עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק א/פרק ב

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד, כך שנינו בפרקי ר' אליעזר פרק ב', ויש גורסין קודם שברא הקב"ה עולמו. וסוד הענין כפי מה שקבלו בעלי העבודה איש מפי איש, כי קודם שנאצל האצילות הנעלם היה אדון יחיד הוא שרש כל השרשים, הנקרא בפי חכמי האמת אין סוף, הוא ושמו בלבד, והכוונה בשמו רום מעלה הנקרא אויר הקדמון, כי הוא קדמון כקדמותו, לפי שאין השם נבדל מן העצם, וכן מצאתי לאחד מחכמי האמת בבאור סודות הרמב"ן ז"ל שכתב ז"ל הכתר קדמון כקדמות אין סוף, עד כאן:

וזהו מאמר הנביא ע"ה בשמו יתברך אני יי' הוא שמי, שהוא מורה שהוא ושמו דבר אחד. והסוד הנעלם כלו נרמז באמרו אני יי' הוא, כי בם נכלל כל האצילות, כי אני רמז לכתר עליון אחרונה. יהו"ה רמז לוי"ו שבשם הוא רמז לכתר עליון ובו היה כל האצילות בכח, עד שבא החפץ הפשוט והאציל כחותיו ממנו בכח וחפץ אין סוף. וכשעלה בחפץ הפשוט להתגלות באצילות כחותיו אשר היו בו גנוזים ונעלמים, הוציא והאציל תוצאות התעלומה והאמונה בהשואת האחדות הפשוט שאין שום נברא יכול לעמוד על עקרו, ונאצלו הספירות הקשורות בו כשלהבת הקשורה בגחלת:

ואין ענין האצילות הזה אשר זכרנו ענין שנשתנה או שנתחדש במאציל או בנאצל דבר אשר לא היה טרם האצילות חלילה, כי האצילות הוא האלהות, והאלהות לא ישתנה מדבר לדבר, אבל ענין האצילות הוא הכח וזה מאהבתי להועיל להרע התועלת המעולה אשר אין למעלה ממנו. ולהיות זה גם כן צריך לשלמות מלאכת עבודת הקודש:

שני הכמוס והחתום לצאת מן הכח אל הפועל, והמשל בזה מהדלקת הנר מהגחלת ומעלה להבה, כי לא נודע להבה בגחלת עד צאתה לפועל לאור העינים, וידוע כי הלהבה בגחלת בכח, ובצאתה מן הכח לאור בפועל אין חדוש בלהבה, אך הפועל שהוא האור חדוש לרואה עתה, ולא קודם, גם בצאת הלהבה מן הגחלת אין חסרון בגחלת, אבל יש בגחלת על השלהבת מעלה לעיני הרואה בה עתה, ולא טרם הראותה קודם השלהבת, והנה קדמה במעלה:

כן הוא הנמשל באצילות, כי הספירות שהם הכחות הם במאציל, עד עלות הרצון לפניו להתגלות ולצאת מן הכח אל הפועל:

ואין הכוונה בענין זה באמרי מן הכח אל הפועל השנוי המובן ממנו בתחלת המחשבה חלילה, כי כבר כתבתי כי האצילות הוא האלהות והאלהות לא ישתנה, ולא ייוחס אליו יציאה מן הכח אל הפועל, אבל דברנו בזה על דרך ההעברה הלשונית לתת הבנה וקצת ציור בענין אצילות הספירות באופן יצוייר הענין בשכל המאמין האמיתי:

כי לא נעלם ממנו כי היציאה מן הכח אל הפועל לא תצדק כי אם באחד משני דרכים, אם היציאה מהכח אל הפעולה הגשמית, ואמנם האצילות הוא רוחני אלהי גמור. אם בדברים שלא נשאר להם שום מציאות ממה שהיה להם בהיותם בכח בצאתם לפועל, והרי הם בענין אחר עתה, והנה זה שנוי בהם אף אם אינם גשם, כגון השכלים שהם נפרדים, אבל באצילות שהוא האלהות לא יצדק זה כלל, וחלילה, כי לא נפרד הנאצל מן המאציל כלל, אבל נשאר באחדות ובמציאות ההוא עצמו שהיה, כי בעבור שהמאציל לא יתפעל ולא ישתנה כלל, נשאר אצילותו בו באחדות גמורה כמו שהיה כן קשור ומיוחד בו קודם שנאצל, כי האצילות אינו אלא כמדליק נר מנר לענין העדר השנוי במאציל, הנה אם כן לא יצדק בו שנוי, ולא יציאה מן הכח אל הפועל:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה פרשת ויקרא (ו' ע"ב) אמרו בזה הלשון, תנן עשר שמות אשתכללו מהאי י', דהיא עשיראה דאתוון, וכלהו אעיל לון בההוא נהר קדישא כד אתעברת, ועשרה שמהן כלהו סתימין בחד, וכלהו סתימין ביו"ד, י' כליל לון, י' אפיק לון, האי אב לכלא, אב לאבהן, מניה נפקו, ביה יתבין, עד כאן. עם באור קבלתם ע"ה בזה המאמר אשלים הכוונה במה שהתחלתי בענין האצילות, וזה יהיה אחר הציעי הצעה אחת נפלאת, והיא זאת:

ידוע לחכמים האמיתיים, כי ראשית האצילות הוא מחכמה העליונה, כי כת"ר אינה במנין הנתפשים בהרהור הלב, כקבלת רשב"י ע"ה כפי מה שמצאנו בספרו בסתרי התפלין, (ח"ג רסט ע"ב) זה לשונו, כ"ע הוא כליל כלא, ולא איהו בחושבנא, עד כאן, ובעת פטירתו גלה הענין יותר, כפי מה שנמצא כתוב בפרשת האזינו (רפ"ט ע"ב), ואמר שם בזה הלשון, ואי תימא מאן עתיקא קדישא, תא חזי לעילא לעילא אית דלא אתידע, ולא אשתמודע, ולא אתרשים, והוא כליל כלא, ותרין רישין ביה כלילן, וכדין כלא אחרת הכי אתתקן, וההוא לאו במניינא, לא בכלל ולא בחושבן דרעות לבא, ועל דא אתמר (תהלים ל"ט ב') אמרתי אשמרה דרכי וגומר, אתר דשרותא אשתכח מעתיק, אדנהיר ממזלא הוא נהירו דחכמתא, עד כאן:

וכן נראה שהיא קבלת אברהם אבינו ע"ה בספר יצירה שלו, שהתחיל בו בשלשים ושתים נתיבות פלאות חכמה חקק וכו', ואמר בפרק ההוא בבבא אחת ממנו עשר ספירות בלימה אחת רוח אלהים חיים וכו':

וכוונתו בזה על ספירת חכמה, ואמר אחת רוח וכו' לומר שהיא הראשונה במנין, ופירש הרמב"ן ז"ל בבבא זו שאין התחלת ישות אלא מחכמה. והתורה התחילה בה באמרה בראשית ותרגומו (תרגום ירושלמי) בחוכמתא, שהיא ראשית האצילות:

וקבלת רשב"י ע"ה בפרשת האזינו (ר"צ ע"א) כי משלים המנין היא הספירה הנקראת דעת עליון,ואמר שם בזה הלשון אלין תלת נהורין נהרין לתלת אתרין דאיקרון אבהן, ואלין אבהן כתרין לבנין, וכלא נהיר מאתר חד, עד כאן. ופירוש תלת נהורין חכמ"ה, בינ"ה, דע"ת, ופירוש אבהן חס"ד, גבור"ה, תפאר"ת, ואם כן נמצא סדר המעלות חכמה, בינה, דעת, ועליהם כתוב (משלי כד, ג.) בחכמה יבנה בית, ובתבונה יתכונן, ובדעת חדרים ימלאון. ואחריהם חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. ומה ששנינו בספר יצירה פרק ראשון חמש חתם רום ביו"ד, הכוונה על דעת עליון המשלים המנין:

ואמר שם עוד בזה הלשון (שמואל א' ב, ג.) כי אל דעות יי' תרין דעות, חד דעת דאתגליא, וחד דעת דטמירא אזיל בגויה כמוחא בגופא. ואחר הצעה זו אומר, כי באמרם עשרה שמות וכו' באו לבאר אצולות הספירות מחכמה שהיו בה גנוזות והיא שרמזוה כאן בי' שהיא דקה שבאותיות לרמוז על דקות החכמה והיא עשירית לאותיות ולפי שכל עשר ספירות נאצלו מספירת חכמה והיא בכללן רמזוה בי', וזה להודיע שהיא הראשונה באצילות כמו שהצענו. וכלהו אעיל לון בההוא נהר קדישא הכוונה על ספירת בינה שהיא שניה באצילות שנאצלת מחכמה בכח רום מעלה מכח אין סוף, והיא נתעברה מחכמה כלומר קבלה ממנה האצילות שהאצילה בה החכמה שאר המדות וכמו שאמר וכלהו אעיל לון וכו'. והאצילה היא שאר האצילות עד סוף המחשבה העליונה בכח העליונים לה וזה אמרם כד אתעברת. ועשרה שמהן כלהו סתימין בחד, וכלהו סתימין ביו"ד וכו' האי אב לכלא אב לאבהן. הכוונה על ספירת חכמה שהיא כוללת כל עשר ספירות כי ממנה נאצלו, ולזה קראוה אב שהיא האצילה האצילות בכח רום מעלה מכח אין סוף, אב לאבהן, הכוונה על חס"ד גבור"ה תפארת שהם האבות, מניה נפקו, ממנה נאצלו כל הכחות, ולפי שלא יובן באמרו מניה נפקו שנפרדו חס ושלום, חזר ואמר ביה יתבין לרמוז למה שאמרנו מתחלת הענין כי אם נאצלו ממנה לא נפרדו ממנה כי בה הם בייחוד גמור ואחר צאתם ממנה הם באחדות בה כמו קודם שנאצלו ואין שם שנוי ולא יציאה מן הכח אל הפועל וזה אמרו ביה יתבין:

זהו מה שרצינו לבארו בזה הפרק: