינו משותף אבל נאמר על היחיד האמיתי, והוא לבדו ברא העולם ואין שום נברא מתקלס עמו לומר שהוא נשתתף עמו בבריאה, שהוא משאו כי אם הוא לבדו, והוא אמרם כי אתה אלהים לבדך אתה לבדך וכו', ואם היה כדעת הרב הזה שאמר בסוף הפרק ההוא, הנה זהו דעתי בהשתלשלות הדברים מן הסבה הראשונה, והוא שממה שישכיל העלול מעצמותו יושפע נפש הגלגל וגרמו, וכן כל שאר השכלים וגרמים ונפשותם עד העשירי, ומן העשירי יושפע חומר כל מה שתחת גלגל הירח וכל הנפשות אשר שם, הנה אם כן לדעתו לא ברא אלהים לבדו את העולם:

ודעת רז"ל מקבלי האמת כי בריאת שמים וארץ קדמה לבריאת המלאכים, אמרו בבראשית רבה אימתי נבראו המלאכים רבי יוחנן אמר בב' נבראו המלאכים וכו', רבי לוליאני בר טברין אמר בשם רבי יצחק, בין על דעתיה דרבי חנינא בין על דעתיה דרבי יוחנן הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום, שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו. והקדוש ברוך הוא ממדד באמצעיתו, אלא אני יי' עושה כל, נוטה שמים לבדי, רוקע הארץ מאתי, מי אתי כתיב מי היה שותף עמי בברייתו של עולם, ביום ראשון לא היה מלאך וכו' עד כאן:

וכן אמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ובפרקי רבי אליעזר פרק ד' בשני ברא הקב"ה את הרקיע והמלאכים וכו'. והלא השמים והארץ נבראו ביום ראשון שנאמר בראשית ברא וגו' ואיזה רקיע ברא ביום שני רבי אליעזר אומר רקיע שעל ראשי החיות שנאמר ודמות על ראשי החיה רקיע וגו' עד כאן:

והקרי והכתב בפסוק ישרישונו אמונה אומן בבריאה, כי הקרי והוא מאתי בא להודיענו היות הבריאה מאת הבורא, וכי מאתו היה הכל ואין דבר יוצא חוצה לו, ולפי שלא יחשב שהיה הוא יתברך הסבה הרחוקה בבריאה, וכבר היו השכלים יותר קרובים כי מהם הושפעה כדעת החכם הנזכר, וכמו שאמר הפלוסוף שהאל עיין בעולם השכלים והשפיע מהם המציאות, לזה בא הכתב מי אתי לשלול שלילה מוחלטת ולומר כי הוא יתברך הסבה קרובה, והוא לבדו הבורא ולא היה שם אז שום דבר חוץ ממנו ישפיע ממנו המציאות כי אם מאתו יתברך היה הכל:

ולא הרגיש החכם הזה כי השתלשלות הדברים מן הסבה הראשונה בדרך עלה ועלול ועל הדרך שיראה הוא ז"ל הוא ענף מענפי השרש המר, בנוי על סברת קדמות העולם שהכל היה בחיוב, כדעת הנפסד המפורסם לפלוסוף הורס עקרי הדת הקדושה:

אבל אנו מאמיני התורה ומקבליה שהיא תשרישנו שהכל היה בכוונה וברצון פשוט, לא יקשה עלינו איך איפשר הרבוי מן הסבה הראשונה עם היותו אחד בתכלית הפשיטות, כי זה מגדר הרצון כי עם היותו בתכלית האחדות והפשיטות ימציא הרבוי ברצונו להורות על מציאותו ויכלתו הבלתי בעל תכלית, והוא שכתוב והוא באחד ומי ישיבנו, ונפשו אותה ויעש, כי ישלים חוקי, וכהנה רבות עמו. ופירושו כפי כוונתנו. והוא, יורה על שהוא יתברך בהיותו מציאות נצחי תמיד בענין אחד עד שיצדק בו תמיד לומר הוא, באחד, שלא נאמר כי אחר שברא העולם יצא מן ההיות ההוא השוה ברבוי הנמצאים, אבל היה תמיד באחדות ההוא, ומי ישיבנו, להורות על יכלתו כי הבלתי בעל תכלית לא יושב, ונפשו אותה ויעש, כי המציא כל הנמצאים ברצון פשוט. ואמר כי החפץ היה להשלים הנמצאים ההם שהמציא להגיעם אל תכלית משובח אשר מחוק הנמצא להגיע, וזה כי ישלים חוקי:

ולפי שלהגעת השלמות והחוק לא תספיק מעלה ומצוה אחת, אבל כבר יצטרך העובד אל קנין כל המעלות והמצות אשר כפי התורה להגיע אל ההצלחה אחרונה, אמר וכהנה בלשון רבים, שב אל כי ישלים חוקי להורות על כי המציא השם יתברך רבוי מעלות ומצות להשלים זה החוק, וכאמרם ז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. ואמר רבות, לומר כי כמו שלהשלים הפרט המציא רבוי מעלות ומצות לתכלית אחד והוא הגעת השלמות, כן עם היותו יתברך אחד פשוט בתכלית האחדות והפשיטות המציא הרבוי בנמצאות מתחלפות, וזה היה לתכלית אחד בלבר והוא קיום הנמצאות כלם, והקשרם קצתם בקצתם והתאחד כל חלקיהם עד שיעלה הכל ויקשר בסבה אחת פשוטה יתברך, וזה אמרו וכהנה רבות עמו, כי עם רבוי והתחלפות הנמצאות לא יצאו מאחד, והרבוי ההוא בהתאחדו קצתו בקצתו יורה על האחד האמיתי הפשוט אשר בא ממנו, ולזה המציא השם יתברך הרבוי מאחדותו הפשוט להעיד באחדותו:

וירצה עוד באמרו וכהנה רבות עמו, כי הוא אמר למעלה שהוא במציאות שוה ואחדות פשוט, ויכול בלתי בעל תכלית ורוצה ברצון פשוט וכענין שבארנו, וידוע לחכמים כי אין שום אחד מאלו דבר נוסף על מהותו, כי הוא ורצונו ויכלתו אחד, וכמו שאלו ואם הם שמות מחולפים לא ידומה שיחייבו רבוי בו אבל הם עמו כלומר שהוא אחד בהם, כן רבוי הנמצאים לא יחייבו רבוי בו, אבל היה מחכמתו הנפלאה להמציאם ולסדרם באופן יעידו על אחדותו, ולזה סדר האדם הגדול שהוא כלל הנמצאים כלם כאיש אחד, וגוף אחד וכל מה שהדברים מתקרבים יותר אצל השרש הנעלם יתברך הם מתאחדים יותר והיה זה כן להורות על אחדות השרש אשר באו ממנו, ועל זאת התכונה סדר הוא יתברך האדם שהוא עולם קטן שהוא לתבנית העולם הגדול, וזה וזה באו להורות ולהעיד על היחיד המיוחד. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קס"א.) אמרו בזה הלשון ועתה יגדל נא כח אדני וגו' רבי אחא ורבי יוסי אמרי זכאין אינון ישראל מכל עמין דעלמא דקב"ה אתרעי בהו, ואתכני בהו ואתפאר בהו דהא עלמא לא איברי אלא בגינהון דישראל דישתדלון באוריתא בגין דחד בחד אתקשר, וישראל לתתא בהאי עלמא אינון קיומא דיליה, וקיומא דכל שאר עמין אימתי בזמנא דעבדי רעותא דמריהון. תא חזי כד ברא קב"ה בר נש בעלמא אתקין ליה כגוונא יקירא עילאה, ויהב חיליה ותוקפיה באמצעיתא דגופא דתמן שריא לבא דהוא תוקפא ומזונא דכל גופא, ומתמן אתזן כל גופא וכל אינון שייפי דגופא מתמן אתזנו, והא לבא אחיד ואתתקף באתר עילאה דלעילא דאיהו מוחא דרישא דשארי לעילא ואחיד ביה ודא אתקשר בדא. כגוונא דא אתקין קב"ה עלמא ועבד ליה חד גופא, ואתקין שייפי דגופא סחרניה דלבא, ולבא שארי באמצעיתא וכל גופא וכל אינון שייפין אתזנו מההוא לבא דהוא תוקפא דכלא וכלא ביה תלייאן, וההוא לבא אתקשיר ואתאחיד במוחא עילאה דשריא לעילא, כך הוא כד ברא קב"ה עלמא אסדר לימא דאוקיינוס דאסחר כל ישובא דארעא, וישובא דכל שבעין אומין כלא אסחר לירושלם, וירושלם באמצעיתא דכל ישובא שריא, והיא אסחרת להר הבית, והר הבית אסחר לעזרות דישראל, ואינון עזרות סחרן ללשכת הגזית דתמן סנהדרי גדולה יתבין. ותנינן לית ישיבה בעזרה אלא למלכיהון דבית דוד בלחודיהו, ולשכת הגזית אסחר לבית האולם והמזבח. ובית האולם והמזבח סחרן להיכל, וההיכל לבית קדש הקדשים דתמן שכינה וכפרת וכרובים וארון, והכא הוא לבא דכל עלמא ומהכא אתזנו כל אינון אתרי ישובא דאינון שייפי דגופא. ולבא דא אתזן ממוחא דרישא ואתאחיד דא בדא הה"ד מכון לשבתך פעלת יי' כגוונא דא לעילא ברזא יקירא סתימאה ימא עילאה לקבל דא, ואי תימא לעילא מן ימא וימא מן ימא. תא חזי נהר דינור אסחר לכמה משריין מקבלי שבעין סטרין גליפין משבעה דליקין ואינון סחרן לאינון שמשין דלגו מינייהו ואינון סחרן לארבע רתיכין, ואינון סחרן לההיא קרתא קדישא דרביעא עליהו. ותאנא תמן עזרות לגו מעזרות, לית ישיבה בעזרה דתמן אלא למלכיהון דבית דוד בלחודיהו דתמן מתישבי ויתבי. וסנהדרי גדולה משתכחי תמן בלשכת הגזית וההוא בית דינא עליהו דמשמש לאתר דמשמש, ודינא אתיהיב מתמן לקדישי עליונין עד דמטא לאתר דאיקרי קדש הקדשים כלא ותמן הוא לבא שריא ודא אתזן ממוחא דעילא ואתאחיד דא בדא. כגוונא דא לעילא לעילא, ואיהו ברזא דמלכא עילאה עד דאשתכח דכלא אתזן מן מוחא עילאה סתימאה דכלא, וכד יסתכלון מילי כל אתקשר דא בדא ודא בדא עד כאן. והמבין הכוונה במה שכללו המאמר הקדוש יתבאר לו קשר הנמצאות קצתם בקצתם עד התאחדם באחד, להעיד כי האחד האמיתי ברא אחד וידע כי הוא לבדו ברא העולם:

ואם היה השתלשלות הדברים מן הסבה הראשונה בדרך עלה ועלול וכדעת הרב בעל העיקרים ז"ל הנה יפול במה שברח ממנו, כי הוא ברח מפחת השניות והרבוי ויפול בו, ואם היה השתלשלות הנמצאות בדרך ההוא, אי איפשר להם שיתקשרו ויתאחדו קצתם בקצתם, אחר שהיה השתלשלותם באמצעות דבר נפרד היו נפרדים, ולא תשלם הכוונה בהם שהיתה להורות על אחדות האחד הממציאם, אבל כשנאמין שהאחד המציאם מאתו בלא אמצעי, הנה יאמן שיתכן להם ההקשר וההתאחדות קצתם בקצתם עד הגיעם אל האחד הממציאם, ואז הם עדות על אחדות האחד, ולנטוע זה בלבבות באה החכמה להעיד עליו באמרה יי' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו וגו', והכוונה הנעלמת בזה שלא ברא הקב"ה את העולם בשום דבר זולת עצמו ואמתו, וכמו שיבא עוד מזה בפרק י"ד מזה החלק בסייעתא דשמיא. ובמה שכתבתי בזה הענין נשלמה הכוונה בזה הפרק:

חלק א פרק ח

אדון יחיד שרש כל השרשים ית' הפליא עצה הגדיל תושיה להאציל אצילותו בו להיות מקום שבו יברא המציאות, ולהיותו כלי בו יתקיים, כי בלתו לא היה כל זה איפשר כלל. וזה לשון החכם הרב המקובל רבי עזריאל ז"ל שקבל מפי הרב החסיד רבי יצחק סגי נהור בן הראב"ד ז"ל שהיה שלישי לאליהו ז"ל. הוסיף השואל לשאול באי זה הכרח תכריח שיש שם עשר ספירות, כי רצוני לומר שאין שם רק אי"ן סוף בלבד:

תשובה אי"ן סוף הוא שלימות מבלי חסרון, ואם תאמר שיש לו כח בלי גבול, ואין לו כח בגבול אתה מחסר שלמותו, ואם תאמר שהגבול הנמצא ממנו תחלה היה העולם הזה שהוא חסר מהשלמתו, חסרת הכח שהוא ממנו, ולפי שאין לחסר שלמותו יש לנו לומר בהכרח שהוא בגבול מבלי גבול, והגבול הנמצא ממנו תחלה הם הספירות שהם כח השלם וכח החסר, כשהם מקבלים מהשפע הבא משלמותו הם כח שלם, ובהמנע השפע מהם יש בהם כח חסר, ולכך יש להם כח לפעול בהשלמה ובחסרון, והשלמות והחסרון הם הדברים המבדילים בין דבר לדבר:

ואם תאמר כי הוא בלבד כיון בבריאת עולמו מבלי הספירות, יש להשיב על זה כי הכוונה מורה על חסרון המכוין. ואם תאמר שלא כוון בבריאתו, אם כן היתה הבריאה במקרה וכל דבר הבא במקרה אין לו סדר, ואנו רואים כי הנבראים יש להם סדר, על סדר הם מתקיימים, ועל סדר הם מתחדשים, ועל סדר מתבטלים, והסדר הזה שבו הם מתקיימים ומתבטלים הוא הנקרא ספירה, שהם כח לכל מצוי הנגדר בגדר מספר, ולפי שהיה מציאות הנבראים באמצעות הספירות הם משתנים זה בזה ויש בהם רם ושפל ובינוני, ואע"פ שכלם מעיקר אחד והכל מאי"ן סוף שאין חוץ ממנו ע"כ:

עוד כפל וכתב ועל מה ששאלת באיזה דרך תכריח שיש שם ספירות, דע כי אי"ן סוף אין לומר בו לא רצון ולא חפץ ולא כוונה ולא מחשבה לא דבור ולא מעשה, אע"פ שאין חוץ ממנו, ואין לומר בו שום דבר שיראה ממנו שהוא מוגבל, כי כל מוגבל משתנה ואין אצלו לא שינוי ולא חידוש ולא חילוף, ואנו רואים מתוך הכתוב שהוא אוחז דרך גבול, ויעל, וירד, ויבא, וילך, וידבר, ויאמר, וכל כיוצא בזה:

ואם תאמר כל זה נאמר להשגת השכל, כבר ידעת כי השכל יש לו גבול, א"כ כל הנבראים הנמצאים בכתוב נאמרים על גבול, אע"פ שהגבול מבלי גבול, והגבול הזה הם הספירות וכל סדרי בראשית וסדרי המצות שהם על סדר הספירות מעידות על זה, וכ"ש סדרי הקרבנות שכתוב בהם את קרבני לחמי לאישי, זה יעיד שיש רחוק שהוא מתקרב מדבר לדבר עד שהוא מגיע לזה העליון, וכל זה לא יתכן בלתי ספירות וסדורן במוטבע במורגש במושכל, כי לשון עליה וירידה שהיא מדרך הטבע, והריח שכתוב בו וירח יי' את ריח הניחח שהוא מדרך ההרגש, והשגת החכמה שכתוב מי כהחכם שהוא מדרך השכל כל אלה יש להם גבול, ומה שאין לו גבול אין להגבילו ולהמשילו בכל אלה, וסדר הספירות שהוא גבול מבלי גבול נקרא בבראשית רבה סדר זמנים, כמו שאמרו ויהי ערב מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן והם נקראים סדרי בראשית ע"כ:

ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אלא משום דאית בידים עשר אצבעות רמז לעשר ספירות שבהם נחתמו שמים וארץ, ואותן העשרה כנגד עשרת הדברות, ובכלל אותן העשרה נכללין. כל תרי"ג מצות ע"כ:

ידוע כי הידים כלי הפעולה וזולתם לא תצוייר, וכן לא יצוייר ולא יתכן שום פועל כי אם בספירה, ולפיכך היה ונברא הכל באמצעותם לפי שהם לאדון יחיד כמו הידים לנשמה לפעול בהם ולהראות כחה, ואין המשל דומה לנמשל מכל צד לפי שהספירות אינם דבר זולת השרש וחוץ ממנו כי הם באחדות אמיתי, מה שאין כן הנשמה עם כליה כי זה רוחני וזה גשמי, אלא כדי לקרב הדבר אל השכל ימשילו כן, כי אי איפשר לגשם להשיג ולהבין בזולת זה, וכמו שאז"ל דברה תורה כלשון בני אדם, ואם כן הם סדר הנבראים, וכן סדר התורה כלה כמו שיתבאר בס"ד, נמצא שאין דבר יוצא מהם חוצה כי הם הכל וזולתם אי איפשר למציאות שימצא, ואחר שנמצא אי איפשר קיומו כי אם בהם כי הם הכלי שבו יושפע השפע והברכה לעולם:

ובאידרא דרשב"י ע"ה (ח"ג קל"ב.) תאנא אי עתיקא דעתיקין קדישא דקדישין לא אתקן בהדין תקונין לא אשתכחו עלאין ותתאין וכלא הואי כלא הואי. וזה לשון הרמב"ן ז"ל בפירוש ספר יצירה כי קיום כל דבר בעוד הרצון בו, ר"ל כי קיום העולם התחתון והעליון בעוד התפשטות אצילות עלת העלות בו, ויהיה כל בהתהפך הרצון להשיב הדברים להויתן כמושך רוחו אליו ע"כ:

הרי באר כי קיום העולמות הוא התפשטות האצילות שהוא הלב והרצון וזולתו אי איפשר המציאות וקיומו, ולזה הוכרח וחוייב התפשטות האצילות מאדון יחיד ובו הראותו אחר שהיה כמוס ונסתר בו להמציא בו הנמצאים כלם למלוך עליהם ולגלות מציאותו:

ובפרקי ר' אליעזר פ"ג אמרו בזה הלשון, מיד נתיעץ הקב"ה בתורה ששמה תושיה לברא את העולם, השיבה לו ואמרה, רבון העולמים אם אין צבא ואם אין מחנה למלך על מה הוא מולך, אי זו כבודו של מלך, שמע אדון העולם וערב לו, אמרה תורה בי נתיעץ הקב"ה לברא את העולם שנאמר לי עצה ותושיה וגו' ע"כ:

והכוונה כי בתורה הקדומה שהיא חכמת אלהים שהיא כוללת כל האצילות, כי בה היה כמוס, נברא הכל, ולזה התחילה התורה בה בראשית והיא ראשית הכל, ותרגם אנקלוס ע"ה בקדמין הם הנתיבות הקדומות, ותרגום ירושלמי בחוכמא, ועוד שם בעשרה מאמרות נברא העולם, בשלשה כללו שנאמר יי' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו, והכוונה באמרם בעשרה מאמרות כנגד עשר ספירות שהם נכללים בשלשה ראשונות, שהם חכמה ובינה ודעת, ובהמצא אלו נמצאים כלם כי חסד ונצח ענפי החכמה, גבורה והוד ומלכות ענפי הבינה, תפארת ויסוד ענפי הדעת, ובחכמה נכלל הכל כי ממנה נאצלו ובה הכל תלוי, ובה נברא הכל וכמו שכתוב מה רבו מעשיך יי' כלם בחכמה עשית וגו', ומחכמה נאצל הכל בבינה, והוא הפועל בעליונים ובתחתונים מכח חכמה, ולזה כוונו רז"ל בב"ר באמרם היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג מג.) א"ר אבא מה רבו מעשיך יי' כלם בחכמה עשית, כמה סגיאין אינון עובדוי דמלכא קדישא וכלהו סתימין בחכמה, הה"ד כלם בחכמה עשית, כלם בחכמה כלילן ולא נפקי לבר אלא בשבילין ידיעין לגבי בינה, ומתמן אתעביד כלא ואתקן כלא כמד"א ובתבונה יתכונן, ועל דא כלם בחכמה עשית בבינה:

מכל זה יתבאר כי אצילות עשר ספירות היא כלי ומקום לכל מה שנעשה ונוצר ונברא בעליונים ובתחתונים, ובלתו אין דרך לזה כלל, ואם כן מוכרח היה התפשטות האצילות לשיברא המציאות ויקויים בו:

ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אמרו אני יי' עושה כל נוטה שמים לבדי וגו', אני כשנטעתי אילן זה, להשתעשע בו אני וכל העולם, ורקעתי בו הכל וקראתי שמו כל, שהכל תלוי בו, והכל ממנו יוצא, והכל צריכין לו, ובו צופין, ולו מחכים, ומשם פורחים נשמות, לבדי הייתי כשעשיתי אותו ולא יגדל עליו מלאך לומר אני קדמתי לך, גם בעת שרקעתי ארצי שבו נטעתי והשרשתי אילן זה ושמחתים ביחד ושמחתי בהם מי אתי שגיליתי לו סודי זה. א"ר רחמאי, מדברך נלמוד שצורך העולם הזה ברא הקב"ה קודם לשמים, אמר לו הן. משל לה"ד למלך שבקש ליטע אילן בגן השגיח בכל הגן לדעת אם יש לו מעין מים המעמיד אותו ולא מצא, אמר אחפור מוצא מים ואוציא מעין כדי שיוכל להתקיים האילן, חפר והוציא מעין נובע מים חיים ואח"כ נטע אילן ועמד ועשה פרי והצליח בשרשיו שהשקהו תמיד ששאב מן המעין ע"כ:

האילן הזה הוא שאמרו עליו במדרש הזה, אילן אחד יש לו להקב"ה ובו שנים עשר גבולי אלכסונים. והוא שאמרו עליו במדרש שוחר טוב תנא עץ חיים מהלך חמש מאות שנה, וכל מימי בראשית מתפלגין תחתיו ע"כ. ואמר שנטעו להשתעשע בו כל העולם כי זולתו אין לו קיום, והוא שאמר שהכל תלוי בו, והכל ממנו יוצא, והכל צריכין לו וכו', וא"ר רחמאי מדברך נלמוד שצורך העולם הזה וכו', הרי בארו בפירוש שאצילות זה האילן היה צורך העולם, כי זולתו לא יברא ולא יתקיים. משל למלך שבקש ליטע אילן וכו':

מוצא המים הוא העדן שהוא המקור שמשם נאצל האילן, והמעין הוא הנהר היוצא מעדן המשקה את הגן לשיפרח ויצליח האילן הזה בשרשיו, וירמוז ג"כ המשל לבריאת העולם וראה הקב"ה שאי איפשר שיתקיים בזולת שיוציא קודם מוצא מים להשקות האילן שהוא העולם, ואז חפר והוציא מוצא המים, כלומר האציל מאורו האצילות שיהיה כלי ברכה שבו יתקיים העולם, כי אי איפשר זולתו:

ובמדרשו של רשב"י פרשת בראשית (טו.) אמרו בזה הלשון זוהר סתימא בטש אוירא דיליה, מטי ולא מטי בהאי נקודה. וכדין אתפשט האי ראשית ועביד ליה היכלא ליקריה לתושבחתיה, תמן זרע זרעא לאולדא לתועלתא דעלמין, ורזא דא זרע קדש מצבתה ע"כ. וזה מה שרציתי לבאר בפרק זה:

חלק א פרק ט

קבלו בעלי העבודה כי אדון יחיד שרש כל השרשים הנקרא אי"ן סוף איננו רמוז לא בתורה ולא בנביאים ולא בכתובים ולא בדברי רז"ל, אך קבלו בו קצת רמז, וכבר פירשתי בפירוש עשר ולא י"א לרמוז שלא יגדר בגדר מספר, ולא יבא בחשבון כלל:

ואמרו חכמי האמת כי עליו אמרו דרך כלל אל יהי לך עסק בנסתרות, ולהיותו נעלם בתכלית ההעלם לא רמז בו משה ע"ה הורנו בזה שלא תגע בו יד המחשבה לגודל תעלומיו, ומהעלמותו נתבונן מעלת אצילות ראשון שהוא שמו והוא בו כשלהבת בגחלת הוא רום מעלה עד שלרוב העלמו ומעלתו קבל רשב"י ע"ה שאינו במנין המדות ואינו נתפס בהרהור הלב כלל כמו שכתבנו במה שקדם, וגם באצילות ראשון ושני קבלו בעלי העבודה שאין כח באדם להתבונן בהם לפי שהם חוץ מבנינו ועולמו, ואין רשות לאדם להתבונן כי אם בעולמו ובנינו שהוא מהבנין ולמטה שהם שבעה ימי בראשית, ומשם ולמעלה השער סגור. וקבלו חכמי האמת כי לזה כוונו באמרם בחגיגה פרק אין דורשין ת"ר יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם, ת"ל למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית, ת"ל לימים ראשונים, יכול ישאל אדם מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור, ת"ל ולמקצה השמים ועד קצה השמים, מקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל ואי אתה שואל מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור. הרי בארו ע"ה כי אין רשות לאדם לשאול ולהתבונן כי אם מהבנין ולמטה שהוא מקצה השמים ועד קצהו שהוא עולמו, אבל משם ולמעלה לא תגע בו יד:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה פרשת וארא (ח"ב כב.) אמרו בטחו ביי' עדי עד דהא מתמן ולעילא אתר טמיר הוא וגניז דלא ייכול לאתדבקא, אתר הוא דמיניה נפקו ואצטיירו עלמין, הה"ד כי ביה יי' צור עולמים, והוא אתר גניז וסתים, ועל דא בטחו ביי' עדי עד, עד הכא אית רשו לכל בר נש מכאן ולהלא לית רשו לכל בר נש לאסתכלא ביה דהא סתים וגניז מכלא, ומאן איהו י"ה יי' דמתמן אצטיירו עלמין כלהו ולית מאן דקאים על ההוא אתר. א"ר יהודה קרא אוכח עליה דכתיב כי שאל נא לימים ראשונים וגו' ולמקצה השמים ועד קצה השמים עד הכא אית רשו לאסתכלא, מכאן ולהלה לית מאן דיכול למיקם עליה ע"כ. הרי בארו ע"ה כי באצילות ראשון ושני אין רשות לאדם להסתכל ולהתבונן, והטעם מפני שכל הקרוב יותר אל השרש הוא יותר נעלם, ויותר נמנע ההשגה וההתבוננות, וכ"ש בשרש עצמו ית' שהוא מתעלה ומתעלם מכל שאי איפשר להתבונן בו כלל, עם שהוא הכל וכולל הכל ומיוחד בכל, אבל מתוך התאחדו והקשרו במדותיו שהם נאצלים ממנו מעלתו וגדולתו מתפרסמת ונכרת, שהוא ית' מראה בהם כחו וגדולתו בפעולותיו שהוא פועל על ידם להתאחדו בהם, ומצד פעולותיו נגלה לעין כל, מה שלא היה איפשר להשיג ממנו דבר ולא להכירו ולדעת אותו אם לא באמצעות מדותיו הנאצלים מאורו, והוא ית' מתיחד בהם כלהב האש המתיחד בגווניו, ומתעלה ומתרומם מהם עד שאי"ן סוף לרוממותו:

והנה הוא מראה פעולותיו ומעלתו בהם עם היותו נעלם מכל, כי מתוך הנגלה יתבונן האדם בנסתר, כי הנשמה שבאדם נעלמת ואינה נכרת, אבל בהראותה פעולותיה באיברי הגוף והאיברים פועלים בכחה ובסבתה אנו מכירים מעלתה ובאים עד תכונתה, כך הוא המשל והדוגמא כי שרש הכל ית' נעלם ונסתר, הנה הוא מראה כחו וגדולתו ומעלתו ומציאותו באמצעות מדותיו שהוא להם כמשל הנשמה לגוף, ומהם אנו מכירים מציאותו וגדולתו מה שלא היה איפשר בזולת אצילותו, כמו שלא היה איפשר להכיר מעלת הנשמה ולהתבונן בה בזולת איברי הגוף שהיא פועלת על ידם, ולזה רמז איוב באמרו ומבשרי אחזה אלוה, כלומר שמבחינת גופו היה בוחן האלהות, והוא מה שכתבתי כי מעלת הנשמה תוכר ותושג מצד הגוף שהיא מראה כחה ופעולותיה על ידו, ובזה אנו יודעים מציאותה, כן הוא המשל בענין האלהות כי באמצעות האצילות אנו יודעים מציאות אדון יחיד המאציל, ואם כן מוכרח ומחויב היה אצילות המעלות המתיחדות באמצע יחודו ית' כדי להכיר מציאותו ומעלתו ולהעיד באחדותו, כי ברוב העלמתו והסתרו מכל לא היה איפשר להכירו ולהתבונן בו אם לא על ידו:

וכתב הרמב"ן ז"ל בפירוש ספר יצירה זה לשונו ולכך נעשו המדות כך להתבונן בהם באי"ן סוף ע"כ. התבאר אם כן מה שרצינו באורו והוא כי זריחת אור האצילות והתפשטותו בשרש הנעלם היה להתבונן בו ולהכיר ולדעת מציאותו ולהעיד באחדותו, והוא מה שרצינו לעמוד בו בזה הפרק:

חלק א פרק י

הפועל כל מה שיהיה ביתר שאת ומעלה ושלמות יורה יותר על פועלו היותו בתכלית השלמות, וכל מה שיהיה הפועל ההוא מתיחס אל פועלו בשלמות ומעלה יורה יותר על מציאות פועלו והיותו שלם לאי"ן סוף, שאם היה שהפועל ההוא מתאחד בעצם הפועל ולא נפרד ממנו הנה זה יורה על היות הפועל ההוא שלם מכל צד בתכלית השלמות, וממנו יתבונן המבין לדעת מציאות פועלו ושלמותו, מה שלא ימשך כל זה אם היה הפועל נפרד מן הפועל וחוץ ממנו:

ואחר זאת ההקדמה האמיתית אומר כי כבר הסכימו כל החכמים והעלו ונמנו וגמרו כי ראוי לסלק מהאל ית' כל חסרון להיותו הוא השלמות בעצמו. ולזה אומר כי להיות האצילות שלמות מבלי חסרון כי הוא עצם האלהות, חוייב שיהיה בזאת המעלה והשלמות, רצוני, נאצל לא נברא כי הנאצל אינו נפרד מן המאציל, והוא שלמות מבלי חסרון להיותו במאציל באחדות, מה שאין כן הנברא שהוא חסר, להיותו חוץ מן הבורא ונפרד ממנו, ופועל כזה תהיה הוראתו על פועלו חסרה, ואולי לא יורה עליו כלל להיותו רחוק ממנו ובלתי מתיחס אליו ולא נערך אליו ולא דומה לו, ובמה יודע איפה מציאות שרש כל השרשים ותוכר מעלתו אם כן, כי מצד הנברא החסר הרחוק ממנו לא יודע כלל, לא נשאר אם כן כלי בו נשיג מציאותו כי אם במה שהאציל, שיש לו ערך ודמיון עמו במה שהוא בו באחדות, כי ממנו נתבונן בו לדעת מציאותו ולהכיר שלמותו שהוא בלתי בעל תכלית:

ולזה היה המציאות הנמצא ממנו תחלת אצילות מדותיו להיות כח האצילות שלם, מה שאין כן כח נברא שהוא חסר, שאם לא היה כח האצילות שנוטלין ממנו ואינו חסר היאך היינו מכירים שפע השלמות הבא מאי"ן סוף, כי כל בריה כשנוטלין ממנה תתחסר ותתמעט, מה שאין כן האצילות שכחו שלם להשפיע בשלמות מבלי חסרון להיותו מיוחד בשרשו שהוא מקור השלמות והשפע, ואם כן אצילותו היה מאתו להורות על מציאותו ועל שלמותו להיות לו יחס וערך ודמיון עמו, מה שאין כן בשום נברא מן הנבראים:

ויעיד על כל זה קצת מקראות מהמזמור המיוחס לאברהם אבינו עליו השלום הנקרא איתן האזרחי, (תהלים ע"ט) שהוא בעל החסד, כי הוא אשר עמד במקום מדת החסד לעשות חסד עם כל באי עולם להביאם באמונת הייחוד האמיתי לזכותם, וכמו שאמרו בבהיר מאי וישמור משמרתי (בראשית כ"ו ה') כך אמרה מדת החסד כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עמד במקומי וכו', ולזה פתח בזה המזמור במדת החסד שהיא מדתו, והנה הוא מפרסם בו מלאכתו שהוא הדעת האמונה האמיתית, ואמר חסדי יי' עולם אשירה לדור ודור אודיע אמונתך בפי, ובאר זה ואמר כי אמרתי עולם חסד יבנה, כי ממדת החסד ולמטה הוא בנין העולם, כי משם ולמעלה אין התבוננות והשגה כי הוא עולם נעלם. שמים הם שמו של הקב"ה כמו שאמרו בבהיר ומנא לן דהשמים הוי הקב"ה דכתיב ואתה תשמע השמים וגו'. תכין אמונתך בהם, הוא מה שכתבנו למעלה כי במדותיו הנאצלים מאורו הכין אמונתו כי מהם יודע מציאותו, והמשיך ואמר כרתי ברית לבחירי וגו', הכוונה על מלכות בית דוד ליחדו בשמים הנזכרים ולזה תכפם זה לזה, ולהורות שהוא מתפרנס משם וחוט של חסד משוך עליו:

ובמדרש שוחר טוב שמים תכין אמונתך, ולא השמים בלבד אלא אף הכסא אינו עומד אלא בחסד שנאמר והוכן בחסד כסאו. משל למה הדבר דומה לכסא שיש לו ארבע רגלים והיה אחד מהם מתמוטט נטל צרור וסמכו, כך היה הכסא של מעלה כביכול שנתמוטט עד שסמכו הקב"ה, ובמה סמכו בחסד, הוי עולם חסד יבנה ע"כ, ויודו שמים פלאך יי' ההודאה הוא הפרסום וההודעה וגילוי הדבר שהיה מופלא ומכוסה, אמר כי השמים האלה שהם שמו ית' נאצלו לפרסם על ידם המופלא הוא אדון יחיד ולהודיע מציאותו, אף אמונתך בקהל קדושים, ר"ל אף יודיע האמונה האמיתית הזאת השמים שהם בקהל ישראל בניו הנקראים קדשים כי משם נתנה תורה להם והם הנותנים כי על ידה משיגים כל זה ומתפרסם המציאות הנעלה, כי מי בשחק יערוך ליי' הוא נתינת טעם לכל האמור כי הוכרח וחוייב להאציל ממנו מדותיו לפרסם זה, כמו שהודענו כבר כי הנברא כחו חסר ולא יספיק לזה, והוא אמרו כי מי בשחק, רמז לגלגלים המורגשים כלומר מי מכולם יערך ליי' להודיע זה, כי אין להם ערך ויחס עמו לפי שהם גוף הווים וגם יפסדו בהגיע עתם, ואין צריך לומר אלו אלא אפילו הנבראים הנוראים שהם פשוטים ונצחיים והם המלאכים, והוא שאמר ידמה ליי' בבני אלים, ואמר ידמה בהם, לפי שיש להם קצת דמיון עמו להרותם נבדלים מחומר, ועם כל זה לא יספיקו לזה כי הם נבראים והנברא חסר, אבל האצילות יש בו די לזה והוא הפתח ליכנס אליו ית' ועל ידו הוא מתפרסם ונודע ומתקלס, ונערץ בסוד קדושים, כלומר בקהל כמו לא ישבתי בסוד משחקים, והוא נורא על כל סביביו, על כל מי שהוא סבתם, יי' אלהי צבאות מי כמוך חסין יה וגו', הורה על האצילות שהוא מתפרסם ומתקלס על ידו, כי באמרו ה' אלהי צבאות הרמז על שבעת אבני הבנין, ובאמרו י"ה הרמז על שלשה ראשונות שהם נכללים בשם זה, ואמר חסין, על השרש הנעלם שהוא תקיף בהם ועל ידם מודיע גבורותיו ונוראותיו, ואמר ואמונתך סביבותיך וכלומר כי אמונת מציאותו נודעת על ידיהם שהם מסובבים ממנו והם סביבו, כלומר מתיחדים באמצע יחודו מה שלא יושלם זה על יד שום נברא לפי שאין לו שום יחם ודמיון עמו ית':

וגם לזה רמז ישעיהו ע"ה באמרו ואל מי תדמיון אל, ומה דמות תערכו לו, לומר ממי מהנבראים תקחו ראיה מדמות וערך לשתביאו האל בדמיונכם כלומר שתאמינו בו ותדעו מציאותו. ואמר עוד ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש, כלומר מי הוא זה שישוה לי שיוכל לומר שהוא קדוש כמוני שממנו תקחו ראיה להביא אותי בדמיונכם להאמין ולדעת מציאותי, לא משום נברא כי אין לו עמי יחס כלל ולא ישוה לי כלל לפי שהם חוץ מהעצמות האמיתי, ואמנם האצילות שהוא שוה באחדותו ואינו חוץ ממנו יש בו די לזה. ואמר שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, וקבלו חכמי האמת שהוא בלשון הודעה, והסוד כי מדת מי ה"א ראשונה שבשם הוא אלהים עליון ברא אלה ע"י ה' אחרונה שהוא אלהים של מטה, והודיענו הנביא ע"ה כי הכל נהיה ונברא בשמו שהוא אצילותו, והענין לומר כי אי איפשר שיברא כל נברא כי אם באמצעות שמו ית', כמו שאי איפשר לדעת מציאות השרש המאציל ית' כי אם באצילותו ולזה סמך הנביא ע"ה אלו הפסוקים:

ובשוחר טוב מזמור י"ט אמרו כל פעל יי' למענהו לקלוסו כמד"א ענו ליי' בתודה, ד"א לעדותו כענין שנאמר לא תענה ברעך עד שקר, וכתיב למען אחי ורעי ע"כ. הכוונה להם בכל על עץ החיים אילנו של הקב"ה, והוא שאמר עליו אני יי' עושה כל וכמו שהתבאר למעלה, ואמר כי פעל והאציל כ"ל למענהו לקלוסו ולעדותו, עוררונו ע"ה על כל מה שכתבתי בענין זה:

ואמרו עוד שם משל למה"ד למלך, שהיו לו מדינות הרבה והיתה כל אחת ואחת אומרת כך וכך זהב יש למלך כך וכך אבנים טובות עבדים ושפחות יש למלך. והיה שם פיקח אחד אמר להם מנין אתם יודעים ואתם רחוקים ממנה, אלא מדינה שהוא דר בה היא נאה לומר עשרו ושבחו של מלך שהיא יודעת כבודו, כך אמר דוד כל הארץ וכל אשר יש בה אינן יכולין לומר שבחו של הקב"ה, ומי יוכל לומר השמים מספרים כבוד אל. ע"כ השמים הנזכרים בזה המזמור הם הנזכרים בפסוק בראשית ובפסוק האזינו הם שמו של הקב"ה ועליהם נאמר ואתה תשמע השמים, ואמר בזה המשל שהם מדינתו של מלך שהוא דר בה, וכן הוא האמת שבהם דר ומתיחד כי אינם חוץ ממנו, והם היודעים כבודו ומפרסמים אותו ומודיעים מציאותו, אבל הארץ וכל אשר בה שהם רחוקים ממנו כי אין להם עמו יחס ודמיון אינן יכולים על זה, וגם לא העליונים ואם לא הוזכרו בפירוש במשל הזה כי אם ברמז באמרם אבל הארץ, לפי שכל מה שלמטה מן האצילות נקרא ארץ, כי רז"ל מדרך חכמתם לקצר באלה הדברים העמוקים לא ידברו בם כי אם ברמזים יבינו המשכילים אשר זכו להם. מכל זה יתבאר הכרח וחיוב אצילות עשר ספירות שהם האלהות כמו שכתבנו. ובזה נשלמה הכוונה בפרק זה:

חלק א פרק יא

אצילות עשר ספירות שהוא האלהות כמו שכתבנו הוא הנקרא רשות היחיד, להיותו בעלת העלות ביחוד ובהשואה גמורה כשלהבת קשורה בגחלת בלי שום חבור ופרוד ולא רבוי כלל. והנכנס לשמש חכמת האלהות לעבוד עבודת הקדש יצטרך לדעת ולהאמין ולהביא במחשבתו בציור רוחני שלם האחדות הפשוט, וכבר כתבו חכמי האמת כי עי"ן שבשמע ישראל ודל"ת שבאחד מאותיות גדולות וכשיחוברו שניהם יהיו עד, לומר שהוא ית' העד האמיתי לדעת המחשבה והכוונה אם הקורא פסוק זה שהוא קבלת עול מלכותו הוא מיחד כראוי שמו הגדול בו למפרע יהיה עד דע. והייחוד הוא הנקרא ידיעה אמיתית ועליו אמר המשורר ע"ה (תהלים ק' ב') דעו כי יי' הוא אלהים הוא עשנו ולו אנחנו, ואמרו בבהיר כתיב בא' ולא אנחנו, להכיר ולידע אחד האחדים המיוחד בכל שמותיו ע"כ:

ותורת יי' תמימה תשרישנו זאת הידיעה אמרה (דברים ד' ל"ט) וידעת היום והשבת אל לבבך כי יי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. וסוד הכתוב בשמים ממעל ועל הארץ מתחת הם יי' אלהים שהזכיר והם שניים וארץ שבפסוק ראשון, ואמר אין עוד לומר שלא יתרבה בהם אין לומר בהם עוד, שיהיו זה בלתי זה חלילה אבל הוא אחד בהם. ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב כ"ו ע"ב) פתח ר' אלעזר ואמר וידעת היום והשבת אל לבבך כי יי' הוא האלהים האי קרא הכי מבעי ליה וידעת היום כי יי' הוא האלהים והשבת אל לבבך אלא זכאה מאן דאשתדל באוריתא, ת"ח והשבת אל לבבך אל לבך מבעי ליה, אלא אמר משה אי את בעי למיקם על דא ולמנדע כי יי' הוא האלהים והשבת אל לבבך וכדין תנדע ליה, לבבך יצר טוב ויצר רע דאתכליל דא בדא ואיהו חד כדין תשכח כי יי' הוא האלהים דהא אתכליל דא בדא ואיהו חד ועל דא והשבת אל לבבך למנדע מלה ע"כ:

ובספר מראות הצובאות בענין היחוד והוא ממדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א נ' ע"ב) אמר בזה הלשון בא וראה כל מי שרוצה לידע חכמת הייחוד הקדוש יסתכל בשלהבת העולה מן הגחלת או מתוך נר דולק כי השלהבת אינה עולה אלא כשתאחז בדבר גס. בא וראה בשלהבת שהיא עולה יש בה ושני מאורות מאור אחד לבן שמאיר, ומאור אחר שנאחז בו שהוא כגוון שחור או תכלת, המאור הלבן הוא למעלה והולך בדרך ישר ותחתיו אותו האור של תכלת או שחור שהוא כסא לאותו הלובן ואותו הלובן שוכן עליו ונאחזים זה בזה להיות אחד. וזה המאור השחור או התכלת שהוא למטה הוא כסא הכבוד לאותו הלבן וזהו סוד התכלת, וזה הכסא נאחז בדבר אחר להדלק שהוא למטה לו והוא מעוררו להתאחד באור הלבן, וזה התכלת שחור פעמים יחזור אדום, ואותו המאור הלבן אשר עליו לא ישתנה לעולם כי לבן הוא תמיד, אבל זה התכלת ישתנה לגוונים אלה לפעמים תכלת לפעמים שחור לפעמים אדום, וזה יתיחד בשני צדדין יתיחד למעלה באור הלבן ויתיחד במה שתחתיו שמתקן אותו להאיר ע"כ:

והכוונה בשני אלו המאורות הם המאור הגדול והמאור הקטן והם מדת יום ומדת לילה, וידוע שהמאור הקטון כסא למאור הגדול והם סוד לבן ותכלת ואמר שהוא משתנה לאלו הגוונים, ומדרך האמונה ידענו שהאלהות לא ישתנה וכמו שאמר הנביא מלאכי ע"ה אני יי' לא שניתי, והנה המאור ההוא שהוא משתנה אין השינוי ההוא בו מצד עצמו כלל אבל הוא מצד העץ או הפתילה שהוא פועל בהם פועל השרפה, ולזה אנו רואים שהלהב הנאחז בגוף העץ או הפתילה הוא משתנה לאלו הגוונים, אבל הלהב העולה למעלה הוא לבן וכן הוא השאר, והשינוי ההוא מצד הדבר שהוא פועל בו לא בעצמות המאור כלל כן הוא המשל והדוגמא. והוא כי האלהות לא ישתנה ממחשבה למחשבה ולא מפעולה לפעולה ולא מהנהגה להנהגה כי הוא פשוט בתכלית הפשיטות ומיוחד בכל חלקי שמותיו ומדותיו בתכלית האחדות, ושינוי פעולה אשר מצד ההנהגה אינה בבחינת עצמו ית' ולא מצדו כי אם בבחינת המקבלים ומצדם כמו שיתבאר בפרקים שאחרי זה בס"ד:

חלק א פרק יב

חלוף השמות ומנין הספירות לא יחייב רבוי באלהות כלל וחלילה, כי מה שאנו מכנים האלהות פעמים בשם אהיה לפי שהוא רחמים גמורים, ופעמים בשם אלהים לפי שהוא דין, וכן שאר שמות וכנויין, אין זה כי אם חלוף הבחינות בהצטרף אל פעולות מתחלפות. והענין לומר כי כאשר יבחן עצם האלהות מצד הרואתו על רחמים גמורים ר"ל שהוא פועל פועל הרחמנות נקראהו בשם אהיה. וכאשר נבחנהו מצד הוראתו על דין ומשפט ר"ל שהוא פועל המשפטים נקראהו בשם אלהים, וכן הענין בספירות וביתר השמות, ר"ל שאין כאן כי אם עצם אחד פשוט בתכלית האחדות והפשיטות, ולפי חלוף הבחינות בו בהצטרף אל פעולותיו המתחלפות כפי חלוף המקבלים יקרא בשמות רבים ויאמר בו שהוא עשר ספירות:

והראיה לזה ממה שאמרו בפרקי ר' אליעזר עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד, והכוונה לומר כי לפי שקודם הבריאה לא היה דבר יפעל בו האלהות כפי חלוף בחינותיו, כי לא היה שום נברא לקבל היה אז נבחן עצמות הבורא פשוט מצדו ית' ממש מבלי שום בחינה מחולפת בבחינת המקבל, כי לא היה שם עולם שיפעל בו, אבל היה עצמותו פשוט, אבל אחר שנברא העולם אז מבחינים העצמות לפי בחינות מתחלפות מצד חלוף הפעולות המקובלות למקבלים מתחלפים לא בבחינת עצמותו ומצדו, ואין זה מחייב שום רבוי בעצמותו ית' חלילה כי הכל נאמר בהקש אל הנבראים ומצדם. אמרו במדרש שוחר טוב מלך ב"ו כשהוא בכעס אינו ברצון, אבל הקב"ה אינו כן אלא כשהוא בכעס הוא ברצון שנאמר (תהלים יב) כי יבער כמעט אפו על אומות העולם, אבל ישראל אשרי כל חוסי בו, אלו ישראל שהם חוסים בו בכל עת שלא יבער בהם ע"כ. הנה בארו כי הכעס והרצון שהם חלוף בחינות לא יבחנו מצד האלהות כי הוא באחדות שוה תמיד, אבל יבחנו מצד המקבלים כפי חלוף פעולותיהם, כי ההולך בתומו ושומר בית קבולו יקבל הטוב הנגזר מאת הקב"ה, והמסלף דרכו מקבל ההפך הנגזר גם מאתו, אך מצדו ית' אין רק טוב לא דבר רע, ועל זה נאמר אולת אדם תסלף דרכו כי הוא הגורם באולתו לסלף דרכו ועל יי' יזעף לבו לחשבו בעצמותו כי השינוי והרע מאתו ואז"ל אין דבר רע יורד מן השמים. ובמדרשו של רשב"י ז"ל (ח"ב ס"ג ע"א) א"ר יוסי לא שני קב"ה נמוסי' בר אינון חייבי עלמא שניין לון ומהפכי רחמי לדינא כמא דאיתמר ע"כ:

ובפ"ק דנדרים אמר ריש לקיש אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה צדיקים מתרפאים הימנה ורשעים נדונים בה. צדיקים מתרפאים הימנה דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא וגו', ולא עוד אלא שמתעדנים בה שנאמר ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק, ורשעים נדונים בה שנאמר כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא וגו', הנה בארו כי השמש פועלת במקבלים כפי חלופם מבלי שינוי בבחינת עצמה כי הנה אנו רואים כי השמש תקפיא הדונג, ותתיך הזפת, ותשחיר פני הכובס, ותלבן הבגד, ואין אלו השנויים מצדה כי כל אלו ההפוכים פועלת בפשיטות אחד, אבל הם כפי חלוף המקבלים, וממנה רפואה לצדיקים ועונש וכליון חרוץ לרשעים, והכל כפי חלוף פעולותיהם וכך הם מקבלים ממנה ואין השנוי בעצמה אלא בהם, ואם זה כך בשמש כ"ש בבורא ית' שלא ידומה בעצמותו שום שינוי כפי בחינתו חלילה, ועל זה אמר אדון הנביאים ע"ה וידעת היום והשבת אל לבבך כי יי' הוא האלהים וגו', והכוונה לומר כי מהיום שהוא השמש, וכמו שהבינוהו רז"ל באמרם כי הנה יום בא בוער ' וגו' ולהט אותם היום הבא על השמש, תקח ראיה לדעת ולהבין כי חלוף השמות ומנין הספירות אינם כי אם חלוף בחינות בהצטרף אל פעולות מתחלפות מצד המקבלים לא מצד הפועל, וממנו תקח ראיה על כי יי' הוא האלהים, וחלוף השמות לא יחייבו רבוי בעצמותו כמו שחלוף פעולות הבאים מן השמש לא יחייבו רבוי בעצמות השמש כי לא יבחן החלוף ההוא כי אם מצד המקבלים:

ועל דרך האמת שמש צדקה הוא וי"ו שבשם שנקרא שמש, וכן הוא אומר כי שמש ומגן יי' צבאות, ונקרא צדקה וכמו שכתוב משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, ואמר שממנו רפואה לצדיקים ועונש לרשעים בעצם אחד פשוט מבלי שינוי, והשינוי מצד המקבלים בבחינת פעולותיהם. וראיתי לאחד מחכמי הקבלה שכתב ז"ל עשר ספירות בלימה מיוחדים זה בזה יחוד נכון, וכלם באדון היחיד המאצילם כאור השמש בשמש בלא שינוי כלל שאין השינוי אלא מצד המקבלים, בסוד אור השמש המכה בעשר זכוכיות וכל זכוכית צבוע בצבע משונה מצבע שאר תשעת הזכוכיות, והאור של השמש הנראה חוצה מעבר הזכוכיות מלובש בכל גווני הזכוכיות, והרואה אשר הוא בלתי משכיל ומבין אומר שהשינוי מצד אמתת אור השמש שהאור עצמו נשתנה, אמנם המשכיל יבין וידע ידיעה ברורה שאין השינוי מצד אור השמש כי אור השמש לא ישתנה ולא ישיגהו שינוי ולא חלוק ולא פרוד ואין השינוי והחלוק והפרוד אלא מצד המקבלים המשונים אשר הגיע בהם אורו הפשוט המיוחד אשר נתלבש בהם ונתלבשו הם בו עד כאן לשונו:

וגם מזה הצד המשילה התורה להקב"ה לאש אמרה כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא, כי האש יומשכו ממנו פעולות מתחלפות בכח אחד, כי היא תתיך קצת הדברים, ותקפיא קצתם, ותבשל, ותלבין, ותשחיר, ותשרוף, ומי שלא ידע טבע האש יחשוב שיש בה ששה כחות מתחלפות יצאו מהם אלו הששה עניינים המתחלפים שאמרנו, כי ימצא בה ענין בו יבשל, וענין בו ישרוף, וענין בו ישחיר, וענין בו יפעל הפך השחרות והוא שילבין הדבר, וענין בו יתיך, וענין בו יפעל ההפך ויקפיא, כי יאמר שאי איפשר שימצא ההפכים מפועל אחד בעצמו, ואולם מי שידע טבע האש יבין כי בכח אחד שיש בו והוא החום יפעל האש כל אלו הדברים, ויתחלפו הפעולות מצד התחלף המקבלים מבלי שיחייב זה רבוי בעצמות האש, כן יבחנו חלוף הפעולות הנמשכות ממנו ית' כי הם מצד המקבלים לא בבחינת עצמו ועם חלופם ורבוים לא יחייבו רבוי בעצמותו:

ולא בפועל בטבע בלבד כמו השמש והאש ימצא זה כי גם בפועל ברצון ימצא, כי הכח המדבר שבאדם הפועל ברצון עם היותו אחד יפעול פעולות מתחלפות, כי בו יקנה החכמות והמלאכות, ובו יקרע ויתפור ויסתור ויבנה וכאלה רבות עמו מפעולות הפכיות או מתחלפות עם היותו אחד פשוט, כי לא נולד ולא יולד מי שיאמר שהכח מדבר שבאדם הוא מורכב:

וחכמי האמת קראו להקב"ה נשמה לנשמה כי הוא ית' נשמה למדותיו הנאצלים מאורו שהם נשמות, כי העליונה נשמה לשל מטה ממנה וכל אחת לחברתה והם מיוחדות בייחוד אמיתי. וענין המשל הוא כן כי כמו שהנשמה שבאדם היא אחת ולא נוכל להשיג אמתתה רק בפעולותיה הנראים באברי הגוף, כן להבדיל אלף אלפי אלפים לאין קץ לא נוכל להשיגו ית' רק מצד פעולותיו הנעשות ע"י מדותיו, וכמו שאין פעולה לגוף בלתי הנשמה כי היא חיותו וסבתו, כך אין פעולה למדות אם לא בהיותם באחדות גמורה במאצילם ולכן הכל דבר אחד פשוט, וכמו שהנפש היא אחת וכחותיה אדוקים בה והם עצם הנפש אלא שיש לה שמות מתחלפים לפי התחלפות פעולותיה, ולזה תקרא לפעמים חיונית, ולפעמים טבעית, ולפעמים נפשית, עם היות שהם כחות משתלשלות מעצמות הנפש הפשוט, כן הספירות הם מתאחדות בעצמו הבורא ית', והרבוי וההתחלפות הוא בערך אל הפעולות המתחלפות המשתלשלות מאחדות הבורא לא שיהיה בו חלוף אלא שהוא בערך אל המקבלים. ולכן ידמו רבותינו ז"ל הנפש להקב"ה בחמשה דברים פ' קמא דברכות:

והנה כל מה שאמרנו בזה הפרק רמז שלמה ע"ה באמרו במשליו להיות ביי' מבטחך הודעתיך היום אף אתה. כי הוא אמר למעלה מזה הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי. כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך. כי באמרו הט אזנך ושמע דברי חכמים, יזהיר על החכמה המקובלת שהיא חכמת האלהות וצריך שמיעה מפי יודעיה שהם החכמים האמיתיים ולכן יטה אזנו לקבלה מפיהם. כי בזולת זה אי איפשר להשיגה בשום פנים כי היא למעלה משכל האדם. ולבך תשית לדעתי, כי ממנה יכיר יחודו של מקום שהוא הדעת אותו. כי נעים כי תשמרם בבטנך וגו', לומר כי יהיו פיו ולבו שוים בדברים ההם שיקבל מפי חכמים שמהם ידע את בוראו. ויאמר עוד כי כשיבא ליחד שמו בו שיהיה בענין שיכונו יחדיו הדברים כשלהבת קשורה בגחלת במה שיזכיר בשפתיו ובכוונת הלב, להיות ביי' מבטחך, כי מהידיעה בו ומיחודו ימשך שיהיה בו מבטחך. הודעתיך היום אף אתה, בא לרמוז כי אף אם יראה פעולות מתחלפות או הפכיות משתלשלות ובאות ממנו ית' שלא יחשוב חלילה שזה יחייב רבוי וחלוף ושנוי בעצמותו, כי מן היום שהוא השמש יודיענו כי חלוף הפעולות לא יחייב רבוי בו וכענין שכתבתי למעלה. ומן הנפש שבו יודיענו זה גם כן והוא אמרו אף אתה, והוא מה שהתבאר מענין דמוי הנפש להקב"ה:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה אמרו (ח"ג קמ"א ע"א) בזה הלשון כללא דכלא עתיקא דעתיקין וזעיר אפין כלא חד כלא הוא וכלא יהא לא שנא ולא אשתני ולא משתני, (קמ"א ע"ב) ואי תימא מה בין האי להאי כלא הוא במתקלא חדא אבל מיניה אתפרשן אורחוי, ומכאן אשתכח דינא ומסטרא דילן הוו מתפרשן דא מן דא, ורזין אלין לא אתמסרו בר למחצדי חקלא קדישא וכתיב סוד יי' ליריאיו ע"כ:

ובואלה שמות רבה אמרו בזה הלשון שאלו המינים את רבי שמלאי אלהים רבים יש בשמים שנאמר השמע עם קול אלהים וגו', אמר להם שמא כתוב מדברים, לאו. כשיצאו אמרו לו תלמידיו להם דחית בקנה, לנו מה אתה משיב, עד שבא רבי לוי ופירשה אמר להם אלו כתוב קול יי' בכחו אין העולם יכול לעמוד, אלא קול יי' בכח, בכח של כל אחד ואחד, הבחורים לפי כחן, והזקנים לפי כחן, והקטנים לפי כחן, אמר הקב"ה לישראל לא בשביל ששמעתם קולות הרבה תהיו סבורין שמא אלוהות הרבה יש בשמים, אלא תהיו יודעים שאני הוא יי' אלהיך שנאמר אנכי יי' אלהיך ע"כ. והכוונה שהרבוי שמורה שם אלהים אינו בעצם האל ית' אלא כפי הערכים, אל הזקן, ואל הבחור, והקטן, כאלו יאמרו שעצמותו ית' פשוטה בתכלית הפשיטות ורבוי הספירות הם בבחינות הפעולות, ועשה משל מן הקולות לשאר כל הפעולות המשתנות הבאות מאת האל ית', כי בעבור שאין בעצמות האלוה שום רבוי אומר הכתוב בלשון יחיד מדבר מתוך האש, לא מדברים, אבל בעבור שכחו של הקב"ה הוא בלא תכלית בפועל, והעולם מצד שהוא נברא אינו בלא תכלית בפועל, שעל כן אמר אין העולם יכול לעמוד, התחייב להיות כחו של הקב"ה אשר הוא בלא תכלית בפועל, פועל פעולות שיהיו משום צד בלא תכלית, ומצד אחד בעלות תכלית, וכאלו יהיו בו שתי כוונות האחת משולחת בלתי מוגבלת, והשנית מוגבלת אשר ממנה יהיו הפעולות מוגבלות. כך פירש זה המאמר אחד מחכמי הקבלה ז"ל:

ומבאר אם כן כל מה שרצינו לבארו שעצמות השי"ת מצד עצמו הוא פשוט בתכלית הפשיטות ואין בו שום ריבוי והוא בלתי בעל תכלית, אבל אם נקחהו בבחינה אל פעולותיו בנבראים, הנה מצד הנבראים יש שם הגבלה מה והוא התפשטות הספירות המוגבלות בבחינה הנזכרת, עם היות שבבחינות עצמותו ית' הם דבר אחד בלתי בעל תכלית:

ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ע"ה אמרו בזה הלשון ד"א שלא יאמרו העולם הואיל והם עשרה מאמרות לעשרה מלכים שמא לא יוכלו לדבר על פה אחד, כתב אנכי וכלל כל העשרה ע"כ. הנה באו לבאר שלא יטעה אדם בייחוד לומר הואיל והם י' דברות והם כנגד עשרה מלכים שהם עשר ספירות א"כ הם י' רשויות חלילה, על כן רמזם כלם בלשון יחיד במלת אנכי להורות על התאחדות הספירות בעצם האלהות וכמו שכתבנו:

אני בנו חיים גבאי סובר פירוש הפסוק בשלמותו כפי כוונת א"א נראה הוא באופן זה, אמר וידעת היום והשבות אל לבבך כו', כאשר לבבך יסתפק בראותו חלוף הדברים, תדע ותסתכל ביום שהוא השמש שפועל בפשיטות עצמותו דברים מתחלפים והוא אחד בהם, ותשים אל לבבך מספקו ותתרצהו ותשיבהו אל נכון:

פירוש אחר לפי שהדבר יותר יתאמת ויתקיים בשני עדים מאשר יאומת בעד אחד, רצה משה מפי הגבורה לאמת יחודו של אלהינו בפסוק זה בשני עדים והם השמש והלב כמו שיאמר הוא אחר זה בפסוק הודעתיך היום אף אתה, ואמר וידעת היום והוא השמש, כמו שהוכח ממה שקראוהו כן רז"ל במה שתדע פעולותיו שהם מתחלפות בהיותו פשוט, ועוד תשיב דעתך אל לבבך שהוא בקרבך שהם שני יצרים כלומר שתי מדות הנמשכים ממנו טוב ורע והוא אחד, או יהיה על הנפש והשכל באלו השנים, וידעת תדע כי ה' הוא עצמו השם הנקרא בשם אלהים, ולא ששם ה' אחר שאינו שם אלהים, כי ה' אלהים אחד והפעולות מתחלפות כפי המקבלים, וזה הוא בעבור שיש שמים ממעל וארץ מתחת, מה שסיים בשמים ממעל לומר תדע ממוצא כלומר בריאות מתחלפות ואינו בעבור שיש דבר היום והלב, כי מה שתמצא ה' ואלהים שני רשויות חלילה:

חלק א פרק יג

אמרו בואלה שמות רבה בזה הלשון אלהי אבותיכם שלחני אליכם, אותה שעה נתברר משה על עסקיו שנתירא אם ישאלו לו מה שמו מה אומר אליהם, באותה שעה היה מבקש משה שיודיענו הקב"ה את השם הגדול, ויאמר אלהים אל משה א"ר אבא בר ממל א"ל הקב"ה למשה שמי אתה מבקש לידע לפי מעשי אני נקרא, פעמים שאני נקרא באל שדי, בצבאות, באלהים, ביי, כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים, וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות, וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא יי, שאין יי' אלא מדת רחמים שנאמר יי' יי' אל רחום וחנון, הוי אהיה אשר אהיה אני נקרא לפי מעשי ע"כ:

הנה ירמזו לנו ע"ה שני דברים מוכרחים מאד ומחוייבים בידיעת הייחוד ובאצילות האלהות, האחד, והוא מה שהשתדלנו בבאורו בפרק הקודם לזה כי הש"י הוא אחד בתכלית האחדות, ואם נקחהו בערך אל הבחינות המתחלפות בערך פעולותיו בנבראים, כן יקרא בשמות מתחלפים לפי חלוף הבחינות והפעולות, עם היות שעצמותו ית' אחד וזהו יסוד הכל, וכמו שכתבנו באורו בארוכה למעלה בס"ד:

והשני, כי כמו שחוייב והוכרח שיקרא בשמות מתחלפים לפי חלוף הבחינות והפעולות כן חוייב והוכרח אצילות המדות שהם אבות ושרשים לשמות ההם, ושיהו עשר לא פחות ולא יותר, וכמו ששנינו בספר יצירה עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה, וזהו שאמרו שנתברר משה בעסקיו ורצה לעמוד על בירור כל זה, וזה בקשתו שיודיענו הקב"ה את השם הגדול:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ס"ה ע"א) אמרו בזה הלשון א"ל אי ניחא קמיה דאבא הא שמענא בהאי דכתיב אהי"ה אשר אהיה ולא קאימנא ביה. א"ל אלעזר ברי הא אוקמוה חבריא והשתא בחד מלה אתקשר כלא, ורזא דמלה הכי הוא אהי"ה דא כללא דכלא, דכד שבילין סתימין ולא מתפרשין וכלילן בחד אתר כדין אקרי כל דלא אתגליא בתר דנפק שרותא וההוא נהר אתעביד לאמשכא כלא כדין אשר אהי"ה, כלומר עד כאן אהי"ה אהי"ה זמין לאמשכא ולאולדא כלא אהי"ה כלומר השתא אנא הוא כללא דכל פרטא אשר אהי"ה דאתעבדא אימא וזמינא לקבלא פרטין כולהו ולאתגליא שמא עילאה. לבתר בעי משה למנדע פרטא דמלה מאן הוא, עד דפריש ואמר יהו"ה דא פרטא והכא לא כתיב אשר אהי"ה. ת"ח היך נחית מדרגא לדרגא לאחזאה קב"ה למשה, בקדמיתא אהי"ה כללא דכלא סתים לא אתגליא כמא דאמינא, וסימן אהי"ה אצלו אמון, וכתיב לא ידע אנוש ערכה, לבתר אפיק ההוא נהרא אימא עילאה ואתעברת דזמינא לאולדא ואמר אשר אהיה זמינא לאולדא ולאתקנא כלא, לבתר שרי לאולדא ולא כתיב אשר אלא אהי"ה, כלומר השתא יפוק ויתתקן כלא, בתר דנפיק כלא ואתתקן וכל חד וחד באתריה שביק כלא ואמר יהו"ה דא פרטא ודא קדמא, ובההיא שעתא ידע משה רזא דשמא קדישא וסתים גליא ואדבק במה דלא אידבקו שאר בני עלמא, זכאה חולקיה ע"כ:

הנה באר המאור הקדוש ע"ה כי הוא ית' גלה למשה ע"ה סוד השם הגדול שהוא אצילות האלהות, ואיך נמשך המעין מראש המחשבה עד סופה, ואמר שהכל היה סתום וגנוז בחכמה עליונה, והיא כלל הכל והיא סתימא ונסתרה, ועל זה אמר לו אהי"ה שהוא כלל כל האצילות וכל הנתיבות והכל נסתר ונעלם, וכמו שאמר ואהיה אצלו אמון ואמרו בב"ר אמון מכוסה. אמון מוצנע. והכוונה על חכמת אלהים שהכל היה שם סתום ונסתר והיא כלל הכל, וכאלו היה הכל עדיין בחביון אויר הקדמון ואין שם היכר בכבודו, עד שנמשך המעיין ונתגלה גילוי דק פנימי נעלם, ועדיין היה הכבוד נעלם עם שהיה מזומן יותר להגלות ולהמשך מבראשונה, והוא אמרו אשר אהי"ה, והוא שאם הבנים נתעברה כלומר קבלה הכל מחכמה, ושם היה הכל מזומן להמשך בפרט, ועדיין היה הכל גנוז וסתום דרך העלם, עם שהיה שם יותר מזומן להגלות ולהאצל, עד שבא הרצון הפשוט והגיע העת להגלות ולהמשך בשלמות המחשבה אמר אהי"ה כלומר עתה ימשך ויתקן הכל בשלמות השם הגדול, ולזה לא אמר אשר שהיה נראה שעדיין לא הגיע עת התקון וההוצאה כי אם הזמנה בלבד, ואז נאצל הכל עד גמר המחשבה ושלמות השם הגדול לתקון המציאות, ולזה פרט לו הקב"ה למשה ואמר לו כה תאמר אל בני ישראל יהו"ה אלהי אבותיכם וגו' והוא המשך המעיין בפרט, ואז ידע ועמד על סוד השם נסתר ונגלה, נסתר, בהיותו סתום ונעלם בחכמה שהוא כלל, ומזומן להמשך בבינה, והוא היות הכל נסתר עדיין, נגלה, אחר שנמשך הכל בפרט עד סוף המחשבה, כי קודם כשהיה הכל בחכמה לא היה אפשר להברא שום דבר ולא קיומו כי אין שם דבר בו יברא כי הכל היה נעלם, ולפיכך הוצרך להמשך משם דבר יהיה כלי ומקום לבריאת הנמצאים ולקיומם והיא בינה, ועדיין היה הכל בהעלם ההוא ולא היה איפשר הקיום בו עד שנאצל הכל בפרט ואז היה אפשר הקיום ונשלמה הכוונה, כי מחסד הוא התחלת הבנין ומשם נברא העולם כי משם ולמעלה הכל נסתר אין התבוננות ולא שום השגה בו, ולזה הוצרך אצילות השבעה כי הם ימי בראשית, ולזה היה האצילות כלו עולה למנין עשר, כי מצינו עשרה מאמרות בבריאת העולם, ואם כן מוכרח היה החשבון הזה, וגם לצורך התורה שהיא משם ולזה היו עשרת הדברות בחשבון הזה. וכבר התבאר כי לפי חלוף הבחינות והפעולות הוצרכו חלוף השמות, וכמו שאמרו במאמר שהבאתי למעלה לפי מעשי אני נקרא וכו' כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים. וידוע למקבלי האמת כי שם אלהים הנזכר בכל מקום בתורה פעמים שהוא מורה על מדת הדין הקשה סוד פחד יצחק, ופעמים על מלכות בית דוד סוד מדת הדין הרפה, ולפעמים יבא מן הדין לדון את הבריות במדת הדין הקשה כפי רוע מעשיהם. ולפעמים יבא מן הדין לדונם במה"ד הרפה, והכל כפי קלקולם הרי שהוצרכו שניהם. ועוד הוצרכו ב' מדות לעשות מלחמה ברשעים, והם צבאות של מעלה נצ"ח והו"ד, וזה אמרם וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות. ועוד הוצרכה מדה אחת לתלות בה על חטאיו של אדם כי יש תקוה אולי ישוב, והוא צדיקו של עולם ויסודו הנקרא אל שדי. והוא אמרם וכשאני תולה על חטאיו וכו', והוצרכה מדה אחרת לרחם על העולם בהיותם ראויים לה והיא מדת תפארת, ולפעמים יהיה הרצון לפניו להתחסד עם עולמו ולזה הוצרכה מדת החסד והם ע"ה כללו שתי המדות בשם מדת דין, ובזה נשלמו שבע מדות הבנין שהם לצורך העולם, שהם אבות ושרש לאלו השמות שהוא נקרא בהם עם חלופם, לא בבחינת עצמו כי אם בחינת נבראיו:

וכל אלו המדות כלולות אלו מאלו ובכל אחת דין ורחמים, להורות על המאציל שהוא מדת בינ"ה שממנה הדין מתחיל להאצל אלא שהיא רובה רחמים, להאחזה למעלה בעולם הרחמים ולפיכך שם י"הוה הנקוד בנקוד אלהים מורה עליה הכתיבה רחמים לפי שהיא נקשרת בעולם הרחמים והנקוד דין לפי שממנה נאצל בכל הספירות של מטה, ולזה היו כלם ככה כלומר כלולות אלו מאלו להורות שכלם מעיקר אחד, וכח כולן אחד ולמעלת המדה ההיא לא היה העולם ראוי וכדאי לה, אלא שהוצרכה להאציל השאר, וכל שכן מה שלמעלה לה שאין הקיום בהם אל הנמצאים, כי אין לנמצאים בהם התבוננות והשגה כי הם למעלה מעולמם, ואין אדם מתבונן אלא בעולמו וכמו שכתבנו במה שקדם, אלא שהוצרכו המדות ההם לשלמות האצילות בנשארים ולקיומם וכמו שכתבתי, אשר מכל זה יתבאר חיוב והכרח היות האצילות בחשבון הזה שהוא עשר ספירות, וכבר כתבתי כי לא היה שום שינוי לא במאציל ולא בנאצל וחלילה:

ולזה רמזו באמרם בואלה שמות רבה ר' יצחק אמר א"ל הקב"ה למשה אמור להם אני שהייתי, ואני הוא עכשיו, ואני הוא לעתיד לבא, לכך כתיב אהי"ה שלשה פעמים ע"כ. והכוונה כי לפי שאמרו למעלה לפי מעשי אני נקרא, פעמים שאני נקרא באל שדי, בצבאות, באלהים, ביי, והוצרך להקרא בשמות מתחלפים לפי חלוף הבחינות והפעולות הנמשכות מאתו אל נבראיו, אשר לזה חוייב והוכרח האצילות בחשבון זה וכענין שבארנו למעלה, ואולי יחשב שהיה כל זה שינוי בעצמו אחר שהאציל וגלה המדות מאורו מה שלא היה כן קודם ויהיו, שינוי במאציל ובנאצל, לזה אמר שכתב ג' פעמים אהי"ה להורות כי כמו שאין בו שינוי ולא חדוש דעת קודם שהאציל אצילותו בו, והיה צודק בו אז שם אהי"ה שהוא מורה אחדות והיות בענין אחד תמיד מבלי שינוי ותמורה, כי אל"ף שבו מורה אחדות, ושאר האותיות יורו הויה ומציאות בענין אחד לאי"ן סוף, כן אחר שהאציל וגלה כחותיו בו יצדק השם ההוא בעצמו, וכן לעתיד לבא אחר שוב ההויות כלם אל מקורם יצדק השם ההוא בעצמו. יתבאר מכל זה אם כן שחלוף השמות ומנין הספירות לא יחייבו רבוי כלל באדון יחיד שהוא שוה לכל, והכל מתאחד באחדותו ובהשואתו והוא אחד בהם, ולפי חלוף הבחינות בו בהצטרף אל פעולותיו המתחלפות יקרא בשמות רבים, והוצרכו עשר ספירות שהם אבות ושרשים אל השמות ההם ולקיום הנמצאים, והכל מצד המקבלים, וזה מה שבקשתי באורו בזה הפרק:

חלק א פרק יד

כבר התבאר במה שקדם הכרח וחיוב האצילות שהוא האלהות, וחיוב היותו בזה המנין שהוא עשר לא פחות ולא יתר, ושהם כח אחד מיוחד, וזה לשון החכם רבי עזריאל ז"ל שקבל מפי הרב ז"ל לאמת שהם עשר שהם כח אחד. אמר בזה הלשון הכרחת שיש ספירות אבל במה תכריח שהם עשר שהוא כח אחד. תשובה כבר הודעתיך כי הספירות הם ראש ותחלה לכל הבא בגבול, וכל הבא בגבול נגדר בעצם, ובמקום שאין עצם בלי מקום ואין מקום אלא מאמצעות העצם, ואין לפחות מן העצם כח שלש בארך וכן ברחב וכן בעובי הם תשע. ולפי שאין העצם מתקיים בלי מקום, ולא המקום בלי עצם, שאין המקום אלא מכח העצם, אין המספר שלם בעצם ובמקום בפחות מעשר, ולכך נאמר עשר ולא תשע, ולפי שאין אנו צריכים אלא להשלים המספר בעשר שהוא נגדר בעצם ובמקום נאמר עשר ולא אחת עשרה, כי כמו שהשלשה עולים לתשע כן הרביעי שהוא מקום אל השלשה עולה לשש עשרה אך דינו בעשר לרמוז שהמקום מכח העצם והעשר אינו אלא כח אחד, כי אין לפחות מן האחד כח שלשה העולה לתשע המתקיים בהקפו שהוא רביעי אל השלש שממנו כח אחד עשר עד כאן:

ובעל ספר השמים כתב זה לשונו מאין סוף נאצלו כל עשר ספירות כדי להשפיע שפע וברכה לעולם התחתון, ואותו החלק אשר נשיג בשכלנו נקרא ספירה פירוש ספירה לשון ספור, פירוש שמותר לספר בהם, כי באין סוף אין לדבר כלל כאשר אמרנו. או נוכל לפרש כי ספירה מלשון זכות ובהירות כמו שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. או נוכל לומר כי ספירה מלשון קצה דבר וגבולו כאשר אמרו חז"ל (עירובין מ"ה ע"א) העיר העומדת על הספר, ועל זה כוון אברהם אבינו ע"ה בספר יצירה באמרו ספר ספר וספור. ואם ישיבו לנו ויאמרו אחרי שאין אנו משיגים כי אם חלק אחד קטן איך נאמר עשר. נשיב כי כל דבר המושג בשם יש לו גבול כאשר יאמר אדם שכלי מגיע עד חצי השמים וכל דבר שיהיה לו גבול יחלק לשלשה חלקים רום ושפל ומצוע וכל שלשה כשתעשה ממנו מרובע כמו שנאמר ג' פעמים ג' יהיו תשע הרי לך תשע ספירות ואחרי שיש לנו תשע יש לנו לומר כי כל דבר המושג בגבול יהיה בגדר העצם וכל מה שיהיה לו עצם יש לו מקום ואם כן הם תשע ועם המקום עשר וזו היא כוונת אברהם אבינו ע"ה בספר יצירה עשר ולא תשע ועל זה העשירי כוונו חז"ל באמרם ברוך המקום וכן רבים. והנה חכמי הקבלה לפי קבלתם העלו להם שמות לאותם עשר ספירות לכל אחת ואחת שם ואל יעלה על לב האדם לאמר אחרי שהם משונים בשמותם הם מחולקים ומופרדים זו מזו כמו שהודעתיך כבר כי זה נקרא קוצץ בנטיעות ועל זה כוון אברהם אבינו ע"ה בספר יצירה באמרו כשלהבת קשורה בגחלת והוא דמיון כאשר נאמר בזה האש יש בו שלהבת וגחלת והכל אחד ואין נפרד השלהבת מן הגחלת כך נאמר מהשם אין סוף יתברך כי יש בו חכ"מה בי"נה גדו"לה גבו"רה תפא"רת והכל ממקום אחד והכל בו בלי פרוד ובלי קצוץ וזהו עקר אמונתנו ובזה הזהירנו הפסוק באמרו שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד עד כאן. הרי בארו שהספירות עשר שהם כח אחד כי כח זה בזה וכח זה בזה וכחן כח אין סוף המאצילן ועם היות שנאצלו לא נפרדו אבל נשארו אצל המאציל ובו לא חוץ ממנו ולכן נקרא אצילות מלשון הלא אצלת לי ברכה עזבת לי אצלך ברכה ולא היתה הברכה דבר נפרד מנפש יצחק. וכבר התבאר שלא היה חדוש דעת במאציל או שנוי בנאצל אלא שנתגלה כח אצילותו בחלוק הוייתן ועם שיש להם שעור ומדה והם עשר כלן מאין סוף ואותה מדה שיש להם אין לה סוף. ולזה שנינו בספר יצירה עשר ספירות בלימה מדתן עשרה שאין להם סוף כי המוטבע מן המורגש והמורגש מן המושכל המושכל מרום הנעלם והנעלם אין לו סוף אם כן אפילו המושכל והמורגש והמוטבע אין להם סוף כך פירש הרמב"ן ז"ל בפירושו לספר יצירה וכתב עוד שם זה לשונו הבן בחכמה וחכם בבינה פי' כח של בינ"ה שהוא בחכמ"ה המשך אותו המשך מרו"ם מע"לה בחכמה כדי שימשך ממנה אל הבי"נה וחכם בבי"נה פי' אותו המשך הנמשך בחכ"מה כשימשך בבי"נה תן לו כח חכ"מה כדי ליחד זה בזה וזה בזה ולכך לא אמר בלשונו הבן בבי"נה וחכם בחכ"מה כדי שלא להפריד ביניהם עד כאן, הרי שכח זה בזה וכח כלם כח אחד והוא כח אין סוף. ונמצא עוד לחכמי האמת בפירוש הבבא ההיא שזכרנו למעלה עשר ספירות בלימה מדתן עשרה שאין להם סוף שאמרו בזה הלשון אמר שהם עשרה כפי הערך שיש להם עם העולם מצד מה שהוא מחודש וגם להעניש ולגמול וז"ש מדתן וכו' אמר הזהר מאד שלא לתת להם מדה מצד השתוף שיש להם עם אין סוף כי אין לו שעור וגבול ומדה וירצה מדתן עשרה כשלא תצרפם אל האין סוף כי אם בערך אל הנבראים. ואמרו עוד על מדתן עשרה וכו' כלומר אל תאמר שאין להם סוף וראשית שראש וסוף יש להם כמו שאמר עומק ראשית ועומק אחרית אבל מה שאמר הוא שנעיין מאיזה מקום הם תלויים אלו המדות שנבין שהם תלויים מאין סוף שאין לו ראשית ותכלית וז"ש הבבא מדתן עשרה וכו' ר"ל אף על פי שמדתן עשרה ויש להם ראשית ואחרית כלם באו ממי שאין לו סוף ותכלית ע"כ פי' ומזה אין להם סוף ותכלית וכבר התבאר ממה שקדם כי הוכרח וחוייב אצילות המדות כדי להעיד במציאות ובאחדות אדון יחיד ואם לא היו מתאחדים זה בזה בכח אחד לא היה נכר שהם כח אחד אבל בהתאחדם יודע מהם כח האחדות כי בהראות כח הייחוד בנגלה כל שכן שאין להרהר בנסתר, וכן קבל החכם רבי עזריאל ז"ל מפי הרב החסיד ז"ל:

שנינו בספר יצירה ועל דבר זה נכרת ברית ופירש הרמב"ן ז"ל לכך נגלה הדבר כדי שיהיה כח להסתכל ולדבר בו ולהרהר, ולא במופלא ממנו, כי מכח הדבר שהוא נקרא ברית שמייחד התמורות בכח אחד יכול להכיר שאין הנסתר אלא אחדות גמורה עד כאן:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א כ"ט.) אמרו בזה הלשון כתיב אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. אפריון דא תקונא דעלמא תתאה מעלמא עילאה, דעד לא ברא קב"ה עלמא הוה הוא ושמיה סתים בגויה חד ולא קיימא מלה בר הוא הוא בלחודוי, עד דסליק בזיהרא דמחשבה לקיימא כלא במטון דסמיטרא למברי עלמא, והוה רשים ובני ולא קיימא עד דאתעטף בעטופא דזיהרא עילאה דמחשבה וברא עלמא, ואפיק אילנין ארזין עילאין רברבנין מההוא זיוא עילאה, ושוי רתיכוי על תרין ועשרין אתוון רשימין, אתגליפו בעשר אמירן ואתרבו, הה"ד מעצי הלבנון וכתיב ארזי לבנון אשר נטע. עשה לו לו לגרמיה, לו לתקוניה, לו לאחזאה דאיהו חד ושמיה חד, כד"א וידעו כי אתה שמך יי' לבדך וגו' עד כאן:

ופירושו אמר כי המלך שהשלום שלו עשה לו אפריון דא תקונא דעלמא תתאה עולם השמטה שנתקן מעלמא עילאה, ואמר כי קודם כל זה והוא עד שלא ברא הקב"ה את העולם הוא ושמו אחד היה בלבד, והוא אמרו היה הוא ושמיה וכו', ויש נסחא אחרת במדרש הוה הוא סתים שמיה ביה, והכל עולה לכוונה אחת והוא היות האצילות גנוז בחביון אין סוף ולא היה כי אם הוא לבדו, ועלה במחשבה להמציא צבא למלך כענין והוא באחד ומי ישיבנו וגו', ובאר איך היה זה לתת טעם ולהחזיק חיוב והכרח האצילות, להודיע כי בלתו אי איפשר לברא שום דבר ולא קיומו וכמו שקדם בדברינו, והוא אמרו והוה רשים ובני וכו', עד דאתעטף וכו' לומר שעלו לפניו כל חלקי הסותר וקיים הראוי והוא להמציא כלי בו יקויים הכל והוא האצילות:

ואיפשר עוד לפרש כי אמרו והוא רשים ובני ולא קיימא, רמז לבונה עולמות ומחריבן, והכל עולה כהוגן לתת טעם מספיק אל חיוב האצילות להיותו מקום אל בריאת העולמות וקיומם, והוא אמרו וברא עלמא, וזה במה שבאר ואמר ואפיק אילנין וכו' והוא סוד האצילות כמו שסיים בדבריו, ואמרו עשה לו לגרמיה וכו' להורות הצורך באצילות כי בלתו אי איפשר להכיר באחדות אדון יחיד ושמו, וכביכול זה היה תקונו וצורך עצמו, והוא כי היה [צריך] להכיר באחדותו הוא ושמו אחד, וכמו שמתבאר יפה מהכתוב שאמר וידעו כי אתה שמך וגו':

ובספר יצירה עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחלתן וכו', ופירש הרמב"ן ז"ל אף על פי שהדברים נחלקים בחכמה בתבונה ובדעת, אין הפרש ביניהם, שהסוף קשור בהתחלה וההתחלה בסוף והאמצע כלול מהם, סימן לדבר שלהבת וגחלת, כד"א רשפי אש שלהבת יה כלומר שהכל מתיחד כלהב אש המתיחד בגוונין וכלן שוין בעקר אחד עד כאן:

מכל זה יתבאר היות כלן כח אחד מיוחד לאין סוף, ואם נקרא לזו חכמה, ולזו בינה, לא היה זה להבדיל חלילה, כי כלן אדוקות וגנוזות זו בזו וכלן באדון יחיד באחדות ובהשואה אחת, ולזה יצדק בהם לומר שחכמה היא בינה ובינה היא חכמה אחר שכחן אחד ונשארו גנוזות ונעלמות זו בזו, וכן נאמר בשאר המדות שהבינה היא השש קצוות, והשש קצוות הם הבינה, אחר שנשארו בה השש קצוות נעלמות וגנוזות, ואין הבדל ביניהם כי אם מצד ההעלם וההגלות, וזהו אמרם שאין ביניהם שום פרוד לומר שהם עצמים נבדלים בעצמם כמו המלאכים שהם זה בלתי זה, וכל אחד עצם נבדל, והם חוץ מעצם האלהות, אבל הם לא נבדלו אבל נשארו בעצם המאציל, ולזה הם עצם האלהות, וכלם באחדות גמורה כי כל אחת כלולה מכולן ולכן הם דבר אחד במאציל שהוא אדון יחיד ואינן דבר בלתו:

ובשוחר טוב אמרו בזה הלשון אל אלהים יי, למה הזכיר שמו של הקב"ה שלש פעמים, ללמדך שבשלשה שמות הללו ברא הקב"ה את עולמו, כנגד שלש מדות שבהם נברא העולם ואלו הן החכמה והדעת והתבונה, חכמה מנין שנאמר יי' בחכמה יסד ארץ. תבונה, כונן שמים בתבונה. דעת, בדעתו תהומות נבקעו, וכן הוא אומר כי אנכי יי' אלהיך אל קנא, הרי שלש כנגד שלש שבהן נברא העולם עד כאן. וכתב עליו החכם ר' בחיי ז"ל הנה סוד המאמר הזה הוא שלא ברא הקב"ה את העולם בשום דבר זולת עצמו ואמתו, והוא הוא החכמה שלו, והוא הוא התבונה שלו, והוא ההדעת שלו, לא כמו שהן בנבראים זולת החכם והמבין והיודע או בלתו ולא שהן עצמן זאת, בלתי זאת כי זה היה מחייב רבוי באלוה היחיד עד כאן דבריו:

חלק א פרק טו

השם המקודש שנכתב ביו"ד ה"א וא"ו ה"א הוא הנקרא השם המפורש והשם המיוחד, זה נמצא לרז"ל אמרו בספרי ובסוטה פרק ואלו נאמרין כה תברכו בשם המפורש אתה אומר בשם המפורש או אינו אלא בכנויו תלמוד לומר ושמו את שמי שמי המיוחד לי. וכתב הרא"ש ז"ל בספר היחוד בזה הלשון ונקראו ארבע אותיות אלו שהם יהוה שם המפורש, המפרש כל הספירות שהם מורות מציאות שהמציא הבורא יתברך בהתגלות כחותיו בהם, עם מציאות כל ההויות שהיו ושעתידים להיות עד כאן:

והחכם ר' טודרוס הלוי בפירוש ההגדות במסכת פסחים פרק אלו עוברין אמר בזה הלשון והוי יודע כי כל יסודי הקבלה האמיתית וכל אבני פנותיה מיוסדים על שם הגדול והקדוש הזה שבו הייחוד השלם מתפרש, ועל כן נקרא שם המפורש כלומר שהוא מעצמו מפורש ומתפרש בכחותיו הפנימיים המתעצמים והמתאחדים בעצם אחדותו הקדושה והטהורה עד כאן:

כבר התבאר במה שקדם כי להיות הנאצל במאציל באחדות גמורה ומתעצם בו ייוחס שם בן ארבע אותיות לאדון יחיד כי הוא שמו, והוא ושמו אחדים ולא יתפרדו, והתבאר גם כן כי הוכרח וחויב האצילות להעיד ולהגיד מציאות ואחדות שרש כל השרשים, והנה השם המפורש הזה שהוא כולל ומיחד כל האצילות נקרא כן להיותו מפרש ומגלה מציאות ואחדות אדון יחיד יתברך, נמצא אם כן מפרש ומתפרש מחמת שמו זה המיחד כחותיו בו, וזו היא הכוונה בקראם השם הגדול הזה שם המפורש, ולא קראוהו מפרש להורות על שהשם והעצם אחד, וזה השם בייחוד מורה על תפארת ישראל הנקרא תורה ונקרא כן על שמורה ומגלה מה שהיה סתום:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג נ"ג ע"ב) עץ חיים דא אורייתא דהיא אילנא עלאה רברבא ותקיף, אמאי אקרי תורה בגין דאורי וגלי במה דהוה סתים ולא אתידע. ואמנם קראוהו השם המיוחד להיותו בבנין אותיותיו מיחד בו כל האצילות שהוא האלהות ולזה אמרו בו שמי המיוחד לי, והנה הוא מיחד כל האצילות בזה הדרך, אות ראשונה שבו היא י' וצריכה קוץ למעלה כך י', להורות על ראש האצילות שהוא רום מעלה, ועל חכמת אלהים, והיוד עם קוצה דבר אחד מיוחד אין פרוד ביניהם, וזה האות מורה התפשטות האצילות מאויר העליון אויר שאינו נתפס, ועם שנאצל לא נפרד ולזה היה האות הזה בזאת התמונה. עוד נמשך המעין ונאצל עוד אצילות יותר נראה ויותר נרגש וערך העליונים לה עם שהיא נעלמת, והיא אות ה"א ראשונה והיא בי"נה, הרי י"ה חצי השם, ככל השם לפי שמציאות אלו מספיק לכל השאר כי הם כלל הכל, והאות הזה השני מורה על מקום מציאותו, ושהוא הוא עצמו, ולזה היה האות הזה במספר הראשון בזאת התמונה ה' ד' ו' עשרה הנה כי זה האות ה' הוא הראשון י', והיה בזאת התמונה גם כן ה' להורות על מה שהאצילה, שהיא הם והם היא בלא פרוד, כי ה' יש בה דל"ת וא"ו, והוא"ו הם שש קצוות שהאצילה והולידה, והדל"ת היא האחרונה והיא העשירית, ודל"ת בחשבון קדמי עשרה, הרי ה' ראשונה שבשם שהיא בינה מורה על כל זה הרי י"ה. עוד נמשך המעין והאצילה ממנה ששה קצוות, ו' שבשם, ונשארו בה כי לא נפרדו ממנה, ולעולם היא בזאת התמונה ה', להורות על התיחדה בהם והם בה כמו שהיא מיוחדת בשלמעלה לה שהם י', היו"ד עם קוצה, והיא ה', להורות שהיא הם והם היא הרי יה"ו. עוד נמשך המעין והאצילה העשירית שהיא ה' אחרונה והיא ד"ו להורות על מקום מציאותה ואצילותה ה' ראשונה ושהוא"ו שהוא ידידה בה בייחוד שלם הרי יהו"ה אחד מיוחד, ולפי שהשם הקדוש הזה בבנין אותיוו מורה על יחוד האצילות שהוא האלהות נקרא השם המיוחד שהוא מיוחד בעצמו להיותו מיחד כחותיו בו, ומזה יתבאר היות זה השם מקור לכל שאר השמות הקדושים שאינם נמחקים כי כלם משתלשלים ממנו והוא עקרם וכלם מתיחדים בו. שנינו ביומא פרק אמר להם הממונה בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב, ופרש"י ז"ל קושר ארבעה קולמוסין בארבע אצבעות וכותב שם בן ארבע אותיות כאחת עד כאן. חכמה גדולה היה לו לבן קמצר בזה והוא כי הכתיבה בדרך ההוא היה להעיד על ייחוד השם הגדול ולפיכך היה כתבו בבת אחת, ולפי שלא רצה ללמדו אמרו עליו ושם רשעים ירקב, כי אופן הכתיבה על הדרך שהוא היה כותב את השם בד' קולמוסין הוא שבקשו ממנו שילמדנו ולא רצה, כי הכוונה שהיה לו בה ידועה היתה לחכמים אבל לא הכתיבה, ואם לא [היה] בזה כי אם מעשה הכתיבה בלבד לא חכמה אחרת לא היו מקפידים חכמים על זה ולא יזכרו אותו לגנאי, אבל היתה הכוונה ביחוד נגמרת ונשלמת בכתיבה בבת אחת, ועל הדרך שהוא היה כותבו והיה בזה הוראה נפלאה על הייחוד:

אחר שכתבתי זה מצאתי לחכמי האמת זה הלשון יהו"ה משמעותו היה ויהיה והווה, ושלשתן נעוצים בכתיבתן ובקריאתן, על כן היה דין ד' אותיות ביחד שלא יקדים אות לאות, על כן אומר שם רשעים ירקב שלא רצה ללמד על מעשה הכתב, וכתיבתו משמע בתחלתו היה מלך, ובאמצעיתו הווה מלך, ובסופו יהיה מלך, וזה האמור בספר יצירה נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן, נעוץ ודבוק התחילה בסוף והסוף בתחלה, ע"כ איך יתכן להקדים אות לאות עד כאן. והכתיבה על הדרך ההוא קשת ההשגה מאד ואינה מצויה בשום אדם, ועם כל זה צריך הבא לכתוב את השם שיכתבנו באופן שיורה על הייחוד כפי האיפשר, ותהיה לו בזה כוונה ראויה, והוא שיכתוב בתחלה היוד שבשם בדרך זה קוץ אחד למעלה, ואחר כך יכתוב היוד דבוקה בקוצה, להורות על רום מעלה וחכמה, ואחר כך ה"א ראשונה להורות על אם הבנים שהם וא"ו ה"א ויכוין בכתיבת השם מה שכתבנו למעלה, ואמרו במדרשו של רשב"י פרשת ויקרא דף י"א:

בזה הלשון. והכי בעי בר נש לאזדהרא בשמא קדישא דיכתוב שמא קדישא כגוונא דא, פירוש הוא שכתבנו למעלה, ודא הוא כדקחזי ואי לאו לא אקרי שמא קדישא ואקרי פגום, ומאן דפגים שמא קדישא טב ליה דלא אברי עד כאן:

ולהורות על גדולת זה השם וקדושתו, והעלמו אינו נקרא ככתבו כלל כי אם במקדש שהוא ביתו, ועל ידי הכהנים הנגשים אליו, ובמדינה בכינויו שהוא שם אל"ף דל"ת נ"ון י"וד, אמרו בפרק ואלו נאמרין ובתמיד פרק ו' במקדש אומר השם ככתבו ובמדינה בכינויו, והכינוי עולה לחשבון היכל, שהוא היכל לשם המיוחד שהוא שוכן בו ונגלה ונודע על ידו, ואי איפשר להכנס אליו כי אם על יד זה הכנוי ובזה השער, וכמו שכתוב זה השער ליי', וכמו שהשם המיוחד מודיע ומעיד על מציאות ואחדות אדון יחיד, וזולתו אי איפשר לדעתו וזה סוד אמרם שמי המיוחד לי, כן על ידי שם אל"ף דל"ת נודע השם המיוחד, וזולתו אי איפשר להגיע אליו ולדעת אותו כלל, ולהעיד על זה הסוד הנסתר היו אותיות הכנוי מעידות בכלל על כל האצילות מראש ועד סוף, כי האל"ף מורה על השם אהי"ה, ודל"ת נו"ן שבו מורים על נ"ד שמות מרובעים בצרוף יהו"ה שהם עולים לחשבון יר"ו אותיות, והם סוד ע"ב שמות משולשים, טז הקודש לה והיו"ד שבו הוא מורה על השם המיוחד השוכן בקרבו, נמצא אם כן נודע ונגלה השם המיוחד על ידו, ולפיכך אינו נקרא לעולם כי אם בו. אמרו בפסחים פרק אלו עוברין א"ר אבהו אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת, וזה השם הוא שחדש לו אדם הראשון. אמרו בבראשית רבה ובמדרש שוחר טוב ואני מה שמי אמר לו לך נאה להקראות יי' שאתה אדון לכל בריותיך. אמר ר' אחא אני יי' הוא שמי הוא שמי שקרא לי אדם הראשון עד כאן:

ויתבאר עוד מזה היותו נקרא בזה השם כפי בחינת הנמצאים, וזה אמרו שאתה אדון לכל בריותיך, הנה כי נתחדש לו בחדוש הנמצאים, ולהורות על זאת הבחינה שהוא נבחן הוא נקרא במדינה בו בפי כל נבראיו, והוא נגלה ומפורסם לכל בבחינת זה השם, ואמרם כפי בחינת עצמותו ואחדותו יתברך שזה מורה ומעיד עליו יו"ד ה"א וא"ו ה"א נקרא בו ככתבו במקום נסתר שהוא ביתו המקודש ובפי אנשים ידועים מקודשים שהם כהני יי' ואז הוא נודע ונגלה בהיכלו התחתון כמו שהוא נודע ונגלה בהיכל העליון שהוא אדנ"י, ולכן העובד האמיתי בהיותו מזכיר את השם בפיו יזכרנו בכינויו ובלבו יכוין אליו ככתבו שהוא שם יו"ד ה"א, ובזאת הכוונה הוא מיחד את המיוחד והוא התכלית הנדרש מאת העובד:

חלק א פרק טז

קבלו חכמי האמת כי אחר האצילות הראשון נאצל אצילות שני, וביאור זה כי מכח כל מדה ומדה מהעליונות נאצלה מדה אחרת למטה תחת האבן הראשה, והאצילות הראשון שהוא כנגד כת"ר עליו"ן הוא הנקרא כסא הכבוד לפי שהרצון היה להאציל כסא לכסא המתנשא. ואצילות זה נקרא לחכמי המשנה ע"ה אכתריא"ל והוא המוזכר בפרק קמא דברכות, אמרו שם תניא ר' ישמעאל בן אלישע אומר פעם אחת נכנסתי להקטיר קטרת וראיתי אכתריא"ל י"ה יהו"ה צבאות וכו' כדאיתא התם, והוא ע"ה השיג זה הכח הקדוש על ידי מחיצה אחרת למטה הרבה מנגה נגדו:

וכתב החכם המקובל ר' טודרוס הלוי ז"ל על זה הכח בזה הלשון, אמרו עליו חכמי הקבלה שהוא עטרת מלכות לפני ולפנים, ולכן נקרא בשם זה דהיינו כת"ר היינו עטרה ויש אומרים כתריאל, וקבלתי שכך שמו, וכן ראיתי כתוב בתוך דברי קצת מקובלים הגנוזים והסתומים והחתומים שהוא שומר ישראל, ולכך סמך לו א"ל וי"ה והבן. והוא היושב על כסא רם ונשא כענין בדברי מיכה ובדברי ישעיה, וידוע שהם לא ראו את השם הגדול, ואם נאמר ששמו אכתריא"ל גם האל"ף מורה לאי"ן סוף, ר"ל אלף אכתריא"ל, ודע שיש כסא למעלה מכסא וכבוד למעלה מכבוד עד כאן דבריו. והוא הנקרא בפי חכמי האמת מטטרו"ן הגדול, ונקרא מלכיא"ל על שם המלכות:

וממנו נשתלשל החשמל החיצון ונקרא חדרי גדולה ששם מסתתרת הכלה הכלולה, והוא כנגד ראשית חכמה, והוא החיה הנקראת ישראל, ונקרא עטריא"ל על שם העטרה הגדולה שהיא כדמיון הזהב הנמשל למדת הדין. ונשתלשל מזה היכל הקדוש החיצון ונקרא נשריא"ל על שם האצילות שהיא רגזנית ומיסרת בניה כשאינם מתנהגים על דרך הישר כנגד אביהם שבשמים, והוא מלשון אילן המשיר פירותיו והוא סוד נסתר:

וכשהם מכריעים כף זכות על דרך התשובה אז היא מרחמת על בניה כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, ואז אם הבנים שמחה ומתרפקת על דודה, ואז תתחדש כנשר נעוריה, ונקרא זה הכח מזלן של ישראל, והוא כנגד אם הבנים העליונה, ושלשה כתרים הללו נחשבים ראש אחד כמו הראשונים העליונים שהם מנגה נגדם, ונקרא היכל קדש הקדשים, ושלשתם נאצלים אצילות רוחני אחד קדוש ממדת המלכות ומתעצמים בו, וכל אחד נקרא אצילות בפני עצמו:

על כן אמרו בעלי העבודה כפי קבלתם האמיתית כי כל האצילות בי"ג ענפים, ויונקים משרש אחד שכל האחדות תלוי בו, ועל כן המספר עולה בפסוק יי' אחד, ובכאן נשלמו סוד י"ג מדות של רחמים:

ולכן אמרו חכמי הקבלה ששלשה אלה הכלולים בכתר מלכות ממונים ונכונים לסלוח ולנשא עונות ופשעים שהם המרדים והחטאים, ושלשתם נכללים בשם אחד על שם פעולותיהם, וזה שמו אשר יקראו נע"ם חרו"ן נוש"א עו"ן מר"ד חטא"ה, למען ישוב יי' מחרון אפו ויחמול וירחם על שבי פשע ביעקב שהוא ו' קצוות עליהם, ועליהם נורא מאד נזר אלהיו על ראשו, הרי רו"ן הנשאר מחרו"ן:

עוד אמרו בסוד חרו"ן ח"ן עטרת מלכות. רו"ן דיוקנו של יעקב איש תם חקוק צורה של מטה כנגד של מעלה הוא מיוחס שמים ויעקב, והסימן רנ"ו שמים כי עשה יי', רנו ליעקב שמחה ואז הזווג עולה שלם:

ואלה הי"ג כולן מאצילות ופועלות, והי"ג מדות הנזכרות בפסוק ויעבר כלן נפעלות, הפועלות אבות והנפעלות תולדות. אין להם קצה, ואין משיג אמתת התחלתן, ואין יודע מחקר סופן, זולתי האדון היחיד על הכל הנסתר והנעלם ממחשבת נבראיו. כל זה יסוד מוסד גנוז באוצרות המעמיקים מקבלי האמת:

גם יש סימן לאלו השלשה לחזות בנע"ם יי' דרכיה דרכי נע"ם כפי שמותם. וחכמי הקבלה מכנים לכסא הכבוד הנקרא מטטרו"ן הגדול אדם שבמרכבה, ולחשמל החיצון מיכאל הגדול ופני אריה וענן הכבוד שור, ולנשריא"ל נשר, ולמדה זו מכנים אוריא"ל הפנימי. ולמטה שבעה שמשים פנימיים היושבים ראשונה במלכות, והם נקראים גבורי כח, ונקראים שרפים על שם שנאצלו מכח שרף גדול הנקרא לחכמי המרכבה ענפיא"ל, וסימן לדבר וענפיה ארזי אל, ונקרא כן לפי שמתחלק כחו לשבעה ענפים:

ונוגה אלו הענפים כמראה הבזק, והם עומדים לפני מקום האחדות כאש אוכלה, כדי שלא יהיה כח לארבע מחנות שכינה להסתכל במהותם, ועליהם נאמר שבעה אלה עיני יי' וגו', ולא נקראו עינים כי אם על הגוון שדומים לאש אוכלה כדכתיב כי יי' אלהיך אש אכלה וגו', והם מתצחצחים בצחצוח גדול ועומדים לפני הקב"ה למעלה בצל כבודו, ועליהם נאמר כמו כן שרפים עומדים ממעל לו וגו', ואלה שמותם אורפניא"ל תגרא"ל דנדא"ל פלמיא"ל אסימו"ן פסכא"ל בוא"ל, והם בסוד שבעה ספירות הבנין, ובסוד שבעה שמות שבהם נבראו שמים וארץ. ונראה שאליהם רמז ר' אליעזר הגדול פרק ד' מפרקיו באמרו ושבעה מלאכים שנבראו מתחלה משרתים לפניו לפנים מן הפרכת והוא הנקרא פרגוד עד כאן:

ולמטה הרקיע שנברא ביום שני, והוא שאמר עליו ר' אליעזר פרק ד' רקיע שעל ראשי החיות שנאמר ודמות על ראשי החיה רקיע וגו', והוא הנקרא פרגוד, וזה הכח מביא השפע מעולם המתבודד לעולם הנפרדים, ולכן נאמר בפרק ד' מפרקי רבי אליעזר ואלולי הרקיע ההוא היה העולם נבלע במים, שלמעלה ממנו מים, ולמטה ממנו מים, והוא המבדיל בין מים למים שנאמר ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים וגו' בין מים העליונים למים התחתונים עד כאן:

ואמרו חכמי הקבלה כי ההויות העליונות הנקראות עץ החיים נקראו במשל מים העליונים כי אינם נבראות אלא נאצלות מעליון, ומים התחתונים נבראים ואינם נעלמים כראשונים והם מהרקיע הזה ולמטה, ואמרו כי בו שני מיני אצילות בסוד מטטרו"ן וסנדלפו"ן, ופירוש מטטרו"ן שליח, שמביא ומשפיע ההשפעה ממעלה למטה. ופירוש סנדלפו"ן מלה מורכבת מורה על חומר וצורה והוא נחלק לשנים סנדל פון וסנדל מורה על החומר כמו שאמרו בפרק יוצא דופן שמא תעשה עוברה סנדל פירוש חתיכת חומר בלא צורה. ופון מורה על הצורה שהיא בפנים נעלמת ונסתרת. והנה שמו מורה על פעולתו שהוא מחבר חומר וצורה, כי הוא ממשיך צורות מעולם הרוחני ומשפיע על החומר. ולמטה היכל הרצון כנגד תפארת ישראל, ובו ארבע מחנות שכינה סוד חיות קטנות כנודע מדברי המאור הקדוש רשב"י ע"ה בהיכלות שלו. (ח"א מ"ד ע"ב ח"ב רנ"ג ע"ב) ויעשה ממנו היכל אהב"ה כנגד חסד לאברהם, והוא סוד א"ל שד"י, ובו נבואת האבות, ואמרו חכמי הקבלה כי הוא סוף למעשה העליונים ותחלה למעשה התחתונים, ושרש ההיכל הזה הוא הנקרא מטטרו"ן שר הפנים ששמו כשם רבו העליון הנקרא מטטרון הגדול, וזה נקרא שכל הפועל אצל הרבה מחכמי הקבלה:

ולמטה ממנו היכל זכו"ת כנגד פחד יצחק, ועליו אמרו בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא. ושם ב"ד הגדול, ושם נהר דינור:

ולמטה ממנו היכל נוגה כנגד נצח ישראל. ולמטה ממנו היכל עצם השמים כנגד הו"ד. ולמטה ממנו היכל לבנת הספיר כנגד יסוד ומלכות שהם נחשבים אחד כראשון והוא היכל קדש הקדשים. וזה כקבלת רשב"י ע"ה והם שבעה היכלות:

ולפי קבלת הגאונים רב נחשון ורב נטרונאי ז"ל לבנת הספיר כנגד יסו"ד והוא ששי לבנין, וההיכל שהוא כנגד מלכות הוא הנקרא לדעתם ז"ל היכל כנסיא"ל לפי שהוא כנגד כנסת ישראל. והיכל הראשון הנקרא קדש הקדשים הוא מכלל עץ החיים, והוא עולם הנסתר, ושאר היכלות מכלל עץ הדעת טוב ורע, ונקרא עולם הנגלה בערך הראשון, וכלל ההיכלות נקרא מלכו"ת לפי שהיא כלל הכל ועל ידם מתראה ומתפרסם כח המעלות העליונות:

ומהם נמצאות כמה מדרגות אחרות עשיריות עד אין מספר, שנאמר ועלמות אין מספר, וכתיב היש מספר לגדודיו, והראשונים נשגים על ידם, ואלו נשמה לאלו עד שנמצאו עשר מדרגות של המלאכים שהם בעלי צורה דקה רוחנית, ונשתלשלה ההשפעה עד שנגלמו הגופים השמימיים מכח הבורא יתברך בתחלת מעשיו עם הנקודה הארציית הכלולה מארבע יסודות, שמהם הורכבו הנמצאים המורכבים כאשר נשפע מאת רשימת הארבע יסודות הראשונים שהם סדר זמנים:

חלק א פרק יז

כמו שבא הרצון והחפץ הפשוט, ועלה במחשבה הטהורה להמציא ולהאציל מאור הנעלם האצילות להורות ולהעיד במציאות ובאחדות אדון יחיד שרש השרשים וכענין שהתבאר במה שקדם. כן היה הרצון הפשוט לברא בריה אחת משוכללת וכלולה, עשויה בצלם ודמות לתבנית המשכן העליון המקודש, הוא האצילות הנעלם הנקרא אדם העליון, במשל ובסוד הידוע לאשר זכו אליו ועליו נאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו:

ובבראשית רבה אמרו בזה הלשון במי נמלך ר' יהושע בשם ר' לוי אמר במלאכת השמים והארץ נמלך, משל למלך שהיו לו שני סנקליטין ולא היה עושה דבר חוץ מדעתן. ר' שמואל בר נחמן אמר במעשה כל יום ויום נמלך, משל למלך שהיה לו סנקתידרון ולא היה עושה דבר חוץ מדעתו. ר' אמי אמר בלבו נמלך, משל למלך שבנה פלטין על ידי האדריכל ראה אותה ולא ערבה לו על מי יש לו להתרעם לא על האדריכל אתמהא, הוי ויתעצב אל לבו עד כאן:

ובפרק י"א מפרקי ר' אליעזר מיד אמר הקב"ה לתורה נעשה אדם וגו', והכל לכוונה אחת עולה, ירמזו לנו חכמי האמת ע"ה כי לא נמלך בדבר שהוא חוץ ממנו, כי האומר במלאכת השמים והארץ, ירמוז לשני הפועלים הידועים, והאומר במעשה כל יום ויום, ירמוז לששת ימי בראשית העליונים. ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל' ע"א) בתרי גוונין אתברי עלמא בימינא ושמאלא, בשיתא יומין עלאין, שיתא יומין אתעבידו לאנהרא כד"א כי ששת ימים עשה יי' וגו'. והאומר בלבו, הכוונה בלב השמים היא הכלה הכלולה מל"ב נתיבות פליאות חכמה והיא התורה:

וסוד הענין כי האדם כלול מכלם עשוי לתבנית הבנין כלו כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא. והטעם הנעלם כדי שיעיד גם הוא על אחדות השם המיוחד, ועל התפשטות מציאותו האצילות שהוא נכלל בו. נמצא האדם העשוי בצלם ודמות אות מעיד ומפרסם האלהות. ולגלות זה ולהודיעו נברא בצלם אלהים. ואמרו בפרק י"א מפרקי ר' אליעזר עמד על רגליו והיה מתואר בדמות אלהים,. ראו אותו הבריות ונתיראו כסבורין שהוא בוראן וכו', ולסוד זה נקראת צורת האדם דיוקן וכל הצורות נקראו כן על שם צורת האדם, וכמו שאמרו בבא קמא פרק הגוזל עצים אין משלחין מעות בדיוקני, לפי שצורת האדם שניה לקונה שאין בכל הצורות כמותה, וכענין שכתוב כי בצלם אלהים עשה את האדם, ודיו כמו דו פרצופין, קני כמו קונה, כי הוא בדמות קונו, ונשא שם זה להיותו כלול מהכחות העליונות אשר הם נכללות בסוד השם הגדול:

ובפרק חזקת הבתים אמרו נסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל ובפרק אלו מגלחין דמות דיוקני נתתי בהם, אך בצלם תרגום ברם בדיקנא, ואז בהיותו כלול מן המעלות עשוי בתבנית המשכן יהיה בידו כח וספק ליחד ולתקן הכבוד כי היא היתה הכוונה בו:

ולהעיר על כל זה אמר ישעיהו הנביא ע"ה (מ"ג ז') כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ובאמרו כל, הכוונה על האדם שהוא כלול מהמעלות והכחות כלם, ולזה יצדק בו לשון כל שהוא כלל הכל כי הכל בו. ואמר הנקרא בשמי, מצינו לשון קריאה נופלת על הבריאה, קורא אני אליהם יעמדו יחדו. והכוונה שנברא בשמו, כלומר בצלמו הוא האצילות שהוא שמו. ובאמרו ולכבודי בראתיו וגו' הורה על התכלית אשר בעבורו נברא בשמו כי היה להעיד ולגלות מציאותו וליחדו ולתקנו כראוי, ולזה נתקן ונעשה בדמותו כי בכבוד העליון יש בו בריאה יצירה עשיה, גם האדם יש בו כל זה, ולזה אמר בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ובהיותו כלול ממנו עשוי בתקונו יהיה כח וספק בידו ליחדו ולתקנו:

ובמדרשו של רשב"י ז"ל אמרו בזה הלשון (ח"ב קנה.) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ולכבודי בראתיו דייקא, ורזא דא ולכבודי בראתיו אוליפנא דהאי כבוד דלתתא כורסיא קדישא כלא איתקן לעילא אלא מגו תקונא דבני עלמא, כד אינון בני נשא זכאין וחסידין וידעין לתקנא תקוניה הה"ד ולכבודי בראתיו, בגין ההוא כבוד לאתקנא ליה בעמודין תקיפין בתקונא וקשוטא דלתתא, בגין דהאי כבוד אסתלק ביקרא דצדיקייא די בארעא, בגין כך בראתיו בגוונא דכבוד עלאה דתקונין אלין ביה, בריאה לסטר שמאלא, יצירה לסטר ימינא כד"א יוצר אור ובורא חשך עשיה באמצעיתא כד"א אני יי' עושה כל אלה, וכתיב עושה שלום ובורא רע. וכתיב עושה שלום במרומיו. ועל דא בראתיו יצרתיו אף עשיתיו בתקונא עלאה. ועל דא הואיל ואדם איהו בארעא ואית ליה לתקנא ההוא כבוד עבידת ביה תקונין דכבוד עלאה דאית ביה, אוף הכי בריאה ועל דא בראתיו:

בההוא כבוד אית ביה יצירה ועל דא יצרתיו. בההוא כבוד אית ביה עשיה ועל דא עשיתיו, כל דא יהבית ביה באדם למהוי איהו כגוונא דכבוד עלאה. דמתקן ובריך לכבוד תתאה ומנא לן דההוא כבוד עלאה אית ביה תלת אלין דכתיב יוצר אור, ובורא חשך, עושה שלום. יוצר אור הא יצירה. ובורא חשך הא בריאה. עושה שלום הא עשיה. ודא איהו כבוד עלאה דקא מברך וספק כל צרכי לכבוד תתאה. כגוונא דא אדם בארעא. כבוד עלאה דאית ביה תלת אלין. אדם לתתא דאית ביה תלת אלין. זכאה איהו בר נש דזכי בעובדוי למהוי כגונא דא עד כאן:

הנה יתבאר מדבריהם ע"ה בשלמות מה שאנו משתדלים לבארו בזה הפרק, והוא היות האדם עשוי ומתוקן בדמות ובתקון הכבוד העליון והוא צלם אלהים, והטעם בזה לתקן הכבוד שעליו נאמר וכבוד יי' מלא את המשכן, כמו שהכבוד העליון סוד האבות מתקנים אותו למעלה כדי שיהיה כלול ומתוקן מכל צד, כי הוא השלמות הנרצה ובזה משלים הכוונה והתכלית בבריאתו, והשלם אשר הוציא כל ימיו בזה הוא אשר חי החיים האמיתיים, והוא אשר חתם בו שלמה המלך עליו השלום ספרו באמרו סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא, ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם. ובאמרו סוף דבר הכוונה בו על האדם, כי הוא סוף כל מה שנעשה בששת ימי בראשית, והוא תכלית כל דבר נברא. הכל נשמע מלשון וישמע שאול את העם, שכלל כל המעלות נאסף בו, והוא מחובר וכלול מן הכל והכל נשמע ונכלל בו. את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, לומר כי הכוונה בו בהיותו עשוי בדמות עליון היה לקיים המצות מצות עשה ומצות לא תעשה, שכלם יוצאות מאמרו את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, כי התקון העליון אשר בעבורו נברא הוא תלוי בזה, וזה הוא הדרך אליו, והוא אמרו כי זה כל האדם. והיא הכוונה בזה הפרק:

חלק א פרק יח

יצירת האדם התחתון הנקרא עולם קטן, הוא לתבנית האדם הגדול כמו שבארנו, בזה התאר, המרכבה הראשונה והיא מרכבה לידיעות הנשללות מכל השגה היא רמוזה בראש בסוד פרקי המרכבה, והם החכמ"ה והבינ"ה והדע"ת, וביצירת האדם המוח והגולגולת והלשון. הגדול"ה והגבור"ה משל לזרועות:

ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ע"ה משל למה הדבר דומה לאדם שיש לו זרועותיו ובהם יגן על ראשו. והתפארת משל לגו"ף, והוא עולה עד עולם הלבן במשל חוט השדרה הנמשך מן הראש. נצ"ח והו"ד משל לשוקים. יסו"ד עולם משל לאבר המוליד, ובו סוד הברית יו"ד זעירא, והוא הקולט הזרע הנמשך מכל האיברים ומריק בלויה שלו, ובה האדם שלם באחדות שלמה, ודבק באשתו והיו לבשר אחד, וכתיב ויברך אותם ויקרא את שמם אדם. ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ע"ה אמרו בזה הלשון שבעה צורות קדושות יש לו להקב"ה, וכולן כנגדן באדם, שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם, זכר ונקבה ברא אותם, ואלו הן שוק ימין ושמאל, יד ימין ושמאל, גו"ף בבריתו, וראש הרי שש, ואת אמרת שבע, הוי באשתו דכתיב והיו לבשר אחד עד כאן. וכבר כתבתי בספר תולעת יעקב כי היו עשר אצבעות בידי האדם כנגד החכמות העליונות, כי הידים באצבעותיהם הם כלי הפעולה לשרת בהם את הנפש, כן העשרה מאמרות הם כלי חפץ לאדון יחיד, ועשר אצבעות רגליו שהם יסודות הגוף כנגד עשר מעלות שבאחרונה. וגם הוא כלול מהמרכבות התחתונות הקרובות אל הקדש, וחלקו מהם העצמות והוא התקון המעלה שבגו"ף, ועליהם נאמר ועצמותיך יחליץ:

וגם הוא כלול מהטוב והרע ולזה נתן לו דרך החיים ודרך המות, כלומר יצר הטוב ויצר הרע כנגד טוב ורע שהוא כלול מהם, ונתן לו הבחירה כנגד הנקודה, ואולם חלקו מצד הרע הוא הבשר שהוא כלה ואבד, ולזה נקרא הצד ההוא קץ כל בשר כי אין לו ממשלה כי אם על חלקו, גם הסרים אל משמעתו והם חיילותיו שהוא שר עליהם נותנים חלקם, והם הגידים והורידים. גם הוא כלול מהשמים והארץ, ואולם חלקו מן השמים כסוי עור לכסות על הכל, ומן הארץ הארבע יסודות, זה כלל האדם התחתון הנקרא בפי החכמים עולם קטן דמות כלל העולם הנקרא האדם הגדול, ולזה משלו ביצירתו הנכבדת הזאת, משל לבונה מדינה נכבדת עד מאד מבניינים רבים נוראים, מהם נעלמים ומהם נגלים, ובסוף בנה ארמון נכבד וצייר בו כל ענייני המדינה. וראיתי בענין זאת היצירה בפרט דברים נוראים באוצרות המעמיקים בחכמה, אביאם פה להועיל בהם אל המשוטטים לבקש את דבר יי':

הנה ממה שכתבנו יתבאר היות האדם בצלם אלהים, ומי שהוא מהפנים והשלמות זכה בו, וכן מי שהוא מהחיצונים, כי לכל אחד נותנין לו מדור לפי כבודו, כאשר גזרה חכמת האדון היחיד להשפיע ולקשר הצורות כל אחת במדור הראוי לה על ידי סנדלפו"ן שסוד שמו חומר וצורה, שלפי החומר נותן הצורה כאשר גזרה החכמה העליונה, ויש נפש שנאצלה מפנימיות הספירות, ויש מהחיצונות, ויש מהכנפים, ויש שעקרו מהטוב, ויש מהרע, והנה עם הקדש הנבחרים לסגולתו של הקב"ה נפשם מצד הקדושה והטהרה, עם שיש בהם עצמם חלוק כי אין נפש הצדיק כנפש הרשע, וגם בין אלה חלוק בנפשותם כפי מדרגתם. אבל נפשות הכותים מצד הטומאה והם טמאים:

וראיתי בספר הייחוד לבעל התמונה בזה ענין נפלא, אמר שם בזה הלשון וצורות ישראל היה ראוי להיותם משונות ומובדלות ממין האדם כאשר הכחות ונפשם, אבל חק השמיטה וקושיה להיות הכחות מתערבות ומגולגלות ומתגלגלות בגופות, בגופים רבים משונים, וכולם ישובו למקומם על ידי הקרבנות הנקרבות על המזבח לרצון מהבהמות, עד כאן דבריו, פירוש לכן היה צריך שצורתם של ישראל שתהיה משונה משאר הבריות כמו שנפשם וכחם הם משונות ומובדלות מהם כך היה ראוי שיהיו הגופים, אבל סדר השמטה וקושיה אין נותן הדרך הזה, בעבור כי הכחות והנשמות בעונות הגופים, מתערבים ומתגלגלים זה בזה, רצונו לומר שנפשם של ישראל מתערבות בגופי הכותים, ואותם המתערבות בגופי הבהמות נפדות על ידי הקרבן הנקרב לרצון מן הבהמה, אבל גופי הכותים אינו יכול שיפדה הנפש ממנו עד שיתגייר עד כאן זה הענין הנעלם:

אבל קושיה זו הקדוש קנה זלה"ה תרצה באופן אחר לבנו הקדוש נחום ז"ל ה"ה, ועיין בספר הפליאה אשר לו ושם תמצא:

ואשוב אל ענין היצירה אשר הייתי בו ואומר כי ספירת מלכות כוללת כל הצורות, ובה סדרים פנימיים מהפנימיים וחיצונים מהחיצונים כאשר גזרה החכמה העליונה, ונותנת הצורות על ידי סנדלפון, ונשמרו שרשי העליונים ליתן לכל גויה וגויה הרוחנית המתחברת עם הגוף הגס הצורה הראויה לה, וסוד הענין כי הנה השם המיוחד כולל עשר ספירות שהם עשר שמות הקדש, והם כלים לידיעות הנבדלות שאינם נתפשות במחשבה שהם סוד השם הנעלם, ואלה נשמה לאלה, ולכל שם ושם מאלה יש כנויים, והכנפים נאחזים בכנויים, והשרים בכנפים, וכל השרים יש להם מרכבות וחיילות, נמצא שהכל תלוי ועומד בשם המיוחד, והוא שמנהג עולמו בחסד, סוד שם המפורש שבו מתלבש השם המיוחד וחקוק על המטה שהוא מטה כלפי חסד בסוד היכלות המלכות שהם כמו גויה רוחנית לקבל הידיעות הפנימיות שהם כמו צורות להם, והקליפות נרתק להם, והם כמו צורה להם:

ולפיכך נעשה אדם בצלמנו וגומר, שהוא אחיזת חמרו וחלוק איבריו הם בשם המפורש החקוק על המטה סוד ההיכלות, ולפעמים מתהפך לנחש כפי אחוזתו ודבקותו, ופעמים מטה כלפי חסד, וגם צורתו כלולה בשלש מדרגות זו לפנים מזו, נפש, רוח, ונשמה, והם בקשר אחד אמיץ, וזו כסא לזו, ושואבות משרשם, הנפש מהכלה בסוד נפשי אויתיך בלילה, והרוח מהחתן בסוד אף רוחי בקרבי אשחרך, והנשמה מהחופה סוד כל הנשמה תהלל יה, ואלו הצורות גם כן יש להם גויה רוחנית לתבנית הגויה הרוחנית הנזכרת למעלה. והיא מחברת בין הצורה וגוף שהוא לתבנית הקליפה הנזכרת כמאמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה, (זוהר ח"ג, ק"ד ע"א) אשכחנא בספרא דשלמה מלכא בשעתא דזווגא אשתכח לתתא, שדר קב"ה חד דיוקנא דפרצופא דבר נש רשימא חקיקא בצולמא, ואלמלא אתיהיב רשו לעינא למחזי חמא בר נש, על רישיה חד צולמא רשימא דפרצופא דבר נש, ובההוא צולמא אתברי בר נש, ועד דקימא ההוא צולמא דשדר ליה מריה על רישיה ואשתכח תמן לא אתברי בר נש, הדא הוא דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו וגומר, ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא, כד נפק, בההוא צלם אתרבי, בההוא צלם אזיל, הדא הוא דכתיב אך בצלם יתהלך איש וגומר, והאי צלם איהו מלעילא בשעתא דאינון רוחין נפקי מאתריהו, כל רוחא ורוחא אתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא, ובההוא דיוקנא יקר נפיק להאי עלמא, ודא איהו צלם עד כאן:

והגויה הזאת היא המקיימת לגוף הגס לפי שיש לה שתוף עם הגוף וגם עם הצורה, כי לא היה אפשר שיתחברו שני הפכים כי אם על ידי אמצעי שהוא הגויה הרוחנית ונחברה אל הגוף הגס הזה שנבנה מעפר בית המקדש שהוא בירושלם ששם אחד מפתחי גהינם:

ובבראשית רבה אמרו מן האדמה רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן אמר ממקום כפרתו נברא, היך מה דאת אמר מזבח אדמה תעשה לי, אמר הקב"ה הריני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד, עד כאן:

ויש בו רמ"ח איברים שהם כלים לרמ"ח כחות ושריגי הנפש, שהם לתבנית שם המפורש, בהצטרפות ל"ב נתיבות פליאות חכמה שבהם יצאו כל הנמצאים לפועל, כי שם המפורש הוא ע"ב שמות והוא נבנה מויסע ויבא ויט, והע"ב שמות הם משולשים, שהם כוללים ימין ושמאל ואמצע, ונפרדים הם רי"ו אותיות, והאותיות האלה רומזים לחכמות הפנימיות הנכללות בסוד השם הנעלם שבו היה כל הווה, וכאשר יצטרפו ל"ב נתיבות פליאות חכמה עם רי"ו אותיות שם המפורש דתוקפא דדרום במזרח ומאבא נפיק ברא הרי הם רמ"ח, וכאשר עלה במחשבה הטהורה לברא את האדם בראו וכוננו ברמ"ח איברים שהם כסאות לרמ"ח כחות הנפש שמשתרגים ממנה, כמו שאמרו רז"ל במדרש קהלת את אשר כבר עשוהו, אין כתיב כאן עשהו אלא עשוהו, כביכול הקב"ה ובית דינו עשוהו, נמנים על כל אבר ואבר משלך ומעמידך על תכונך, ואם תאמר שתי רשויות הן והלא כבר נאמר הוא עשך ויכוננך עד כאן:

והוא שנחתם בחותמו יתברך ואין יוצא מידי דפוס לחוץ, והוא שם המפורש שרמזוהו במלת הוא, והוא עולם הנסתר, ובית דינו עולם הנגלה, והוא בסוד נעשה אדם בצלמנו וגו', מפני כללות הידיעות ההם והשם הקדוש בן ע"ב:

וכלל הדברים שבית המקדש התחתון ששם המזבח כסא לעליון ושם צוה יי' את הברכה, והנה מהידיעות שאינן נתפשות בשום ציור ומחשבה נאצלו הידיעות הנתפשות, ואלו כמו נשמה לאלו, ומאלו שהם כלל עץ החיים נמצאות ונבראות שבעה היכלות, ומהם נמצאות מדרגות אחרות עשיריות עד אין מספר, עד שנמצאו עשר מדרגות של המלאכים שהם בעלי צורה רוחנית דקה, ונשתלשלה ההשפעה עד שנגלמו הגופים השמימיים בכח בורא הכל יתברך עם הנקודה הארציית הכלולה מארבע יסודות שמהם הורכבו הנמצאים המורכבים כאשר נשפע מאת רשימת הארבע יסודות שהם סדר זמנים כמו שכבר כתבנו, והוכנו גופי המורכבים לקבל הצורות העליונות כמו שכתבנו, בענין שיתקשרו כל העולמות בקשר אמיץ וזה מקבל מזה וזה מזה עד הסבה הראשונה יתברך:

והנה האדם שנבנה מעפר הקדוש נבחר מכלם, והוא כלל כולם כמו שהתבאר, והוא מקיים את כלם כפי שרשו כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא בפרק שאחר זה והוא מונהג ומושפע מאת עולם הנקבה הכלה הכלולה, כי איבריו וכחות צורתו כסא לה, ולה ידיעות הכלולות בו, והיא עולם הזכר למושפעים ממנה על ידי כרוביה ושרפיה והיכלותיה שתחלתם היכל הרצון בסוד סנדלפון ופרוכת המסך ושלשה ראשי ראשיה שכבר הודענו, ובודאי הידיעות הם בנו כפי שרשנו ומעשינו על ידי ההיכלות הנזכרים, והחכמים הקדושים ז"ל רמזו וכללו כל זה באמרם שכינה בתחתונים צורך גבוה, והיא הכלה הכלולה מכל טוב:

חלק א פרק יט

כבר כתבנו כי השבעה היכלות שאחורי פרוכת המסך הם סוד עץ הדעת טוב ורע, ועתה יש לדעת כי מכאן הצורות הנכללות ביצר טוב ויצר רע, וגם כי כלם נכללות ביצר הטוב ויצר הרע:

הנה במשל יש כאן כמה מיני מתכות, ובכלם יש כסף, ואולם יש שכולו כסף לבד קצת עופרת שבו, ויש שכולו עופרת לבד קצת כסף שבו, וכולו איפשר להיות כסף או עופרת, וכן כל אדם הוא בעל שני יצרים כי הכל נשתלשל מכח מלכות בית דוד, ואולם יש שכולו טוב אך יש בו כח הקליפה בהכרח כי בה נבנה הגוף כמו שכתבנו למעלה, וכאשר חכמים הגידו בסוד פסוק המה היוצרים ויושבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שם:

כי הנה אדם הראשון בצלם אלהים נברא, וחטא כי השיאו הנחש, ואלו לא היה בו שום חלק מהקליפה לא היה לו כח להחטיאו, ואולם בחירת כל אדם בידו לתקן ולקלקל, עם היות שהכל נמשך אחר הנפש והנפש כפי שרשה, ואם הלמוד וההרגל יועיל או יפסיד, אולם יש יכולת ביד האדם לשנותו מצד ההתקשרות שבו מכל המדרגות פנימיות וחיצוניות, ויש לאל ידו להוסיף על רעתו או לגרוע, וכן על טובתו, כמו שאמרו רז"ל בפרק אין דורשין על פסוק זה לעומת זה עשה האלהים, ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גהינם, כל אחד ואחד יש לו שני חלקים אחד בגן עדן ואחד בגהינם, זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגהינם עד כאן:

והכל לפי המשכו אחר הטוב או אחר הרע מצד החלקים שנשפעו בו, כי בודאי המדרגות העליונות והיכליהן וענפיהן וכנפיהן וקליפותיהן נקשרות בנו על ידי צורותינו הנשפעות מעץ הדעת טוב ורע על ידי המתחיל והגומר, ושם כולל בו הקושר כתרים לרבו וכמו שכתבנו כבר:

אבל יש מי שנטייתו הרבה אחר הטוב, ויש בו מעט מהקליפה כמו שכתבנו, ויש מי שנטייתו הרבה אחר הרע, ומעט מהטוב, ויש מי שהוא נוטה אל השווי בין בצורה בין בחומר, וכמו שהורה המאור הקדוש רשב"י ע"ה במאמר אחד בתיקונין (צ"ג ע"ב) וזה נסחו, אית עץ דענפין דיליה מתיקן ועץ דענפין דיליה מרירן, ואית מים מתיקן ואית מים מרירן, דא לקבל דא עבד קב"ה, ואית דאית ביה פלגו מיניה מתיקא ופלגו מיניה מרירא, ודא עץ הדעת טוב ורע כגוונא דכספא מעורב בעופרת, ואית אילנא דקליפין קשין לבר ומוחא מתיקא מלגאו, הכי תשכח בר נש מפומוי דאיהו מפיק מלבר ביש וטב בליביה מלגאו, ואית מפומוי טב ולביה ביש, האי איהו עץ הדעת טוב ורע הדא אקרי נחש רמאי, הכי איהו בר נש דתשכח ליה גופיה שפיר, וסימנין דיליה שפירין כלהו במדה, ונשמתיה נחש חייבא מלגאו, ותשכח בר נש גופיה ביש וכל סימנין דיליה בישין, ונשמתיה מלגאו שפירא דא איהו צדיק ורע לו, אבל מאן דאיהו טב מלבר ורע מלגאו דא איהו רשע וטוב לו דלא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי, טב מלגאו ומלבר ולבושא דיליה ביש דא איהו עני ורוכב על חמור, ביש מלגאו ולבושא דיליה שפיר מלבר, על האי איתמר ראיתי עבדים רוכבים על סוסים, כלא אשתמודע בעובדוי דבר נש מאן דאיהי מלגאו, ולאו למגנא אוקמוה קדמאי אין המדרש עיקר אלא המעשה, ושטיין מסתכלן בגופא דאיהו לבושא עד כאן:

עם היות שצריך פירוש לפי שמורה גם כן על סוד העבור, הנה בכלל למדנו חלוק חומר וצורה וההבדל לפי השרשים וחלוף המרכבות, עם היות שישתתפו החמרים והצורות במנין וחלוק האיברים וכחות החמר ברמ"ח איברים, שהם כלים לרמ"ח כחות ושריגי הנפש, שהם לתבנית שם המפורש בהצטרפות ל"ב נתיבות חכמה, וכענין שהתבאר למעלה כי הוא בסוד נעשה אדם בצלמנו וגו' מפני כללות הידיעות והשם הקדוש בן ע"ב שצורתו נבנת מהכל:

ואם דרך בדרך היושר והצדק אז נעשו איבריו כסאות להם בין בכלל בין בפרט, כל שכן כשיתחבר היות צורתו מהפנים הפנימיים שאז יהיה נקשר ונשפע מכל המעלות הקדושות על ידי שרשו ומקום מוצאו, ואף אם תהיה צורתו ממקום ההפוכים והשנויים בסוד להט החרב המתהפכת שמשם הצורות הנכללות ביצר טוב ויצר רע בסוד עץ הדעת טוב ורע. כבר כתבנו שהיכולת בידו מצד ההתקשרות שבו מכל המדרגות פנימיות וחצוניות שהרי הוא כלול מהכל, ובידו לתקן המעוות שבו מצד יצר הרע, באופן יהיה כלו טוב גמור, והנחש שהוא צד הרע שבו נהפך למטה כי הטהו כלפי חסד, ולזה יזכה הגוף גם הוא לחיי העולם הבא, כי נמשך אחר הטוב והניח צד הרע ולא נמשך אחריו כלל, אבל יזדכך החמר בהמשכו אחר שרשו הטוב ולא ימות, כי המות ימשך מצד המשכו אחר הרע וההפסד שבעץ ההוא והוא המות כי רגליה יורדות מות, והרי מצד המשכו אחריו נהפך המטה לנחש והוא נושך וממית, כי אחר שגזרה החכמה העליונה ועלה במחשבה הטהורה להמציא ההפוכים והשנויים מדין ורחמים וטוב ורע כפי אשר גזרה חכמתו יתברך להיות השלמות תלוי בזה, רצה יתברך עם זה שכל הדברים ישובו אל שרשם באופן ההוא מהטוב אשר היו בו, ושיתוקן הכל בסוף:

ורצה יתברך שיגיע זה התקון והשלמות על יד האדם, ולזה בראו כלול ומשוכלל מכל הצדדים, והגוף משכן כבוד אל הנפש לתבנית הדמות שהוא כן, וכאשר תתחבר הנפש אל הדמות ההוא כאלו התחברה אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה, כי זה דמות זה, וכאשר ימשך הגוף ויתעלה אחר הנפש, אף גם זאת בהיותם בזה העולם ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם, ואין הגוף מעיק כלל אל הנפש בפעולותיה, אשר שולחה אל הגוף לפעול על ידו חוקי האלהים ותורותיו לתקן הכבוד, אשר זה היה התכלית בבריאה ובזווג הזה, ויתמידו בזה התקון עד עת קץ בא עתם להתעלות אז יזכו שניהם אל הלקיחה והעלוי הנזכרים בחנוך ואליהו, ואז בזה נשלמה הכוונה העליונה בהם והדברים כלם שבו אל שרשם, והנה בזה הם באופן ההוא מהטוב והשלמות שהיו בו במחשבה העליונה מתחלה, והוא סוד הדבקות האמיתי הבטוח לישראל באמרו ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום, שהרי השלימו הדמות ותקנוהו, ועל הדרך שבארנו כי מן הדמות ההוא אשר נבנו ממנו נקראו ישראל בנים, בנים אתם ליי' אלהיכם, ואמרו בעלי העבודה כי מפני שה"א ראשונה סוד התשובה יסוד נשמתן של ישראל ונשתלשלה משם דרך אמת ואמונה וכענין שכתבנו בפרק שלפני זה, לכן נקראו ישראל בנים למקום ברוך הוא, כי הם זרע השלום צדיקו של עולם חי העולמים אשר זרע בביתו סוד ה"א אחרונה הנקראת בית, והם אב ואם לישראל:

ובמדרש משלי אמרו בזה הלשון ישמח אביך ואמך אמר רבי עקיבא אפילו הקב"ה ישמח בו והחכמה שמחה בו, אביך זה הקב"ה, אמך זה החכמה דכתיב כי אם לבינה תקרא עד כאן. ובפרק כיצד מברכין אביו זה הקב"ה שנאמר הלא הוא אביך קנך, ואין אמו אלא כנסת ישראל שנאמר ואל תטוש תורת אמך עד כאן:

ומזה הטעם נבחרו ישראל להיותם סגולתו וחלקו מכל העמים, להיותם נולדים בבית השם בית תפארתו וכמו שכתוב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. וסוד הכתוב הזה עם הכתובים אשר קדמוהו מהליי' תגמלו זאת נורא מאד כי הם סתרי תורה, ועם שהם מכלל מה שכתוב עליהם כבשים ללבושך, ולמכסה עתיק, לשלמות הענין הזה שאני בביאורו מהבחירה בישראל להיותם נולדים בבית השם, אפרש הכתובים ההם ומהם יעמוד העובד על אמתות מה שיצטרך לעבוד בו, ויכיר וידע בשלמות מעלת ישראל שנבחרו לעם סגולה, וכמה אנו מחוייבים להשלים מה שבאנו להשלימו ולתקן הכבוד, ולהשתדל בכל עוז להשיב הדברים כלם אל שהם באופן ההוא מהטוב אשר היו בו במחשבה ,וכענין שבארתי למעלה, ואפריד לזה פרק בפני עצמו:

חלק א פרק כ

כבר התבאר במה שקדם כי עשה הקב"ה את האדם בדמות הכבוד העליון לתכלית שיתקן הכבוד וישלימהו במעשיו הטובים, והתקון ההוא הנדרש ממנו הוא ייחוד השם המיוחד בכחותיו עד אין סוף, וזהו עשיית הרצון והטוב בעיני יי' ואם דרך הדרך לא טוב ונטה אל צד הרע שבו לעשות הרע בעיני יי' לעבור על מצותיו, הרי הוא מקלקל ומפריד אלופו של עולם ומקצץ נטיעות הגן הקדוש, והקלקול הוא לפי המקלקלים אם יחיד ואם רבים:

והיות זה כן כבר נמצא לחכמי האמת מבואר ובפרט במדרשו של רשב"י עליו השלום בהרבה מקומות ממנו, ומהם בפרשת אחרי מות דף ע"ד. אמרו שם בזה הלשון, רבי יהודה אמר בשעתא דאסגיאו זכאי בעלמא דסלקין ריחין טבאן, כנסת ישראל מתברכא ממלכא קדישא ואנפהא נהירין, ובשעתא דאסגיאו חייבין בעלמא, כביכול כנסת ישראל לא סלקא ריחא ואטעמת מסטרא אחרא מרירא כדין השליך משמים ארץ, ואנפהא השוכן. ר' יוסי אמר בשעתא דאסגיאו זכאין בעלמא כתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, ובשעתא דאסגיאו חייבין בעלמא כתיב השיב אחור ימינו. רבי חזקיה אמר מהכא ונרגן מפריד אלוף, כלומר פריש מלכא ממטרוניתא הה"ד ערות אביך וערות אמך לא תגלה:

עוד שם כל זמנא דישראל עבדין רעותא דקב"ה, קב"ה עביד מדוריה בכנסת ישראל, מאי טעמא בגין דישראל ברא בוכרא לקב"ה דכתיב בני בכורי ישראל, אימא דא כנסת ישראל דכתיב ואל תטוש תורת אמך:

עוד שם חמי מה כתיב בן חכם ישמח אב, בעוד דהאי בר אזיל באורח מישור והוא חכימא ישמח אב דא מלכא דלעילא, ישמח אב סתם, אשתכח האי בר באורח תקלה, מה כתיב ובן כסיל תוגת אמו ולא אביו ורזא דמלתא ובפשעכם שולחה אמכם, ולהיות זה כן וישראל שהם בנים ליי' אלהיהם גורמים קלקול העולמות או תקונן כפי מעשיהם, כי המפתח מסור בידם, ולפי שראה הקב"ה אחריתם איך היו עתידים לקלקל ולגרום פרוד בין השני דודים נתרעם והוכיחם על זה באמרו, הליי' תגמלו זאת, וה"א זאת רבתי רמז לה"א ראשונה שבשם, סוד התשובה:

וסוד הענין לומר הליי' תגמלו זאת תגרמו במעשיכם הרעים להפריש זאת שהיא כנסת ישראל ה"א אחרונה שבשם מן ה"א ראשונה, ותגמלו לשון הפרשה והבדלה הוא כמו ויגדל הילד ויגמל. ובסוטה פרק ואלו נאמרין מאי גלמודה כמ"ד גמולה דא מבעלה. פירוש בדלה. עם נבל ולא חכם תרגם אונקלוס עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, וכתב עליו הרמב"ן ז"ל עשאו מן נבל תבל שפירש בו מלאה תלאה, יאמר עם שנלאו בעשיית התורה ולא יתחכמו שהיא לטוב להם כל הימים עד כאן. ולדעתי עשאו מן כאלה נובלת עלה, ועלהו לא יבול. וכוונתו ע"ה בזה מה שאמרו רז"ל בבראשית רבה נובלת חכמה של מעלה תורה, והרמז על תורה שבכתב הנחקקת מספירת תפאר"ת הנקראת תורה שבכתב שנאצלה ויצאה מחכמה עליונה, ולזה תרגם במלת נבל דקבילו אוריתא, ואמר ולא חכם שהיה להם להתחכם מן התורה שקבלו בחכמה העליונה שממנה נחקקה התורה. הלא הוא אביך קנך החכמה העליונה נקראת אב, שמשם נאצל הכל ושם היה גנוז, והוא הקן ששם צפרים יקננו, ושם י"ה שהעלו לחכמה עולה ק"ן, וגם הוא מלשון קנין כי קודם שנאצלה החכמה מאויר שאינו נתפש, היה הכל באפיסה גנוז בחביון עוז סתר עליון, עד שנבקע אויר הקדמון בכח אין סוף ונאצלה החכמה שהיא יו"ד שבאויר, ואז נעשית קנין כי קנתה הכל מרום מעלה, ובה היו הספירות והנשמות שהיו עתידות לחול בגופי הנבראים, והכל בערבוביא כדמיון היין שהוא מעורב בשמריו, והכסף בסיגיו עד שקנה כל אחד מקומו הראוי לו, היין נברר ונבדל משמריו ויצאו לחוץ, וכן הכסף נצרף והוגה מן הסיגים, כן בחכמה היו כל הדברים, הן אותם שהם קדש קדשים, הן אותם שהם חול, ומשם נאצל כל אחד וקנה מקומו הראוי לו, הקדש במקומו והחול במקומו, הקדש הוא חלקם של ישראל, ולזה נקראו קדש, קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה, המשובח שבתבואה שהיתה בחכמה העליונה שהיא ראשית דרכי אל, והמוץ והתבן שהוא החול הוא חלק האומות. ולהורות על זה אמר קנך כי ישראל הם קנין החכמה, וגם הוא הקן כי כמו שהקן הוא היסוד הראשון בהוית העופות, כן החכמה היא יסודן של ישראל, והיא אשר עשאן וכוננן, והוא אמרו הוא עשך ויכוננך:

אחר כך בא להפריד זה הכלל הנפלא ואמר. זכר ימות עולם שהם הספירות הנאצלות מחכמה שהם קיום העולם והכל נהיה בהם. בינו שנות דור ודור שנות לשון שנוי ותמורה, והרמז על הדברים שנבראו בצד החול שמהם כל השנויים והתמורות עם שיסוד הכל היה בחכמה, ולפי שהוא דבר סתר אמר בינו. וגם הוא רמז על מדת בי"נה שקבלה כל הדברים מחכמה:

ולפי שכל זה צריך חכמה גדולה מקובלת מאיש חכם מקובל בזה אמר, שאל אביך ויגדך וגו' בהנחל עליון גוים, בא לבאר כי דוגמא ורמז אל מה שאמרנו הוא הנחל עליון הגוים אל שרים שהם הסיג והשמרים שרמזנו למעלה, ומשם נשתלשלו האומות כלם, ולזה היו חלקם ונפלו בגורלם ונחלתם, וישראל היו חלק הקדושה והטהרה, והכל זה כנגד זה, בהפרידו בני אדם, כי ממקום הפרוד באו ולזה נפרדו, וישראל ממקום הייחוד היו, ולזה נתיחדו לעם סגולה, וכל אחד נמשך אחר שרשו למעלה, יצב גבלת עמים למספר בני ישראל, שבעים אומות למספר שבעים נפש שהיו יורדי מצרים ואלו ואלו דוגמא עליונה. כי חלק יי' עמו, אמר כי בני אדם נפרדו לפי שנשתלשלו ממקום הפרוד, אבל ישראל שהם חלק יי' שהוא הייחוד שנשתלשלו משם הם נחלתו:

וידוע כי האותיות כשאינן נקודות יש להם פנים הרבה ומקבלות כל צורה, ובלבד שתהיה הצורה מסכמת ומעידה על מוצא התורה שהיא החכמה האמיתית, ולזה צריך שיפורשו דבריה באופן שיסכימו ויעידו עליה, ולזה בספר תורה שאינו נקוד נוכל לקרא עמו בחיריק תחת העי"ן, והכוונה כי האומות נפרדו ממקום הייחוד והקדושה, וישראל שהם חלק יי' נשארו עמו לא נפרדו ממנו, ולזה יעקב חבל נחלתו כי נבחר לעם סגולה מכל העמים. וממה שכתבנו יתבאר אמרו ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי:

ויתבאר עוד שישראל אי אפשר בהם החלוף באומה אחרת כלל, ולא הכליון, והוא אמרו כי אני יי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, כל זה הוכיחם ונתרעם עליהם לראותו שהיו עתידים לחטא לפניו ולקלקל ולקצץ ולהפריד בייחוד שנצטוו עליו ונבחרו לזה, והנה הם כפויי טובה כאביהם הראשון שכפה בטובה גם הם כפו בטובה, ובחסד הגדול שעשה עמהם כי לקח אותם לחלקו, ובחר בהם וספק צרכיהם, כי חלק יי' עמו וגו' ימצאהו בארץ מדבר וגו' ושאר החסדים רבו מספור:

ומזה יתבאר שאי איפשר לישראל לצאת מרשותו של הקב"ה ולהתערב בשאר האומות לפי ששמו של הקב"ה משותף בהם, ואין עמו אל נכר, גם הם לא יתערבו באומות הבאים מכח אל נכר, ומזה הטעם גם כן אי איפשר בהם הכליון:

ואמרו בתעניות ירושלמי פרק ב' בזה הלשון, ריש לקיש בשם ר' ינאי אמר שתף הקב"ה שמו בישראל, משל למלך שהיה לו מפתח של פלטורין קטנה, אמר המלך אם אני מניחה כמות שהיא היא אבודה, אלא הריני קובע בה שלשלת שאם אבדה תהא שלשלת מוכחת עליה, כך אמר הקב"ה אם אני מניח את ישראל כמות שהן הם נבלעים באומות העולם, אלא הריני משתף את שמי הגדול בהם והם חיים. מה טעם וישמעו הכנעני וכל יושבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו, ומה תעשה לשמך הגדול שהוא משותף בנו עד כאן. ישראל הם המפתח שהם אשר נמסר בידם לפתוח הפלטורין של מלך או לסגור כרצונם, והכל כפי מעשיהם, אם נוטים לצד הטוב ומקיימים התורה והמצות פותחים המעין, וממשיכים האור והשפע אל כל העולמות, ומברכתם יבורכו גם הם הגורמים, ואם נוטים לצד הרע סוגרים המעין, ומסתירים הפנים המאירים מהם ונמסרים ביד הצד ההוא אשר המשיכו עליהם, ונמכרים ביד האומות שבאו מכח הצד ההוא, והכל כפי מה שהם מעוררים, והוא משל המפתח:

ולפי שבא החפץ והרצון לבחור אומה אחת תהיה חבל ונחלה לשמו הגדול, וראה שאם תהיה האומה ההיא כשאר האומות שאין לו יתברך שום שתוף בהם, כי חוץ ממחיצתו הם שהם מצד הטומאה, הנה גם האומה ההיא אשר יבחר לחלקו תטמע ביניהם ותאבד כמוהם, כי אין ביניהם הפרש לשתוכר ותצויין שהיא נחלת יי בייחוד מכל אומה, לכן קבע במפתח ההוא שלשלת והוא שלשלת הייחוד סוד האצילות שנשתלשלו משם, והם חלקו מיוחדים לו, והוא השם הגדול המיוחד שהוא משותף בהם ובו הם חיים, ולא יאבדו ולא יטמעו בין האומות, כי בו הם מצויינין ונכרים כי הם חלק יי' ונחלתו, אשר ברר והבדיל לו, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך יי:

ולזה אמר והכריתו את שמנו ומה תעשה לשמך הגדול כביכול שאין השם שלם אלא בהם, ולזה אי איפשר בהם החלוף ולא הכליון, כי הם צורך גבוה והגבוה צרכם, כי לולי ששמו משותף בהם היו אובדים, אשרי העם שככה לו אשרי העם שיי' אלהיו:

חלק א פרק כא

התורה כולה מבי"ת בראשית עד למ"ד לעיני כל ישראל, כמו שהיא בידינו היום בנויה על שמות הקב"ה ומדותיו סוד האצילות שהוא האלהות, ולזה היא אלהית ונקראת תורת יי' לפי שהיא שם יי' ממש:

ולהורות על המקום שנאצלה משם התחילה בבי"ת וסיימה בלמ"ד, שהוא ל"ב כנגד החכמה העליונה הכוללת ל"ב נתיבות, שבם היה כל הווה וזו היא התורה הקדומה שקדמה לעולם:

ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה א"ר בון, מאי דכתיב מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ, מאי מעולם, דבר הצריך להעלים מכולי עלמא, דכתיב גם את העולם נתן בלבם, אל תקרי העולם אלא העלם, אמרה תורה אני קדמתי להיות ראש לעולם שנאמר מעולם נסכתי מראש, ואל תאמר שמא הארץ קדמה לה שנאמר מקדמי ארץ כדאמרינן בראשית ברא אלהים, ומאי ברא צרכי הכל ואח"כ אלהים ומה כתיב בתריה את השמים ואת הארץ עד כאן:

והכוונה על חכמת אלהים שהיא תורה קדומה שקדמה לעולם אלפים שנה, וכמו שאמרו עוד שם ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום וגו', אמרה תורה אלפים שנה הייתי שעשועים בחיקו שנאמר יום יום, ויומו של הקב"ה אלף שנים, שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וגו' עד כאן:

והכוונה באלפים שנה בסוד חכמה ובינה קודם עולם הבנין, וממנה נאצלה מדת תפארת סוד תורה שבכתב, כי ממוח האב יצא הבן מקום נבואת אדון כל הנביאים, ומשם קבל התורה שהם תרי"ג מצות שנאצלו מספירת חכמה שקבלתם מרום מעלה בסוד תר"ך מיני מאורות:

ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אמרו, ומאי טעמא בנשיאות כפים ולברכינהון בברכה, אלא משום דאית בידים עשר אצבעות, רמז לעשר ספירות שבהם נחתמו שמים וארץ, ואותם העשרה כנגד עשר הדברות, ובכלל אותם העשרה נכללין כל תרי"ג מצות, ומנה אותן האותיות על עשר הדברות ותשכח דאינון תרי"ג אותיות עד כאן. פירוש תרי"ג אותיות עד אשר לרעך וכלל הכל תר"ך אותיות כנגד תר"ך מיני מאורות באויר הקדמון, שמשם נאצלו:

ולפי שהתורה היא שם יי' בסוד תפארת ישראל השם המיוחד נקראת עץ חיים שנאחזת בחיים העליונים חיי המלך אם הבנים, ולזה שנינו גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה:

וידוע לחכמי האמת שתורה שבכתב כלולה בימין ושמאל, כי כן שם יי' סוד תפארת ישראל באמצע כלול מימין ושמאל, והוא הטעם שכוללת מצות עשה ומצות לא תעשה, והתורה כלולה מכל שבע ספירות, ולפיכך אמרו במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה הא למדת שבשבע קולות נתנה תורה עד כאן, ולזה שבעים פנים לתורה:

ומה שאמרו פרק קמא דברכות זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, הכוונה אל מקום מחצבתה הנהר היוצא מעדן ה"א ראשונה, ולזה כוללת נ' שערי בינה, ויודעיה דורשים אותה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא, כי שער החמשים לא יושג אפילו לרבן של נביאים, ולזה נתנה בחמשה חומשים, להורות על מקום אצילותה בכלל ובפרט, החמשה חומשים כוללים כל האצילות עשר ספירות ב"מ השם המיוחד, בדרך זה. כי ספר בראשית כנגד חכמת אלהים ולפיכך התחיל בה:

ספר ואלה שמות שבו גאולת מצרים, ומתן תורה, ועשיית המשכן, כנגד בינ"ה, הרי שני ספרים כנגד י"וד ה"א שבשם המיוחד:

ספר ויקרא שבו הקרבנות ושאר תורת כהנים, וסדר המועדים, ושמטות ויובלין, וערכין, ותוכחות מוסר לעוברי דרכים, כנגד תפארת וענפיו שמאל וימין:

ספר במידבר שהוא חומש הפקודים, באי הארץ עם הדברים הנלוים כנגד צדיק יסוד עולם, כי צדיקים ירשו ארץ וענפיו שמאל וימין. הרי וי"ו שבשם כוללת שני ספרים והם יו"ד ה"א וי"ו:

ספר אלה הדברים הנקרא משנה תורה כנגד ה"א אחרונה ליודעי סודה ועניינה, הרי השם מלא ותורת יי' תמימה עדות יי' נאמנה, עדות יי' ודאי לבחיריו [למשה] היה למנה יי' אחד, ולזה תורה אחת יהיה לכם ולגר המיוחדים באמונה ליושבים לפני יי' יהיה סחרה ואתננה. ובמדרשו של רשב"י ע"ה אמרו (ח"ג קי"א.) בזה הלשון אם בחקתי דא אתר דגזרין דאוריתא תליין בההוא אתר, כד"א את חוקותי תשמורו חקה היא דאיקרי הכי, וגזרין דאוריתא בה אתכלילן. ואת משפטי תשמרו דא הוא אתר אחרא עלאה, דההיא חוקה אחידת ביה ומתחברן דא בדא, דעלאי ותתאי וכל פקודי אוריתא, וכל גזרי אוריתא, וכל קדושי אוריתא בהני אחידן, בגין דהאי תורה שבכתב והאי תורה שבע"פ, ועל דא אם בחקתי תלכו כל אינון גזרין ודינין ועונשין ופקודין דאינון בההוא אתר דאקרי חוקה. ואת משפטי תשמרו בההוא אתר דאקרי תורה שבכתב כד"א משפט לאלהי יעקב, ודא אחיד בדא ודא בדא וכלא חד מההוא כללא דשמא קדישא, ומאן דעבר על פתגמי אוריתא כאלו פגים שמא קדישא בגין דחוק ומשפט שמא דקב"ה הוי. ועל דא אם בחוקותי תלכו דא תורה שבע"פ, ואת משפטי תשמרו דא תורה שבכתב, ודא הוא כללא דשמא קדישא עד כאן:

והתורה אם כן כלל האדם הגדול העליון, ולזה כוללת רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה כמנין איבריו וגידיו של אדם תחתון ועליון, והרמז לזה ז"ה שמ"י לעל"ם וז"ה זכרי, שמי עם י"ה הרי שס"ה, זכרי עם ו"ה הרי רמ"ח:

הרי השם המיוחד כלל התורה כולה. והתורה נארגת בשם יי' והיא הוא ממש:

ולפי שהתורה צורת אדם היתה ראויה לאדם ובה האדם אדם ולבסוף ידבק באדם:

וראיתי מדרש בזה הלשון ארבע אותיות קדושות נקראו אדם, ועליהם אמר הקב"ה נעשה אדם מן היו"ד אתער יראה לאדוני האדונים שיהיה אדם מתירא ממנו, ומן הה"א אתער תשובה לאיש, ומן הוי"ו אתער תורה לאדם, ומן הה"א מעשים טובים, וזה השם הנסתר בגין דקב"ה נסתר בעולמו, כך זה השם נסתר באדם עד כאן:

אם כן והיתה זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל שם יי' כוללת האצילות העולם, ומזה היא אלהית אי איפשר בה החלוף והשנוי, לא תומר ולא תנוסח בשום זמן כלל כי אינה בזמן כי היא למעלה מן הזמן, והיא אשר חדשה את הזמן, ולא יפול בה שנוי ותמורה לא בכללה ולא בפרט מפרטיה, אלא אם היה זה לכבוד השם ובהוראת שעה על פי נביא השם כאליהו, וזה בכל המצות חוץ מעבודה זרה שאפילו בהוראת שעה אין שומעין לו. ולפי שהתורה שהיא בידינו היום והיא אשר קבלנו בהר סיני מפי הגבורה היא באופן שלא תקבל שנוי ולא סיג וחלאה ולא שום זיוף מזיופי דעות חיצוניות, אמר עליה דוד המלך עליו השלום ברוח הקדש יראת יי' טהורה עומדת לעד, אמר כי לפי שהתורה שהיא שם יי' נאצלה ממקום היראה והיא יראה פנימית סוד חכמת אלהים היא טהורה. ואמרו חכמי האמת טהורה זכה ובהירה מכל שבושי המחשבות והדעות החיצונים היוצאים מצד הבינה ומתמציתה עד כאן:

והמבין זה ידע באמת כי התורה שנאצלה מחכמה עליונה לא תקבל שנוי ולא זיוף ושוא שקדו טחי טפל הבאים מכח התמצית, אבל היא טהורה עומדת לעד קיימת בטוהר ובזכות ההוא לעד:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג פ ע"ב) אמרו מאי עומדת לעד דקימא תדירא בההוא דכיותא ולא אתעדי לעלמין ע"כ אמר ישעיהו הנביא ע"ה בשמו יתברך אני יי' הוא שמי וכבודי, לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים, אמר כי הוא ושמו באופן שלא יקבל שנוי ותמורה, כי האלהות לא ישתנה, ואם כן התורה שהיא שמו לא תשתנה ולא תנוסח לעם אחר, והוא אמרו וכבודי ורמז בזה אל התורה הכלולה מל"ב נתיבות חכמ"ה, ול"ב בגימטריא כבו"ד, והם עשר מאמרות, עשר דברות, עשר ספירות, וכ"ב אותיות שהתורה נבנת בהם, והיא כבוד יי' כבוד אלהים, ואמר שזה הכבוד לא יתננו לאחר, והם האומות הבאות מכח אל אחר והם אחרים ונכרים לישראל שהם חלק יי' ולזה קבלוה מה שלא רצו הם לקבלה כשהחזירה עליהם:

ואמר ותהלתי כלומר ולא תהלתי שהוא הכבוד שהזכיר והיא התורה והיא חכמה:

ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה מאי תהלתי דכתיב תהלה לדוד ארוממך ומאי תהלה משום דארוממך, ומאי רוממות משום דאברכה שמך לעולם ועד ומאי ברכה, אלא משל למה הדבר דומה למלך שנטע אילנות בגנו אף על פי שירדו גשמים ושואב תמיד וגם הקרקע הוא לח צריך הוא להשקותם מן המעין, שנאמר ראשית חכמה יראת יי' שכל טוב לכל עושיהם, ואם תאמר שהיא חסרה כלום הרי הוא אומר תהלתו עומדת לעד עד כאן. לפסילים הבאים מצד הפסולת והם פסולים אליה כי לא רצו לקבלה כשהחזירה עליהם, כמו שאמרו בפרק קמא דעבודה זרה מאי בעי בשעיר, ומאי בעי בתימן, אמר ר' יוחנן מלמד שהחזיר הקב"ה לתורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבאו ישראל וקבלוה עד כאן:

התבאר אם כן שהתורה לא תשתנה ולא תנוסח כלל, לפי שהיא שם יי' והשם לא ישתנה ולא ינוסח ולא יומר כלל, והוא מה שרציתי בזה הפרק:

חלק א פרק כב

המשנה ופירושה שהוא התלמוד המקודש המקובל באומה הוא הנקרא תורה שבעל פה, והוא פירוש תורה שבכתב, ואי איפשר לבא אליה ולהתבונן בה ובמצותיה בזולת תורה שבעל פה, כי היא המוציאה לאור תעלומותיה, וכמו שאי איפשר לשכל האנושי להשיג רצון אדון יחיד אם לא שיודיעהו ויגלהו בעצמו:

והנה התורה ומצותיה כאשר הם אתנו הם נאצלים מהרצון והמחשבה נתונים לנו ידועים גלויים לנו על ידו, כן אי איפשר לשכל האנושי להשיג טעם הרצון ההוא ופירושו ואופן עשייתו אם לא יפרשהו בעל הרצון יתברך, והנה תורה שבכתב היא המחשבה והרצון כמו שהתבאר, והמחשבה ההיא לא תושג לזולתה, וצריך אל מוציא יוציאה לאור באופן תגיע אל התכלית המכוון מבעל המחשבה ההיא והוא המוציא:

ולזה הוצרך אדון הנביאים ע"ה לקבל פירוש המצות מהמצווה יתברך כמו שקבל המצות שהם התורה, והפירוש ההוא הוא הנקרא תורה שבעל פה, והם הם שני דודים שני רעים אחים ולא יפרדו. עטרת תפארת הם נקראים בפי חכמי האמת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וידוע כי תורה שבעל פה הוא הפתח והשער לבא אל תורה שבכתב, וזולתה אי איפשר לבא אליה ושתיהם למשה היו למנה, וכמו שאמרו רז"ל בפרק קמא דברכות א"ר לוי בר חמא א"ר שמעון בן לקיש מאי דכתיב ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות אלו עשרת הדברות, תורה זו מקרא, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, להורותם זה תלמוד, מלמד שכלם נתנו למשה מסיני עד כאן:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג מ ע"ב) והתורה דא תורה שבכתב, והמצוה דא תורה שבעל פה, אשר כתבתי להורותם, להורתם כתיב כמה דאת אמר ואל חדר הורתי, הכא אית לאסתכלא להורתם להורתם דמי, אי תימא הורתם דישראל, לאו הכי, דהא ישראל לא אדכרו בהאי קרא, אלא הורתם דתורה ומצוה, ומאי איהי דא יין דמנטרא, בגין דכל כתיבה דספר עלאה תמן שריא ומתמן נפקא תורה ועל דא קרינן תורה שבכתב, ודא הוא אשר כתבתי להורתם להורתם ודאי כמה דאת אמר ואל חדר הורתי. תורה שבעל פה אחרא דקימא על פה, מאן איהו פה דא איהו דעת דאיהו פה דספר וכתיבה ותורה דא אחרא אקרי תורה שבעל פה דאיהי קיימא על פה, דאיהו תורה שבכתב, בגיני כך אסתלק משה על כלא על כל שאר נביאי מהימני ואתנה לך, לך דיקא עד כאן:

ספר וכתיבה הם חכמת בינה, מוצא תורה שבכתב שהוא הפה המוציא לפועל מה שבכח המחשבה והוא הדעת המכריע בין שניהם ומיחדם, ותורה שבעל פה שהיא עץ לדעת ונקראת עץ הדעת קיומה בדעת שהוא הפה, ולזה לא נתנה ליכתב והוא אמרם בפרק הנזקין דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב, דבי ר' ישמעאל תנא האלה, אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות עד כאן. והסוד ישקני מנשיקות פיהו ואין לקבוע לה מקום בפני עצמה שלא להורות פרוד בייחוד, כי אין קיומה כי אם בפה הוא דודה כי אין לתורה שבעל פה סמך כי אם בתורה שבכתב, והוא אמרם קרא אסמכתא בעלמא ליחד ביניהם בכל היכולת. ואין תורה שבכתב נודעת ונגלת בעולם כי אם על ידי תורה שבעל פה, והיא המפרקת קושיותיה ומבארת סודותיה ומוציאה לאור תעלומיה:

ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה א"ר רחמאי מלמד שהיא אורה של ישראל ונרה, אורה והא כתיב כי נר מצוה ותורה אור. ואמרינן נר זו מצוה,ומצוה זו תורה שבעל פה, אור זו תורה שבכתב. אלא מתוך שבנר מתקיים האור קרי לה אור, משל למה הדבר דומה לחדר צנוע בצידי הבית אף על פי שיום הוא ואור גדול בעולם אין אדם רואה בתוך אותו החדר אלא אם כן הכניס בו נר, כך תורה שבכתב אף על פי שהיא אור צריכה היא לתורה שבעל פה לפרק קושיותיה ולבאר סודותיה עד כאן:

והנה תורה שבכתב כוללת תורה נביאים כתובים כי מסוד האבות תורה, ומלמודי יי' נביאים עם צדיק יסוד עולם, וממלכות בית דוד כתובים, כן תורה שבעל פה כוללת משנה, ברייתא, תלמוד, וכלל הכל היא הכלה הנזכרת בשיר השירים לפי שכוללת היכלותיה, שכל אלה השלשה דברים שכוללת תורה שבעל פה נמשכים משם ונכללים שם כל אחד מהחלקים במקומו הראוי לו, זה פנימי וזה חיצון, עם שכלל הכל נקרא תורה שבעל פה בסוד הכלה:

ואמר הקדוש רשב"י ע"ה (ח"ב רנ"ז ע"ב) בספר היכלות זה לשונו, תא חזי מתניתין איהו רזא דקיימא לגו דאולפי מתמן עיקרא דכלא ועל דא אקרון תנאי, ורזא דא דכתיב אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני, בית אמי דא בית קדש הקדשים, תלמדני דא הוא רזא דמתניתין, דכד עאל דא נהר דנגיד ונפיק בההוא בית קדש הקדשים כדין כתיב תלמדני, ודא הוא דאקרי משנה כמה דאת אמר את משנה התורה הזאת, ולבתר כד אתמשכא לבתר אקרי בריית"א תרין ירכין אינון ברית"י:

עוד שם (רנ"ח.) ובגין כך כולהו בריתי וכולהו תנאי וכולהו אמוראי קיימי כדוכתיהו כדקא חזי, אילין לגו ואלין לבר, באינון חמוקי ירכין ואלין לבר לתתא מברכין לתתא ובכולהו אקרי תורה שבעל פה עד כאן:

ותורה שבכתב כוללת ששה קצוות, גם תורה שבעל פה ששה סדרים כנגד ששה קצוות, ולפי שהמדות כל אחת כוללת את כלם היו הששה סדרים ששים מסכתות להורות כי השתי תורות הללו מכוונות כאחת מיוחדות זו בזו, זו משפעת בזו, וזו נשפעת מזו, ואין קיום לזו בזולת זו, כי הם אח ואחות תאומים, ולזה צריך ללמוד ולהתעסק בשניהם וליחדם, ולזה רמז באמרו והגית בו יומם ולילה כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא, כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה סוד יום ולילה סדר זמנים:

ואמרו בפסחים פרק אלו דברים ס"ח ע"ב א"ם ל"א ברי"תי יומ"ם וליל"ה וגו', א"ר אלעזר אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. והכוונה על תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שכל אחת נקראת ברית והם יום ולילה והם חוקות שמים וארץ, וסוד שתיהם יי' אלהים שם מלא סוד הייחוד האמיתי:

ואני בנו חיים בן גבאי מדייק מזה, כי לכך תורה שבכתב באה בחמשה חומשים ותורה שבעל פה בששה סדרים, להורות כי תורה שבכתב נאצלה מה' ראשונה וחתמה בה חותמה, ותורה שבעל פה מו' שבשם, כענין שכתב אדוני אבי כי לכך נקרא על פה והוא הדעת, וכבר נודע כי ו' שבשם כולל שש קצות ונקרא סדרים לסוד שכל הסדרים בעולם ונמצאיו נאצלו ונבראו מהם, ולפי שכל אחת כוללת עשרה היו ששים מסכתות עד כאן:

ואני הצעיר יהודה גדליה, והסוד בינה בן יה, וגן סוד גן במ"ק ה' שהיא רמז לה"א ראשונה, עוד גן במ"ק עולה ח' שהיא הבינה שהיא שמינית מלמטה למעלה, עוד נ"ב סדרים עולם ב"ן, וא' היות' לרמוז הסדרים הללו באו מאל"ף בינה כדאמרינן בגמרא אל"ף בינה, ויותר יפה לעד היה לרב זכרונו לברכה לומר הגדה משנה תלמוד דומיא מה שאמרו חז"ל בסוכה ובבבא בתרא על ריב"ז שלא הניח מקרא משנה תלמוד הלכות והגדות, ולא הזכירו ברייתא, כי בכלל משנה היא, ובזאת הנוסחא יבוא רמז יפה ב"ה, אמרו הגדה משנה תלמוד, כי מאמר כל אלה תורה שבעל פה, ואף על פי שהרב ז"ל נותן טעם יפה לשבח במאמר שמביא מן הזוהר בסמוך מ"ח לרובה דאינשי הכי משמע להו, ובפרט מן המקום שהבאתי ראיה, אלא הואיל והוא ז"ל אמרה יש לי לקבל ע"כ:

חלק א פרק כג

הואיל וישראל בנים ליי' אלהיהם וחלקו וכענין שהתבאר, מן הדין הוא שינחיל האב לבנים אוצרות ביתו שהם התורה והמצות הנאצלים מל"ב נתיבות חכמה וביתו הוא שאמר עליו בכל ביתי נאמן הוא, היא מדת טובו של הקב"ה שהיא הכלה כנסת ישראל שהיא אוצר הכל:

ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. ראה הקב"ה כל אשר עשה וראה טוב מאד מזהיר ומבהיק, לקח מאורו טוב וכלל בו ל"ב נתיבות החכמה ונתנו לעולם הזה, והיינו דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, לקח טוב נתתי לכם אם תורתי אל תעזובו. הוי אומר אוצרה של תורה שבעל פה. ואמר הקב"ה אם ישמרו את זו המדה בעולם הזה. שזו המדה נחשבת בכלל העולם הזה והיא תורה שבעל פה יזכו לחיי העולם הבא, שהוא הטוב הגנוז עד כאן:

ובואלה שמות רבה אמרו בזה הלשון החדש הזה לכם. משל למלך שהיו לו אוצרות מלאים כסף וזהב אבנים טובות ומרגליות, והיה לו בן אחד כל זמן שהיה הבן קטן היה אביו משמר את הכל, הגדיל הבן ועמד על פרקו, אמר לו אביו כל זמן שהיית קטן אני הייתי משמר הכל, עכשיו שעמדת על פרקך הרי הכל מסור לך, כך היה הקב"ה משמר את הכל שנאמר והיו לאותות ולמועדים, כיון שעמדו ישראל מסר להם הכל שנאמר החדש הזה לכם. ומלכות בית דוד היא הלבנה ועליה אמר מלך שהשלום שלו, יפה כלבנה, והיא סוד החדש זאת עולת חדש בחדשו, ובחדש תלויים החוקים והמשפטים, כי היא כלולה מן הכל:

ואמרו עוד בואלה שמות רבה החדש הזה לכם הדא הוא דכתיב מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, מגיד דבריו ליעקב זו התורה, חוקיו ומשפטיו לישראל אלו קדושי החדשים שיש בהם חוקים ומשפטים, חוקים אלו המועדים שתלויים בהם המשפטים, ואין חקיו אלא חגים שנאמר כי חק לישראל הוא עד כאן:

וחוק ומשפט הם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והם האוצרות שהיה מלך ישראל משמר עד שעמד הבן שהם ישראל על פרקו ומסר לו הכל:

וכבר התבאר כי נשמתן של ישראל מן התשובה בסוד ונשמת שדי תבינם, ונשתלשלו דרך אמת ואמונה שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה והם האוצרות. ראוי אם כן שיזכו זה בזה, הואיל והכל ממקור אחד ומעיקר אחד, ולפיכך מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, וידוע כי מדתו של יעקב אמת, תתן אמת ליעקב, והתורה נקראת אמת תורת אמת, וחותמו של הקב"ה אמת כאמרם ז"ל ביומא פרק בא לו, אמר רבי חנינא שמע מינה חותמו של הקב"ה אמת, ומן הדין אם כן שיזכה יעקב במדתו וימסור המלך חותמו לבנו שהרי הבן זוכה בנכסי האב. והתורה והחותם ויעקב הם סוד תפארת ישראל ולזה היו ישראל אומה ראויה לקבל התורה. אבל שאר האומות ושהם מצד האפס והתוהו מקום הטומאה לא זכו לקבל התורה, לזה אמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום וגו':

ואמרו בפסיקתא בזה הלשון ר' סימון אמר כל נפלאות ומחשבות שחשבת כדי שלא יקבלו אומות העולם את התורה, ולמה נראית כמחזר אחריהם כדי לכפול שכרנו, דאמר ר' סימון כל מחשבותיך אלינו שאלפים ותמ"ח שנה עד שלא יצאו ישראל ממצרים היה הקב"ה יושב ומחשב חשבונות, ומעבר עבורים, מקדש שנים, ומחדש חדשים, וכיון שיצאו ממצרים מסרן להם, שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים מכאן ואילך מסורין לכם עד כאן:

ובירושלמי דראש השנה פרק קמא אמרו בזה הלשון. אמר רבי סימון כתיב רבות עשית אתה וגו' לשעבר רבות עשית, מכאן ואילך נפלאותיך ומחשבותיך אלינו:

אמר רבי לוי משל למלך שהיה לו ארלוגין וכיון שעמד בנו מסרו לו:

אמר רבי יוסי בר חנינה למלך שהיה לו שומירה, כיון שעמד בנו מסרה לו:

אמר רבי אחא למלך שהיה לו טבעת כיון שעמד בנו מסרה לו:

אמר רבי חייא בר בא לנגר שהיה לו כלי נגרות כיון שעמד בנו מסרו לו:

אמר רבי יצחק למלך שהיה לו אוצרות כיון שעמד בנו מסרם לו:

רבנן אמרי לרופא שהיה לו נרתק של רפואות כיון שעמד בנו מסרה לו עד כאן:

פירוש דברי רבי סימון באמרו לשעבר רבות עשית הוא מה שאמרו בשמו בפסיקתא, כי קודם שעמד הבן היה הוא מחשב, מעבר, מקדש, מחדש, והוא המשל שהיה שומר את האוצרות, וכשעמד הבן מסר לו הכל, והוא אמרו כאן מכאן ואילך נפלאותיך וגו', וכל אחד מהחכמים האלה הביא משל ימשיל בו החפצים היקרים שהיה המלך משמר, שהם התורה והמצות שבהם סגולות נפלאות יושג בהם הרצון והשפע והברכה והקיום אל הבן בהיות לו חכמה ודעת להתנהג בהם ולשמרם על הדרך שהיה המלך אביו משמרם, כי התורה והמצות יש בהם הסגולות ההם לפי שהם נחקקים ונאצלים מן החכמה העליונה שהוא המקור לכל הטובות והמעלות ההם שהזכירו החכמים. פירוש טבע המקור ראוי שימצא במה שיחצב ממנו, ולפיכך יושגו בקיום התורה והמצות כי הם המפתח לפתוח בהם המקור ההוא ולהמשיכו אליהם, לפי שנחצבו ונחקקו מהחכמה העליונה שהוא מקור כל מיני האושר וההצלחה ובזה הבן עושה רצון אביו וזוכה לכל הטוב ההוא:

וארלוגין פירש בו בעל הערוך ז"ל שהוא סימני שעות והוא סדר זמנים. וענינו כי הזמן משועבד ונכנע לתורה לפי שבה נברא ונמצא הוא וכל מה שתחתיו והוא מוכן להכנע לשומרי התורה וקודם שעמדו ישראל היה ביד הקב"ה, אחר שעמדו ישראל וקבלו התורה שהיא על הזמן מסרו בידיהם לבטל הוראתו מרעה לטובה, ולסלק משפטו ולהשיבו אל טבעו אשר היה בו קודם החטא הקדום באמצעות התורה שהיא למעלה מסדר זמנים:

ופירוש שומירה סוכה, וענינה מקום מוכן אל שומר הגן והכרם להשגיח ממנו עליו לשמרו מכל צדדיו לבל יכנס בה חזיר מיער לכרסמו, וכבר נמשלה כנסת ישראל לגן אמר עליה מלך שהשלום שלו גן נעול אחותי כלה. ונמשלה לכרם כי כרם יי' צבאות בית ישראל ובית יהודה, ואמר עליה גם כן כרם היה לשלמה וגו', וזאת הסוכה שהיא מקום התפשטות ההשגחה והשמירה היתה ביד הקב"ה, וכשעמדו ישראל מסרה להם שהרי באמצעות התורה הם נשמרים ומושגחים תמיד, ומהם מתפשטת ההשגחה והשמירה לכל העולם, והם סבתה בשמרם התורה והמצות כי האב נמכר עם בתו ואינו פורש ממנה, ולזה הזוכה בה זוכה גם כן באב, וכמו שאמרו בואלה שמות רבה אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה:

משל למלך שהיתה לו בת יחידית בא אחד מן המלכים ונטלה בקש לילך לו לארצו וליטול את אשתו, אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקב"ה לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש עד כאן:

ומשל הטבעת הוא חותם המלך שהיה בידו וכשעמד בנו מסרו לו, והוא סבה שכל גדולי המלכות יראים ממנו ונכנעים לרצונו ולמצותו, וכענין שכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך, ואף העליונים נכנעים לרצונו מפני חותם המלך אשר בידו, ועוד יבא מזה בחלק השלישי בסייעתא דשמיא:

ובבראשית רבה פרשה ו' דאמר ר' שמעון בן יוחאי ספר משנה תורה היה סגנון ליהושע וכו', נטלו והראה אותו לגלגל חמה, אמר לו כשם שלא דוממתי מזה אף אתה דום מלפני, מיד וידום השמש וירח עמד עד כאן:

וכבר התבאר כי התורה שם יי' וירמוז גם כן שכל מה שהבן גוזר האב מקיים, וכבר התבאר כי חותמו של הקב"ה אמת והתורה נקראת אמת:

ומשל כלי נגרות לרמוז על התורה שהיא כלי חמדה שבו נברא העולם, והנה הנגר פועל בחומר העץ והאבן כרצונו באמצעות הכלי ההוא, גם ישראל בידם לפעול בחמר העולם כרצונם ולחדש בו נפלאות, שהרי הכלי נגרות היה ביד המלך כי בו ברא העולם, וכשעמד בנו מסרו לו. ובסנהדרין פרק ד' מיתות אמר רבא אי בעו צדיקי ברו עלמא שנאמר כי אם עונותיכם היו מבדילים וגו' רבא ברא גברא וכו':

ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אמר רבא אי בעו צדיקי ברו עלמא, ומי בדיל עונותיכם דכתיב כי אם עונותיכם היו מבדילים וגו', הא אם לא היו עונותיכם לא היה הפרש ביניכם לבינו, דהא רבא ברא גברא וכו' כדאיתא התם. ובפרקי ר' אליעזר מיד אמר הקב"ה לתורה נעשה אדם:

ומשל האוצרות נעלה מאד כי הם משל אל החדרים העליונים חדרי המלך שהם גנזיו גנזי המרכבה וחדריה שהם אוצרות המלך שהיה משמרן, כיון שעמד בנו מסרן לו וגלן לו, כך ישראל על ידי התורה משיגים כל מה שבאוצרות ההם ונגלים אליהם:

ואמרו במדרש חזית בפסוק הביאני המלך חדריו בזה הלשון, רבי ברכיה אמר, כתיב ויגד לכם את בריתו, ויגד לכם את ספר בראשית שהוא תחלת ברייתו של עולם, אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים, אלו עשרת הדברות, עשרה למקרא, ועשרה לתלמוד, וכי מנין יבא אליהוא בן ברכאל הבוזי ויגלה להם לישראל חדרי בהמות ולויתן, ומנין יבא יחזקאל ויגלה להם חדרי מרכבה, אלא הה"ד הביאני המלך חדריו עד כאן:

ומשל נרתק של רפואות שהיה ביד המלך וכשעמד בנו מסרו לו, הנה התורה היא רפואת הנפש והגוף, והנה היא תתמיד בריאותם וקיומם יחד כל זמן שהגוף ימשך ויתעלה אחר הנפש ולא יעיקנה, גם הוא יתקיים בקיומה, כי התורה סם חיים וקיום לעד לשניהם ולא ימותו, ובבא עתם יזכו אל מעלת הלקיחה הנזכרת בחנוך ואליהו, וזו היתה הכוונה ראשונה באדם לולא שחטא וחטא ממית:

הנה כי התורה תתמיד ותשמור הבריאות כל זמן שלא יפשע בעצמו, ואם פשע בעצמו וסר הבריאות ההוא וחלה חלי הנפש, התורה גם כן תיעצהו לחזור לבריאותו בשובו מדרכו, ובתקנו את אשר עוותו, ואז בהשיבו את הגזלה אשר גזל ולקח האם מעל הבנים, ובשובה בתשובתו גם נפשו תשוב אל מקומה, ולעולם הבא שאחר התחיה יזכה גם הגוף אל הקיום אשר היתה אליו הכוונה מתחלה:

ובזה נשלמה הכוונה במשלי החכמים ע"ה. כל זה זכו ישראל להיותם בני המלך הנולדים בביתו שימסור להם המלך חמדתו ואוצרותיו שהם התורה והמצות, ובקנותם התורה שהיא בתו של מלך קנו כל הטובות שהם עמה. ואמרו במדרש חזית שאל מה אתן לך, אמר שלמה אם אשאל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות הוא נותן לי, אלא הרי אני שואל את החכמה והכל בכלל עד כאן:

ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אמר ר' יוחנן כל שלמה שבשיר השירים קדש, חוץ מאחד, והקב"ה אומר הואיל ושמך כשם כבודי אשיא לך בתי, והא נשואה היא אמר במתנה נתנה לו שנאמר ויי' נתן חכמה לשלמה עד כאן. ובו נשלמה הכוונה בזה הפרק:

חלק א פרק כד

כבר הוכחנו במה שקדם לנו מן הדברים חיוב וצורך התפשטות האצילות, והיותו מוכרח להעיד במציאות ואחדות אדון יחיד, ולצורך הנבראים לקיומם, ולזה נתגלה כח האצילות בחלוק ההויות, וכמו שהוכיח זה החכם ר' עזרא בהקדמת פירושו לשיר השירים, אמר שם אז ראה ויספרה וגו', אז ראה, הביט בה במחשבה הטהורה, כמו האדם המשער את המעשה ועוסק בלבו תחלה ואחר כך מתחיל לעשות ולעסוק בו, ועל זה אמרו ז"ל מחשבתן של ישראל קדמה לכל, וכפי הציורים שהיו בה צייר באותו כלל שהתחיל ממנה. ויספרה, שלשה ספרים ספר וסופר וספור שהם חכמה ותבונה ודעת, רוצה לומר כי ההויות לא היו עומדות על סדר תכונת הבנין, והוא יתברך ויתעלה, ויתברך המשיך אותם ההויות וסדרם על סדר אחד, ועשה מהם בנין אחד ושם אחד אחר צרוף ושקול והמרה בכ"ב אותיות אשר כל אחת ואחת קשורה בחברתה מקבילות אשה אל אחותה, וגם חקרה שם אותם במדות שיש להם חקר וגבול, אף על פי שאין לה גבול מצד התחלת עצמה. ויאמר לאדם הידוע הן יראת אדני היא חכמה היא מדת טובו של הקב"ה, והכל נאצל ויצא מזיו החכמה ומתברך משם תמיד באין הפסק, עד כאן דבריו:

ואחר שהוכרח וחוייב היות ההויות נמשכות וסדורות על זה הסדר ונתפשות בהרהור ומחשבה, ולא יביא זה לחשוב ולומר כי אחר שנאצלו על זאת התכונה שמא חס ושלום נפרדו מן המאציל, לכן באה החכמה העליונה האמיתית להשרישנו בתורה הקדושה ובמצותיה שרש הייחוד האמיתי הידוע המקובל מפי יודעיו באמת, לנטוע בלבבות המאמינים שעם שנאצל אצילות ההויות משרש השרשים לא נפרד ממנו, אבל הוא בו באחדות:

ולזאת הכוונה ולהעיד על זה נצטוינו במצות הייחוד, והתורה ומצותיה סובבות על זה כי הוא הכוונה בהם, והוא אמרו במשנה תורה והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את יי' אלהיכם, ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, יאמר כי קבלת המצות היא לתכלית האהבה והעבודה בכל לב ובכל נפש, ואמרו בספרי אי זו היא עבודה שהיא בלב זו תפלה, והכוונה להם ע"ה בזה על הייחוד כי בכוונת התפלה הראויה מתיחדים הדברים בשרשם, והכוונה הראויה היא העבודה האמיתית ויחדו התפלה משאר המצות עם שכל המצות צריכות כוונה ראויה, לפי שהתפלה היא עבודה רוחנית כולה תלויה בלב ועקרה המחשבה, והוא הדין לכל המצות המעשיות שהם דרך אל הייחוד האמיתי כקבלת חכמי האמת. לפי שהעבודה הזאת שהוא ייחוד הכל עד אין סוף הוא תקון הכבוד וצורך גבוה ומן הטעם שכתבנו, לזה הוא יתברך שואל אותה מישראל והוא אמרו ועתה ישראל מה יי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את יי' אלהיך, ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אותו, ולעבד את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך:

הנה יורה כי העבודה על הדרכים האמורים בפסוק היא בידינו ותכליתה לתקן הכבוד, ולזאת הכוונה הוא שואל אותה ממנו, כי הנה הכבוד מתיחד משני צדדין כדמיון המאור הנאחז בפתילה, שהרי יש במאור ההיא גוון לבן וגוון תכלת, והתכלת מצד מעלה נאחז ומתיחד בגוון הלבן, ומלמטה מתיחד ונאחז בפתילה המתקנת אותו להאיר, ולולא הפתילה לא היה מקום אל זה התקון, כן ישראל הם כדמיון הפתילה אל הכבוד שהוא נאחז ומתיחד בה והם מתקנים אותו להאיר, ומצד התקון ההוא מתיחד הכבוד ונאחז למעלה באור הלבן, והדרך לזה הוא קיום התורה והמצות והעבודה בכל לב ובכל נפש:

ובענין השאלה הזאת הקשו בברכות פרק אין עומדין אטו יראה מלתא זוטרתי היא, והא אמר רבי חנינא משום רשב"י אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים שנאמר יראת יי' היא אוצרו, אין, לגבי משה מלתא זוטרתי היא, משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול, יש לו דומה עליו ככלי קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול עד כאן:

ועל דרך האמת כי מדת היראה לגבי משה איש האלהים מלתא זוטרתי היא, כי מקום השגתו למעלה הרבה ממקום היראה, אבל עדיין יקשה דלגבי ישראל לאו מלתא זוטרתי היא, ויקשה עוד למה לא הקשו גם כן מן המעלות הנזכרות בפסוק שהם למעלה מן היראה וכלם בכלל השאלה הם:

והתר הספק הראשון על דרך החכמה כי אפילו לגבי ישראל היראה נקל להם להשיגה, כי משם נשתלשלו נפשותיהם לחול בהם והיא אם הבנים, וזה אם יכינו עצמם להיות לה כסא כבוד להיות דבקים בה תמיד בלא פרוד כמשל הפתילה אל האור וכמו שכתבנו, ולפי שמשה נאמן בית דבק תמיד אמרו לגבי משה מלתא זוטרתי היא, כי מקום נבואתו למעלה בשם המיוחד, ולזה נקרא איש האלהים כד"א איש נעמי, אבל לגבי ישראל פעמים שהאילן נושא פירותיו וסובלם, ופעמים שהוא משירם, והכל כפי התעוררותם במעשיהם, לכן שאל מהם תקון הכבוד וייחודו תמיד בלא פרוד, והוא אמרו ליראה את יי' אלהיך:

והתר הספק השני כי אין השאלה כי אם ליראה, לפי שהיראה פתח והתחלה להשגת שאר המעלות, ושעור הכתוב מה יי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את יי' אלהיך, כדי שימשך ממנה ללכת בכל דרכיו וגו', ולהורות זה לא בא ללכת בוא"ו, ואמר לשמור את מצות יי' ואת חקתיו, בא לפרש כי השגת היראה היא השמירה מעבור על המצות והחקים, כי זה יגרום הפרוד והקצוץ ביניהם לבין אביהם שבשמים כי יסתלק האור מן הפתילה ויכבה, וכבר אמרו ז"ל השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה, ואמר לטוב לך להורות כי צרכם וצורך גבוה בידם, וזה בתקון הכבוד וייחודו במעשיהם הטובים וקיום המצות והשמרם מן העברות:

ובספר מראות הצובאות אמר בזה הלשון, בא וראה שאין התעוררות להדלק זה האור של תכלת ולהדבק באור הלבן, אלא על ידי ישראל שהם מתדבקים בו למטה. בא וראה אף על פי שדרכו של זה האור של תכלת שחור להכרית כל מה שיתדבק בו למטה, ישראל מתדבקים בו למטה וקיימים בקיומו, לפי שנפשם ממנו ולא ממקום אחר, הדא הוא דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלהיכם, ולא אמר אלהינו כלומר באותו האור תכלת שחור שאוכל ומכלה מה שנדבק בו למטה, ואתם מתדבקים בו וקיימים שנאמר חיים כלכם היום, עד כאן:

עוד שם ה"א אחרונה של שמו הקדוש הוא אור תכלת שחור המתאחד ביה"ו שהוא אור לבן המאיר והבן זה, בא וראה פעמים אור זה של תכלת נקראת דל"ת, ופעמים ה"א, בזמן שאין ישראל מתדבקים לו לתחתון להדליקה וליחדה באור הלבן אזי היא דל"ת פירוש דלה ומסכנה, ופעמים שמעוררים אותה להתחבר באור הלבן אזי נקראת ה"א, שנאמר כי יהיה נערה בתולה נער כתיב בלא ה"א, מאי טעמא לפי שלא נתחברה עם הזכר, וכל מקום שלא ימצא חבור זכר ונקבה ה"א, לא נמצא ועולה משם ונשאר דל"ת, כי כל זמן שמתחברת עם האור הלבן המאיר נקרא ה"א כי בזה יתיחד הכל והוא נדבק באור לבן, וישראל דבקים בו למטה ועומדים תחתיו להדליקו ובזה יתיחד הכל עד כאן דבריו:

הנה יתבאר מכל זה שרש הייחוד וצרכו והיותו ביד ישראל, והטעם להביא בלבבות אמונתו לדעת כי עם שנאצלו ההויות לא נפרדו מן המאציל, ולזה נצטוינו בו כמו שכתבנו למעלה, והוא מה שרצינו לעבוד בו בזה הפרק:

חלק א פרק כה

היראה היא השער וההתחלה לחכמת עבודת הקדש, והיא הדרך להשגת שאר המעלות העליונות לה, ולפי שזה כן יזהיר עליה הכתוב ויתחיל בה, ואחר כך ימשיך לה שאר המעלות, והוא אמרו ועתה ישראל מה יי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה וגו', וממנה ימשך ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אותו, ולעבד וגו', וכן אמרו את יי' אלהיך תירא אתו תעבד ובו תדבק וגו', הנה כי מהיראה יכנס אל העבודה אשר ממנה ימשך הדבקות, והבא לעבוד עבודת הקדש להשיג המעלות העליונות צריך לקנות מעלת היראה ולזכות בה תחלה ואז יחולו שאר המעלות על ראשה, ויתקיימו כלם, ואז יצא ויולד מביניהם על השלמות הפרי הנכסף והוא הדבקות אשר אליו ישתוקקו השלמים כי הוא תכליתם:

שנינו במסכת אבות פרק עקביא, רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, הנה השרישנו בקדימת היראה אל החכמה האמיתית אשר ממנה מעשה, וממנה תלמוד, כי עשיית המצות וקיומם על שלמותם, עם [החכמה] והוא ידיעת תלמודם שהוא המלמד דעת ומורה דרך עשייתם, ועם זה יודע טעמם ומכוין בהם הכוונה הראויה, הנה כל זה על זה הדרך הוא הנקרא חכמה, לפי שהעיקר והשרש היא החכמה כי ממנה נולדה ונאצלה התורה ומצותיה כידוע לחכמי לב, ולזה צריך שיתיחדו שתיהן בעשיית המצוה ואז היא עבודה שלימה, והוא שתקדם יראת חטאו שהיא פתח והתחלה אל התורה והחכמה:

ואין להקשות כי ממשנה זו יראה כי כשתקדים היראה לחכמה צריך אם כן שיהיה זמן מה ירא חטא בלתי חכם, וזה סותר משנת הלל אין בור ירא חטא וכו', כי כבר פירש החסיד רבינו יונה ז"ל כי זאת המשנה לענין ההשתדלות נשנת, כי המשתדל לדעת החכמה כדי שידע לשמור נפשו מחטוא ונחכם מתקיימת בידו ונמצא פורש מן העברות, אבל כשלמד ולא כיוון אלא להשכיל וללמוד לא יתקיים בידו:

ועוד פירש כי מי שהוא ירא חטא הוא שמח במה שלומד, כי היא מאשרתו בדרך שהורגל, ולבו מוסיף בה אהבה, אבל בזמן שחכמתו קודמת ליראת חטאו נמצאת החכמה מונעתו מהעברות שהורגל בהם וסופו לבעט בה עד כאן:

ודרך יי' סלולה דרך החכמה בסוד הענין ידוע לחכמי האמת, כי חלק התורה הנקרא מצות לא תעשה הוזהרנו עליהם שלא לבא בהם להתרחק מצד הטומאה, סוד הסיג אשר נברר ויצאו לחוץ, אשר משם נמשכים כל מיני תאוות ותענוגות בני אדם, אשר הם אבן נגף וצור מכשול להלכד בפח פתויים, לנפול ברשתם לשכון אתם בתוך טומאותם, ולפי שהקליפה קודמת לפרי והחשך קדם לאור לזה צריך להקדים היראה מחטוא בצד ההוא הקודם בסוד ויצא הראשון אדמוני, ופריו אדום, אם יהיו חטאיכם כשנים וגו', ואם יאדימו כתולע וגו', והוא המקדים פני האדם להחטיאו בסוד על כן יצאתי לקראתך לשחר פניך וגו':

והנה ישראל בנים ליי' אלהיהם עשויים בצלם ודמות. וכענין שהתבאר, הנה המלך מתפאר בהם לפי שהם בצלמו, וכענין שכתוב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, ולזה הוזהרו על הצד ההוא שלא יטמאו בו, אבל יתפארו בעדי תפארתו וילבשו לבוש מלכות הקדושה והטהרה וכמו שכתוב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני וגו', כי מי שהוא בדמות דיוקנו של מלך אין לו לפרוש מדרכיו, ואשר הטה אשורו מני הדרך הנה הוא מטמא את עצמו וגורם טומאת המקדש בסוד את מקדש יי' טמא, כי כפי ההתעוררות של מטה מתעורר למעלה כי הכל תלוי זה בזה וזה בזה, וצריך לירוא מן המקדש בסוד ומקדשי תיראו, כי הוא מדת הדין ולזה היתה מדת היראה תלויה בו, והסוד הן יראת אדנ"י היא חכמה וגו', (איוב כ"ח, כ"ח) ולפי שזה השער ליי' והיא תחלת כל השמות והמעלות וקודמת להם ממטה למעלה, לזה הוצרכה היראה להיותה קודמת אל העבודה להורות עליה:

ובקדושין פרק האיש מקדש אמרו את יי' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים. ובירושלמי פרק הרואה אמרו אותו ואת תורתו, והכל עולה למקום אחד ולכוונה אחת, והסוד את כמו ואת שדי ויברכך. ובשבת פרק במה מדליקין אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו בהי עייל:

והרמז על ה"א אחרונה שבשם הגדול שהוא הפתח והשער ליי' תפארת ישראל סוד תורה שבכתב, שהוא מפתחות הפנימיות, ואם אין בו יראת שמים שהוא מפתחות החיצונות באי זה פתח יכנס, ואין דרך ופתח להכנס לראות פני המלך יי' צבאות כי אם בפתח עינים, ועליו אמר דוד המלך ע"ה פתחו לי שערי צדק ואחר כך אבא בם אודה י"ה, ואמר זה השער ליי' צדיקים יבאו בו, והיא סוד יראת שמים יראה שלשם המיוחד הנקרא שמים, ואמרו עוד שם אמר רב בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה וכו', ואפילו הכי אי יראת יי' היא אוצרו אין, אי לא לאו. משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי חטים לעליה הלך והעלה לו, אמר לו ערבת בהן קב חומטון אמר לו לאו, אמר לו מוטב אם לא העלית. ופירוש חומטון ארץ מלחה שהיא משמרת את הפירות, והרמז על ארץ החיים סוד היראה מדת הדין הרפה ברית מלח עולם שהיא משמרת את הפירות והיא שומר ישראל, וצריך לערב החומטון עם התבואה כי אז כל הדברים באחדות גמור תורה ויראה יחד:

והנה מצות עשה ומצות לא תעשה תורה אחת היא, ומצות עשה ממדת זכור יוצאים ואליו עולים. ומצות לא תעשה ממדת שמור סוד היראה ועליה מורים בסוד העונשים, והתורה כללה שתיהם במדת היראה, והוא אמרה את יי' אלהיך תירא, והיא מצות עשה כוללת כל מצות לא תעשה, כי הנמנע מלעבור עבירה הנה הוא ירא שמים:

וכן כלל המצות עשה במצות לא תעשה באמרה לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, והמבטל מצות עשה גורע הוא, ולזה היושב ובטל מלקיים המצות ראוי לעונש שהרי הוא גורע, והיושב ולא עבר עבירה ראוי לשכר, והוא אמרם בפרק קמא דקדושין ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, והוא שבא דבר עבירה לידו ונצל ממנה, שנאמר אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו:

ושלמה המלך ע"ה באר זה הסוד באמרו סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא, ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם. כי באמרו את האלהים ירא רמז כי מצות עשה כוללות מצות לא תעשה, ובאמרו ואת מצותיו שמור רמז כי מצות לא תעשה כוללות מצות עשה, ואמר כי זה כל האדם לפי שהוא כולל את כלם, שהרי רמ"ח איברים שבו כנגד רמ"ח מצות עשה, ושס"ה גידים שבו כנגד שס"ה מצות לא תעשה, והנה הוא מורכב מחומר וצורה, ולכן קיום מצות לא תעשה הוא בשכל לבד, ומצות עשה קיומם גם בחומר, ואמר כי אלה שני חלקי המצות הם כלל האדם, ואם היה חסר חלק אחד מהם אינו אדם, ולכן היתה היראה שהיא כנגד מצות לא תעשה חלק גדול באדם, וצריך אם כן שיהיה מוכתר בה בתחלה, שכן היא קודמת לכל הכתרים וממנה הפתח לשאר המעלות תורה וחכמה, והכלול ומעוטר בהם הרי הוא מיחד את השם הגדול, שכן הייחוד נשלם בהם והוא תכלית הבריאה, כמו שרמזו רז"ל באמרם פרק במה מדליקין אמר רב יהודה לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שיראו מלפניו, שנאמר והאלהים עשה שיראו מלפניו:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג נ"ו ע"ב) אמרו בזה הלשון, רבי אלעזר אמר עבדו את יי' ביראה מאן דבעי למעבד פולחנא דמאריה מאן אתר שרי, ובאן אתר יכוין ליחדא פולחנא דמאריה, הדר אמר ביראה הוא שרותא מתתא לעילא עד כאן:

הנה בארו כי היראה היא ההתחלה והפתח אל הייחוד שהיא העבודה האמיתית, והיראה היא הראשונה בשלשלת הייחוד ממטה למעלה בסוד יראת יי' ראשית דעת, ולפיכך צריך להקדימה לכל מעלות התורה והעבודה כי כן אבן ישראל לראש פנה. והוא הנרצה בזה הפרק:

חלק א פרק כו

היראה ממנה חלק נקרא חיצוני, וממנה חלק נקרא פנימי, ואמנם החלק החיצוני הוא היראה שהאדם ירא את בוראו כל זמן שעדיין לא השיג מעלת המקום ב"ה וגדולתו, והוא ירא מעבור על מצותיו שלא יענישהו העונשים ההם המתחייבים מהעברות ההם אשר הוזהר עליהם, וגם בבא המצוה מעשית לידו יקימנה, למען לא ימנע ממנו השכר המתחייב ומיועד מן המצוה ההיא, נמצא זה עובד מאהבת שכר ומיראת עונש:

ואמרו בסוטה פרק היה נוטל פרוש מאהבה פרוש מיראה, ופרש"י ז"ל פרוש מאהבת שכר מצות, ולא מאהבת מצות בוראו ומיראה של עונשין עד כאן:

והנה העבודה על זה הדרך עם שהיא טובה מאד, שהרי זה נזהר ושומר עצמו מעשות כל רע למען לא יטמא את עצמו ותגיע טומאתו אל מקדש הקדש, אינה עבודה ולא יראה שלמה, כי זה אינו ירא כי אם את עצמו, ושנינו ויהא מורא שמים עליכם שיובן ממנו לא מורא עצמכם, והירא ועובד על הדרך שאמרנו אינו ירא כי אם את עצמו שלא יענש בעונשים ההם אשר יתחייבו אל הנפש בעברו עליהם:

ויש מי שאינו משיב ידו אחור מאימת ענשי הנפש, כי יקלו בעיניו לעוצם הסתבכותו בתאוותיו, אבל יניח ידו ועוצר עצמו מאימת מוסרי השופטים הממונים ליסר ולהעניש העובר על התורה ומצותיה:

עוד יש ירא אבל הוא ליראתו מפגעי הזמן ותלאותיו שלא יחולו עליו ועל בניו ובני ביתו, וגם על קנינו ורכושו אשר רכש ומאימתו שלא יחסר לחמו ולא ימותו בניו בחייו, ולא יחולו על גופו ייסורין וחלאים רעים ונאמנים שומר ידו מעשות כל רע, ואם שאלו סבות מונעות האדם מחטוא מכל מקום ומזה הצד הם טובות שהרי הוא מאמין שיש אדון משלם גמול לאויביו, הנה אין היראה הזאת לבד הנדרשת מהשלמים, ואמנם כל סבה המונעת את האדם מבא בדמים.ומהתגאל באשמים היא טובה והרשות נתונה לעסוק בה. וכאמרם פרק מקום שנהגו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, כי אמנם היראה הזאת החיצונית פתח והתחלה לבא ממנה אל הקדש פנימה היא היראה הפנימית הטהורה:

והנה היראה החיצונית אשר בארנו ענינה היא כנגד ה"א אחרונה מדת הדין הרפה אם הבנים המיסרת את בניה הגורמים במעשיהם הרעים שלוחיה מאת דודה ואלוף נעוריה, כענין שכתוב ובפשעיכם שולחה אמכם:

ובספר אלה הדברים שהוא כנגדה יעדה העונשים הגדולים על הבלתי יראים ממנה, ועוברים על התורה והמצות אשר כתבה להורותם, והוא אמרו אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה, ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את יי' אלהיך, והפלא יי' את מכותך וגו', והטעם לפי שהיא מדת הדין וצריכים בניה להשמר ולירוא מאד פן תענישם, ומזה הצד היתה היראה הזאת החיצונית טובה וצריכה מאד, והיא אשר תחול באדם תחלה כי כן היא ראשית והתחלה לכל המעלות ממטה למעלה:

ולפי שהיראה על זה הצד צריכה מאד לאיים הגוף ולהבהילו כדי שלא יחטא, לזה נתנה התורה בקולות וברקים ובקול שופר ויצאה נשמתם, וכמו שדרשו רז"ל בפסוק נפשי יצאה בדברו, והיה זה כדי להטביעם ביראה הזאת ולהשרישם בה שתהיה נטועה בהם כדי שלא יחטאו, והוא שאמר משה לישראל אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו:

ואמר הנביא ישעיהו ע"ה אף אורח משפטיך יי' קוינוך, כלומר אף מצד משפטיך ועונשיך קוינוך, כי זאת היראה על זה הצד נאותה להכניע הגוף וליראו ולהבהילו מפחד משפטי השם וענשיו, ומיראתם יפרוש מן החטא, ואמר אחר כך לשמך ולזכרך תאות נפש, וזה רמז על היראה הפנימית אשר אליה תשתוקק ותכסוף הנפש הזכה, אשר זאת התשוקה תבא אליה מצד השגתה במעלת השם המיוחד ושלמותו:

והנה השלם המתעסק ומשתדל תמיד אחר זאת ההשגה ממה שהוא משער מהמעלה הנפלאה בהשגה ההיא, ירא תמיד שאינו כדאי ולא ראוי אליה לגודל מעלתה, ולזה מוסיף עוד יראה ועובד עבודה שלימה ומבקש צדדים להשתלם ביראה ההיא, עד שאינו חושש לדבר מן הדברים העומדים בפניו, כי אפילו עצמו ובשרו וכל שכן הונו הכל נחשב אצלו כאין, והכל ימסור ויתן ולא יחשוך על השם המיוחד, ומוסיף תמיד קדושה וטהרה בעצמו, ומתקשט בקשוטי העבודה והמצות, אולי בזה יתרצה אל אדוניו ויהיה ראוי שיקריבהו ויגש אליו לשרתו בהיכלו ולהאהב אליו, ואין צריך לומר שהירא על זה הדרך ישמור עצמו מהתלכלך ומהטמא בטומאת נדת העונות והפשעים שלא להשנא בעיני המלך, אבל יתעסק תמיד בדברים שהוא יודע שרצון המלך בהם, ואין לבו כי אם על בצעו לעשות רצונו ולהתקרב ולהדבק בו:

ולזה מקשט נפשו בקשוטי המחשבות הטהורות והדעות הישרות, דעות התורה והאמונה, לא יפנה אל מדעתו כלל, ועוד משתדל בזריזות נמרץ לקיים המצות, והוא רודף אחריהם לקשט גופו ולהשלים איבריו בהם, כדי שלא ימצא שום אבר מאיבריו פנוי וחסר מן המצות והעבודה, כי הוא יודע כי השלם יחול וישרה על השלם, לא על הפגום והחסר. ולזה משתדל תמיד להשלים נפשו וגופו כדי שיעשה כסא כבוד שישרה עליו השם השלם:

והנה האיש אשר כזה מרכבה שלימה אל הכבוד, ואז הכבוד מניח העליונים ובא ושורה עליו בתחתונים, וכענין שאמרו האבות הם הם המרכבה, לפי שהאבות חיו החיים האמתיים האלה אשר אנחנו בבאורם, ולזה נעשו מרכבה אל השם בעודם בחיים חיתם:

ומצינו שנקרא אברהם אבינו ע"ה ירא אלהים אחר העקידה שהיה הנסיון העשירי, לפי שהיה מוכתר ביראה הפנימית הזאת אשר היא למעלה מן האהבה, ומצד האהבה שהיה אוהב נקרא אברהם אוהבי, ומצד היראה הפנימית הזאת נקרא ירא אלהים. והראיה על שגדר היראה הפנימית הוא כפי אשר בארנו, והיא היראה אשר נכתר בה אברהם אבינו ע"ה אחר העקידה, הוא אמרם בבראשית רבה בזה הלשון ויקרא אברהם שם המקום ההוא יי' יראה, רבי יוחנן אמר, אמר לפניו רבונו של עולם משעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך היה לי מה להשיב, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשיו קח נא את בנך וגו' וחס ושלום לא עשיתי כן אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך וכו':

וכן אמרו במדרש שוחר טוב מזמור כ"ט ויתבאר מזה כי לא היתה שם סבה תכריחהו לעשות המעשה ההוא כי אם רצונו לעבוד מצד היראה הפנימית הזאת, כי מצות השם לא היתה מכרחת אותו כי היה לו להשיב תשובה בה יתנצל ויפטר מן הדין ולא השיב, ואפילו הרהור לא הרהר אחר מדותיו לפי שהיה דבק במדה שאין בה סיג, יראת יי' טהורה מכל שבוש מחשבה ודעת חצוני, היא היראה העליונה הפנימית, ולזה נכתר ביראה הזאת בנסיון העשירי, ולפי שזה כן נתיחסה עבודת העקידה לאברהם ולא ליצחק כי לא חל עליו חובת המצוה ההיא מן הדין כמו שכתבנו, ומה שעשה כן היה מחשקו וזריזותו להאהב ולהתקרב אל המלך בכל היכולת, כי יראתו היתה מכוונת להשיג אהבתו של מקום ולהמשיך אליו רצונו, ויראה זו סבתה האהבה וממנה יכנס האוהב האמיתי אל מעלת היראה הפנימית, והיא יראתו של אברהם אבינו ע"ה, והוא אמרם בסוטה (ל"א ע"א) פרק כשם שהמים ירא אלהים האמור באברהם מאהבה:

ומה ששנינו שם רבי שמעון בן אלעזר אומר גדול העושה מאהבה מן העושה מיראה שזה תלוי לאלף דור, וזה תלוי לאלפים דור, ופירש רש"י ז"ל ואין אלו דומין לפרוש מיראה פרוש מאהבה, דהוא מאהבת שכר ומיראת פורענות הקללות והעונשין. והנך מאהבת המקום ומיראתו שמוראו וגדלו ואימתו ויראתו מוטלת עליו עד כאן:

כי אנחנו כתבנו שהיראה הזאת למעלה מן האהבה, ומדבריהם ז"ל, וכמו שהוכיחו עוד שם, יראה שהאהבה למעלה מן היראה. אין זה ממה שיקשה עלינו, כי היראה הזאת שאנחנו בבאורה יש בה מדרגות, יש ירא ושומר עצמו מעבור על המצות, כי הוא יודע שהעובר עליהן מטמא המקדש העליון, ומכניס צלם בהיכל וקוצץ בנטיעות היפות ומפריד אלופו של עולם, ולכוונה זו שומר ידו מעשות כל רע, ואין זה פורש מיראת פורענות הקללות והעונשין, אבל הוא ירא ויראתו צורך גבוה, בהיותו ירא על זה הדרך שכתבנו, ויראה זו מעולה מאד אלא שהיא למטה מהאהבה, והיא שאמרו עליה שם שזה תלוי לאלף דור וכו', והיא היראה שהיה ירא חד מהנהו תרי תלמידי דהוו קיימי קמיה דרבא, דאקריוהו בחלמיה מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו', ואמר להו רבא תרויכו צדיקי גמורי מר מאהבה ומר מיראה, ויראה זו היא התחלת היראה הפנימית שהרוצה לזכות אליה יצטרך ליכנס לפנים משורת הדין בכל מעשיו, ולא היה בעולם מי שזכה אליה כי אם אברהם אבינו ע"ה אחר העקידה, לפי שהיתה מצוה שהיה יכול לפטור עצמו ממנה מן הדין ועם כל זה כבש רחמיו ולא הרהר, וסבר וקבל והלך ועשה, והכל כדי לעשות רצון המקום ברוך הוא:

ולזה נכנס לפנים משורת הדין לעשות רצון השם המיוחד להדבק ולהתאחז ביראה הפנימית, שכן מדתו ענף מענפי היראה שעליה נאמר יראת יי' טהורה, זכה ובהירה טהורה ונקיה משבושי המחשבות, אין בה שום תערובת מהדברים החצוניים. ולפיכך הירא יראה זו דבק בה ואינו מערב בה שום תערובת ואינו ירא לשום תכלית מאותם הנכללים ביראה החצונית. ואמר עומדת לעד לומר שיראה זו לא תפול ולא תחסר בשום זמן, כי אינה תלויה בדבר חצוני ולזה לא תעדר כלל, לפי שסבת היראה הזאת הפנימית היא היות תשוקת הירא להדבק בחכמה העליונה עקב ענוה יראת יי' וכשהוא משער בנפשו גדולת מעלתה ירא מאד שמא לא יקרבוהו ולא יקבלוהו בהיכל המלך להיות ממשרתיו ורואי פניו:

ונמצא ביראה זו מוסיף קדושה וטהרה בנפשו, ושומר עצמו שלא יפול בו שום מום ושום דופי, פן מחמתו יוציאוהו מהיכל המלך, ולזה מקשט נפשו תמיד ומיפה אותה, ומזכך ומטהר אותה בטוהר המעשים המעולים אשר הוא יודע שהם רצויים אל המלך, ויראה זו אין לה סבות ההפסד וההעדר בשום זמן, כי תמיד הירא יראה זו מוסיף יראה, והוא סבה שיעיין תמיד בכל דרכיו להדמות בהם אל המלך, וכמו שאמרו בפסוק והלכת בדרכיו לפי שאין יראתו יראת העונש, וגם אינו עובד לאהבת שכר, וכמו שכתוב אשרי איש ירא את יי' במצותיו חפץ מאוד, ואמרו ז"ל פרק קמא דעבודה זרה במצותיו ולא בשכר מצותיו, לפי שהמצות הן הקשוטים היפים והנאים והמלבושים שהמלך מתפאר בהם, ורצונו תמיד במי שיתקשט ויתפאר בהם מעבדיו, והירא מעבדיו יודע זה וחפץ בהם להיותם תקוני המלך ועדי תפארתו, כי אולי בהם יתרצה אל אדוניו:

ואמרו בספרי והיה כל אשר יקרא בשם יי' ימלט, וכי איפשר לו לאדם לקרא בשמו של הקב"ה, אלא נקרא הקב"ה רחום שנאמר רחום וחנון יי' אף אתה עשה מתנת חנם, נקרא הקב"ה צדיק שנאמר כי צדיק יי' צדקות אהב, אף אתה הוי צדיק, נקרא הקב"ה חסיד, שנאמר כי חסיד אני נאם יי', אף אתה הוי חסיד, לכך נאמר כל אשר יקרא בשם יי' ימלט, ואומר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו', ואומר כל פעל יי' למענהו וגו' עד כאן. הנה הירא את דבר יי' יודע באמת כי לא נברא כי אם לקרא בשם יי' והוא תמיד משתדל להשלים הכוונה בבריאתו, והנה הוא ביראתו תמיד מסופק וירא שמא בכל מה שעושה וקורא אינו משלים חוקו ואינו יוצא ידי חובתו, ולזה מוסיף תמיד יראה ורודף אחר שלמותו, ובסוף פרק היה קורא מרגלא בפומיה דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה, רמזו בזה כל מה שבארנו בסוד היראה הפנימית הזאת:

והנה זה הירא בא לטהר ומסייעין אותו, כי אחר שהירא הזה תכליתו ביראתו להשלים חוקו והכוונה בבריאתו הנה מספיקין בידו, והיא הסבה לאריכות החיים ותוספת ימים, וכמו שכתוב יראת יי' תוסיף ימים, וכתיב יראת יי' לחיים וגו', וכן המדה כי היראה על הדרך שבארנו הנה הוא דבק ביראה הפנימית שהוא מקור החיים, ולזה הוא ביראתו ממשיך החיים מהמקור, וכתיב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

חלק א פרק כז

האהבה אל השם המיוחד היא המדרגה העליונה בעבודת הקדש, לפי שהעבודה השלימה הנדרשת מן העובד השלם היא עבודת היחוד, היותו מיחד את השם הגדול המיוחד, והאהבה ענינה היחוד האמתי, והיחוד האמתי הוא הנקרא אהבה, ולכן אהב"ה בגמטריא אח"ד, והשם הגדול נקרא אחד, ואותיותיו מתיחדות זו בזו באהבה, ולזה היה היחוד תלוי באהבה:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה אמרו בזה הלשון. (ח"ג רס"ז ע"ב) תא חזי כלא אהב"ה אקרי ובגין אהב"ה קיימא כלא, כמא דכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, וכלא ברחימותא קיימא, דהא שמא קדישא הכי אשתכח והא אוקמוה י' לא יתפרש קוצא דלעילא מן י' לעלמין, דהא ברחימותא שריא עליה ולא מתפרש מניה לעלמין, ה' הא אוקמוה די' לא מתפרש מניה ואשתכחו כחדא בחביבותא לא אתפרשן דא מן דא י"ה הא איתמר כמא דכתיב ונהר יוצא מעדן, יוצא לעלמין דהא ברחימותא שריא עליה, בחביבותא אתדבק דא בדא, וי"ו הוא תדיר חתן בכלה דא רחימו בחביבותא י' בה', ה' עם ו', ו' עם ה', בגין כך כלא אהבה איקרי ודא בדא אתקשר בחביבותא, ועל דא מאן דרחים למלכא הא אתקשר בההוא אהבה, ובגין כך ואהבת את יי' אלהיך עד כאן:

הנה יתבאר מדבריהם היות הייחוד נקרא אהבה, והיות אותיות השם המיוחד מתיחדות בבנינו זו עם זו, והקשרם זו בזו הוא הנקרא אהבה, לפי שיחודם באהבה בלי שום פרוד כי אם בחשק ודבוק תמידי באין הפסק, וכבר התבאר כי נשמתן של ישראל נשתלשלה ממקום הייחוד והאהבה, ולזה היה מן הראוי והמחוייב שתשתוקק ותכסוף להדמות אל המקום אשר יצאה משם, ותתנועע למולו תמיד להתדבק ולהתיחד בו, כי כל מין ישתוקק ויתאוה ללכת להדבק במינו, וכשיפרד ממנו לא ינוח ולא ישקוט עד שובו אליו, ולכן יהיו כל תנועותיו נגדו, כי מי שהיה למוד ומורגל לשכון במקום האור המאיר והועתק אל החשך יתאוה וישתוקק להעתק מן החשך אשר הוא בו לשוב אל האור הנערב הנעלה, המקום אשר היה שם אהלו בתחלה:

והנה הנשמה באה אל הגוף ממקום האהבה והייחוד, ולזה תשתוקק ותכסוף אל האהבה והייחוד להיותה קיימת באמונתו כאשר היתה באמנה אתו, ובהיותה אוהבת אהובה בעודה נקשרת אל הגוף, ובהיותה רחוקה ממקומה מתקרבת הנה היא נקשרת באהבה ההיא ועודנה באלה החיים כאלו לא נפרדה ממנה תגיד ותעיד במעשיה היותה תמיד באהבה ההיא ולא יעיקנה מעיק, והיא האהבה שנצטוינו בה סמוכה מצרנית אל הייחוד להיותה ממינו באמרו שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד. ותכף אל הייחוד האהבה, ואמר ואהבת את יי' אלהיך וגו', כי הייחוד הוא האהבה אל המיוחד, ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג רס"ז ע"א) ואהבת את יי' אלהיך דבעי בר נש לאתקשרא ביה במהימנותא ברחימותא, דכל פולחנא עילאה דבעי בר נש למפלח לקב"ה דיפלח ברחימו, דלית לך פולחנא כמו רחימותא דקב"ה עד כאן:

הנה בארו כי האהבה המעולה הוא ההתקשר בשם המיוחד וההתיחד בו באמונה אמיתית והיא העבודה הנאמנה והיא היתה עבודת אברהם אבינו ע"ה ראשון הנבראים שעבד מאהבה, ולזה היתה מדתו מדת החסד שהיא סוד האהבה באמרו ואהבת חסד, והיא מדה ראשונה בבנין, ולפי שעבד מאהבה נקשר בסוד מדת האהבה כי נשמתו דרך שם נשתלשלה ובאה, ולפיכך היה עובד באהבה הורה באהבתו כי אם באה נשמתו וחלה בגוף לא נפרדה ממקום חבורה, ותמיד מגמת פניה לשוב אליו, ולכן היו פעולותיו וכל עבודותיו מכוונות אל החסד והאהבה, ולפי שנקשר באהבה נקרא אברהם אוהבי, ומגדר האהבה שהאוהב האמיתי יקח בידו אומנות אוהבו, ויתעסק במלאכתו ויעשה בה תמיד באין הפסק, להדמות בה אל אוהבו ולהניחו, והם החיים שחי אברהם אבינו ע"ה. וכן אמרו במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה מאי וישמור משמרתי, כך אמרה מדת החסד כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עמד במקומי וישמור משמרתי. דאף על פי שזאת היא מלאכתי שאני מזכה את העולם ואפילו נתחייבו אני מזכה אותם, על פי שזאת היא מלאכתי שאני מזכה את העולם ואפילו נתחייבו אני מזכה אותם, ועוד אני משיבם ומביא בלבם לעשות רצון אביהם שבשמים, כל זה עשה אברהם דכתיב ויטע אשל בבאר שבע, מה עשה סדר לחמו ומימיו לכל באי עולם, והיה מזכה אותם ומדבר על לבם למי אתם עובדים, עבדו את יי' אלהי השמים והארץ והיה דורש להם עד ששבים עד כאן:

הנה כי אברהם אבינו ע"ה, היה ממלא מקום מדת החסד לפרנס העולם ולזכותם ולהשלימם, ועד כאן יגיע תכלית אהבת האוהב להקנות ולהמציא אוהבים אל אהובו, כי ירצה שהכל יהיו אוהבים אותו, ואמרו בספרי ואהבת אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן וגו' שגיירן והכניסן תחת כנפי השכינה, ובסוף יומא תניא ואהבת את יי' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידיך:

ובשוחר טוב ארחמך יי' אחבבך על בריותיך, וכל זה הוא להורות על הייחוד שהוא סוד האהבה, ולפיכך היה אברהם אבינו ע"ה מאהב את הקב"ה על הבריות ומיחדן אליו שזה הוא סוד השבת, כל הדברים אל מקום הייחוד, ואפילו אותן שהם מפאת הרע והחלוק והפרוד, כמו שהיו מתחלה במחשבה העליונה בייחוד ובאהבה גמורה, וכל זה הוא ממדת החסד שהיא מדת האהבה והיא מדתו של אברהם אבינו ע"ה שזכה אליה ונכתר בכתר החסד והאהבה לפי שהיה המיחד הראשון, ולפיכך היה אברהם בעל החסד חסד לאברהם. ושנינו בפרק הרואה בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, ובספרי שנינו בכל לבבך שלא יהא חלוק על הקב"ה, וכל זה מהם ע"ה הוראה על הייחוד, כי יצר הרע הוא מפאת הרע והחלוק והפרוד, וצריך האדם לאהבה בו את השם הנכבד וליחדו אליו, כי החפץ ביצירה להשיב כל הדברים אל הייחוד, וזה מגדר האהבה ואין להראות שום חלוק ופרוד ביצירה, וכל שכן באדם עצמו שצריך שיתיחד בבוראו ולא יראה שום חלוק בעצמו, כי הרצון היה שיתוקן הכל ויתיחד על ידי האדם כמו שהתבאר, וזו היא האהבה שצריך לאהוב בשני יצריו והוא אמרו בכל לבבך:

ולהורות על זה האופן מהייחוד, שנינו בפרק הרואה חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה שנאמר ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך וגו', ירמזו על שצריך האדם להראות ולפרסם האחדות האמיתי בכל הדברים, וליחדם ולהשיבם אל היחוד האמיתי, ולזה חייב לברכו על כל מדה ומדה והוא הוראה על הייחוד, וזה מגדר האהבה, ולזה סמכו זה האופן מהייחוד אל האהבה באמרם ואהבת את יי' אלהיך וגו', ולכוונה זו בעצמה נסמכו בתורה הייחוד והאהבה לפי שזה תלוי בזה והם סוד אחד:

חלק א פרק כח

האהבה גם היא יש בה חלק נקרא חיצוני, וחלק נקרא פנימי, ואמנם החלק החיצוני ממנה הוא שאדם אוהב את המקום מצד הצלחתו כשרואה את עצמו מוצלח בכל ענייניו, יגזור אומר ויקם לו, לא תמעד אשוריו, והנה בראותו את עצמו כי כל אשר יעשה יצליח משים תשוקת אהבתו בבוראו, עוד יש אוהב את המקום בראותו כי אוהביו זוכים לחיי העולם הבא, ולתכלית זה להשיגו רודף אחר מצותיו ומבקש אהבתו:

ויש לדעת כי מיני האהבה אלה נכללים בסוד אהבה זוטא, והיא השער להכנס ולעלות בסוד אהבה רבה, וממנה נמשכין מיני אהבה אלו בסוד התערובות ומיני התענוגים הן אותם שהם מצד הגוף הן אותם שהם מצד הנפש, בסוד מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, ולפי שאהבה זו הדרך אל העליה העליונה היו מיני אהבה אלה טובים כי מהם יכנס האוהב אל האהבה הנכונה, וזהו החסד שהוא סוד אהבה זו שאינו מגיע כי אם עד שמים, וממנה יכנס אדם אל האהבה העליונה החסד שהוא מעל שמים:

ואמרו בפסחים פרק מקום שנהגו, רבא רמי, כתיב כי גדול עד שמים חסדך, וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך, הא כיצד כאן לעושין לשמה כאן לעושין שלא לשמה:

הנה בארו שהאהבה על דרך זה היא הנקראת שלא לשמה, ולזה הגיע לגבול ויש לה שעור, לפי שהאוהב תולה אהבתו בדברים שיש להם שעור, אלא שהיא אהבה והיא טובה עם שהיא שלא לשמה למה שיקווה ממנו האהבה לשמה:

ואמרו בספרי ובנדרים פרק קונם יין, לאהבה את יי' וגו' שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהא עשיר, בשביל שאקרא רבי, בשביל שאקבל שכר לעולם הבא, בשביל שאשב בישיבה, בשביל שאאריך ימים, תלמוד לומר לאהבה כל מה שתעשה לא תעשה אלא מאהבה, רבי אלעזר בן צדוק אומר עשה דברים לשם פועלם ודבר בהם לשם שמים:

יראה מדבריהם אלה, שהעובד לתכלית מה שיגיע אליו מעבודתו אינו אוהב כי אם את עצמו, לפי שאין בעבודתו חלק לגבוה, והחפץ והרצון היה שכל כוונתו של אדם בעבודתו תהיה לשם שמים, שהוא ייחוד השם הגדול במחשבה ובמעשה, והיא העבודה לשמה, והעובד לזה התכלית הוא הנקרא אוהב את המקום, והעובד מאהבה זו לא יפנה בעבודתו ולא יכוין בה לשום תכלית מאלה שהם צרכי עצמו, ואחר שאין תכליתו בעבודתו כי אם עשיית הרצון שהוא הייחוד שהוא צורך גבוה, הנה הוא להשלים זה לא יחוס על עצמו, אלא אם יבא לידו למסור גופו על זה יתן ולא יחשוך, וכל שכן הונו, ועד כאן יגיע תכלית העבודה והאהבה, והיא האהבה שנצטוינו בה לאהבה את יי' אלהיך וגו', ועל זה הדרך עבד אברהם אבינו ע"ה ואהב את המקום, ועבודת אברהם אבינו ואהבתו היתה מה שנצטוינו בפסוק ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך:

אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה בזה הלשון, (ח"ג רס"ז.) ואהבת מאן דרחים לקב"ה אתעטר בחס"ד בכל סטרין ועביד חסד בכלא, שלא חייס על גופיה ועל ממוניה, מנא לן מאברהם, כמה דאיתמר דלא חס ברחימותא דמאריה על לביה דאיהו יצריה ועל נפשיה ועל ממוניה, על לביה דלא אשגח על מותא דיליה בגין רחימותא דמאריה, ועל נפשיה ועל בריה ועל אתתיה, על ממוניה, דהוה קאים בפרשת אורחין ואתקין מזונא לכל עלמא, בגין כך אתעטר בעטרא דחס"ד, כמא דכתיב חסד לאברהם, ומאן דאתקשר ברחימותא דמאריה, זכה להאי, ולא עוד אלא דעלמין כולהו מתברכין בגיניה, הה"ד וחסידיך יברכוכה אל תקרי יברכוכה אלא יברכו כ"ה, עד כאן:

הנה בארו כי האוהב את המקום הוא המתעטר במדת החס"ד, וזוכה אליה מכל צד ועושה חסד בכל הדברים עליונים ותחתונים, והוא סוד שימת השלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ואמרו שגדר האהבה אל המקום שלא יחוס על גופו ועל ממונו, והוכיחו זה מאברהם שבאהבתו את המקום נעשה אכזרי על עצמו ועל בנו ועל אשתו, ואם יש מי שממונו חביב עליו מגופו ונפשו, הנה אברהם גם על ממונו לא חס, והיה מוציאו על אהבת המקום, ואמרו שעל זה זכה למדת החס"ד שהיא סוד האהבה ונקשר בה שנאמר חסד לאברהם, וגם האוהב והעובד על הדרך ההוא יתקשר בה ויזכה אליה, ואינו צריך לכוין לעצמו ולעבוד לשום תכלית כי מאליו יבא וימשך, כי העובד על הדרך הזה הרי הוא מיחד את השם וגורם ברכה בכל הדברים מראש המחשבה עד סופו, ומברכתו יבורך גם הוא, והוא אמרם ולא עוד אלא דעלמין כולהו מתברכין בגיניה, והוכיחו זה ממה שכתוב וחסידך יברכוכה אל תקרי וכו', והכוונה שהחסידים והם שזכו למדת החסד ונתעטרו בה בעבודתם מאהבה, ימשיכו הברכה והאצילות עד סוף המחשבה, והוא אמרו יברכו כ"ה, והגורם הנה גם הוא בכלל הברכה בלתי שיתכוין לעצמו, והוא אמרם בפרק קונם יין, למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא, ומזה יתבאר איפשרות האהבה בין המקום ברוך הוא ובין האדם גם כן והוא על זה הדרך:

כבר כתבנו כי האהבה אל השם המיוחד הוא ייחודו, והנה המיחד האמיתי גורם שפע ואצילות בכל המעלות הקדושות הנכללות בשם הגדול והוא עשיית הרצון, והנה זה המיחד הגורם זה אהוב למעלה מן השם המיוחד, ואם כן מצד אהבתו אל השם המיוחד תמשך לו האהבה מאתו גם הוא, ומזה הצד איפשר שתפול האהבה בין השם הגדול ובין האדם האוהב המיחד, כמו שתפול בין האדם ובין השם המיוחד, והוא סוד הכתוב שאמר אני אהבי אהב, אהביה כתיב, כלומר אהבי ה' סוד ה"א אחרונה, והענין לומר כי ממשיכים האהבה סוד חסד לאברהם דרך המעלות, עד ה"א אחרונה שהיא חכמה אחרונה חכמת שלמה אהב אותם לפי שהם המיחדים את השם הגדול, ולזה הם נאהבים לו, כי המיחד על דרך זה עושה נחת רוח ליוצרו, והוא אוהב אותו כדרך הנהנים שזה נהנה מזה ואוהבים זה את זה, ומזה הצד איפשר שתפול האהבה בין השם הגדול ובין ישראל:

וגם מצד שני איפשר שתפול האהבה בין השם הגדול ובין ישראל, והיא אהבת האב לבן לפי שהוא חלק ממנו ויש לו יחס עמו, והוא כי כבר כתבנו כי נפשותן של ישראל נשתלשלו דרך אמת ואמונה, שהם הקב"ה וכנסת ישראל שהם אביהם ואמם של ישראל, והם חלקם וכמו שכתוב כי חלק יי' עמו וגו', ולפי שזה כן היתה האהבה עזה מאד בין השם שהוא האב ובין ישראל שהוא הבן, וכמו שכתוב כי נער ישראל ואהבהו, אהבתי אתכם אמר יי' ואהב את יעקב, וכתיב בתורה ואהבך וברכך והרבך וגו', ויהפך יי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך יי' אלהיך, וכתיב כי מאהבת יי' אתכם וגו', וזאת האהבה גדלה וגברה מאד, עד שעלתה אל מדרגת החשק, שהוא קצה האהבה ותכליתה, והוא אמרו לא מרבכם מכל העמים חשק יי' בכם ויבחר בכם וגו', וכתיב רק באבתיך חשק יי' וגו', והטעם כי כנסת ישראל חשוקה ורעיה אל המלך שהשלום שלו כי הם רעים אהובים, והיא אמם של ישראל, ומחשקו בהם חשק גם בבניה בהיותם נוהגים דרך ישרה וגורמים האהבה והחשק בין שניהם:

ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה מאי וידע, משל למלך שהיה לו אשה נאה והעמיד ממנה בנים, חבבן וגדלן יצאו לתרבות רעה, שנאן ושנא אמם, חזרה עליהם אמם ואמרה להם בני למה אתם כך שאביכם שנא אתכם ואותי, עד שהתנחמו וחזרו לעשות רצון אביהם, ראה אביהם כך, אהבם כבתחלה וגם את אמם הה"ד וירא וידע, עד כאן:

ומזה הצד נתחייבו ישראל למסור עצמם על אהבתו של מקום, וכמו שכתוב ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, ושנינו בפרק הרואה אפילו הוא נוטל את נפשך:

ובספרי, שמעון בן עזאי אומר אהבהו עד מצוי נפש, וכמו שמצינו ברבי עקיבא כדאיתא בפרק הרואה, בשעה שהוציאו רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו, רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו, היה מאריך באחד עד שיצאת נשמתו באחד:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה בספר היכלות בהיכל אהבה (ח"ב רנ"ג ע"ב) אמר בזה הלשון מהכא נפקי תרי ממנו ואיקרון אהב"ה על שמא דהיכלא, ואילין קיימין לאשגחא על כל אינון דמייחדי ייחודא דמאריהון ברחימו, ומסרי נפשיהו עליה ברחימו, וסלקי ואסהידן לעילא, וכל אינון דעבדין חסד בעלמא, אינון חסדין סלקין ועאלין גו האי היכלא, ומתעטרי תמן, וסלקי לאתעטרא גו אהבה עילאה, ועל דא כתיב כי גדול מעל שמים חסדך וגו' בהיכלא דא כתיב מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו עד כאן:

העובד מאהבה, הנה הוא מעמיד העולם, לפי שהאהבה כוללת תורה, עבודה, גמילות חסדים, שהם עמודי העולם, כי העוסק בתורה מאהבה הנה הוא מיחד את השם הגדול, והתורה כבר התבאר כי היא שם יי' ממש, והוא אמרו כאן ואלין קיימין לאשגחא על כל אינון דייחדי ייחודא דמאריהון ברחימו, עם שהוא כולל גם כן כוונת הייחוד בפסוק שמע, וכנגד העבודה אמר, ומסרי נפשיהו עליה ברחימו, ואין עבודה גדולה מזו, והיא עבודת אברהם אבינו ע"ה ועבודת רבי עקיבא וחבריו שאין מעלה על מעלתם, וכנגד גמילות חסדים אמר, וכל אינון דעבדין חסד בעלמא, אינון חסדין סלקין וכו', וסלקי לאתעטרא גו אהבה עלאה, סוד חסד לאברהם שהוא מעל השמים העליונים, והוא יחוד אהבה זוטא באהבה רבה בסוד יהו"ה אלהים שם מלא, הרי העובד מאהבה הוא המיחד את השם הגדול:

והעבודה על זה הדרך, הוא פרי כל התורה כולה שהיא נכללת בשלשה עמודים אלה שאמרנו, ועליהם נצטוינו לאהוב את השם הגדול באמרו ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, כי באמרו בכל לבבך הוא כנגד התורה בכלל, הכוללת מצות עשה ומצות לא תעשה שהם כנגד יצר הטוב ויצר הרע, וצריך העובד מאהבה ליחדם ולעבוד בהם אל השם המיוחד מאהבה, והוא אמרם בכל לבבך בשני יצריך וכענין שהתבאר למעלה, וכנגד העבודה, אמר ובכל נפשך ואמרו ואפילו נוטל את נפשך, שנתחייבנו למסור עצמינו למות על עבודת השם המיוחד ואהבתו, וכמו שמצינו בחנניה מישאל ועזריה, שנאמר בהם, ויהבו גשמהון די לא יפלחון ולא יסגדון לכל אלה להן לאלההון, וכנגד גמילות חסדים אמר ובכל מאדך, ושנינו בפרק הרואה, בכל ממונך:

הרי שלשה עמודים כנגד שלשה דברים שצריך העובד לאהוב בהם את השם והם לב, נפש, מאד, תורה, עבודה, גמילות חסדים, והם כנגד שלשה שמות הייחוד יי' אלהינו יי' והוא אחד בהם. וכן האוהב צריך ליחדו בכל לב ובכל נפש ובכל מאד, וזו היא העבודה והאהבה שאין מעלה למעלה ממנה, ולזה נסמכו בתורה הייחוד והאהבה על שהם ענין אחד בסוד יי' אחד ושמו אחד, וזה מה שראינו לעבוד בו מענין האהבה, ובכאן נשלם החלק הראשון מזה הספר הנקרא עבודת הקדש, תהלה לאל הנאזר בגבורה ונאדר בקדש, אשר עד כה עזרנו יתברך ויתרומם על כל ברכה ותהלה אמן אמן נצח סלה:

תם ונשלם חלק היחוד. תהלה לאל יחוד כל יחוד: