ספרא (מלבי"ם)/פרשת ויקרא חובה/פרשה ח ופרק יב

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרשה ח ופרק יב

פרשה ח

• [א] אילו אמר "וְשָׁמְעָה", יכול האומר לחברו "נלך ונעבד עכו״ם" יהא חייב?...
• הין?! אם האומר אינו חייב, השומע יהא חייב?!
• זה יוכיח שהאומר אינו חייב והשומע חייב! [ב] אף אתה אל תתמה על האומר לחברו "נלך ונעבד עכו״ם" שאף על פי שהוא אינו חייב, השומע חייב!
• תלמוד לומר "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה" - ואין אלה אלא שבועה. וכן הוא אומר (במדבר ה, כא) "וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה".

אין לי אלא שבועה שיש עמה אלה; מנין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה?    תלמוד לומר 'ושמעה אלה'/'ושמעה קול'-- לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה.

[ג] רבי עקיבא אומר אין לי אלא מפי אחרים מזיד. מנין מפי אחרים שוגג? מפי עצמו מזיד? מפי עצמו שוגג?    תלמוד לומר "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ"-- לרבות את כולן.

[ד] שלח להן ביד בנו, ביד עבדו, ביד שלוחו; או שאמר להם הנתבע "משביעני עליכם אם יודעים אתם לו עדות שתבואו ותעידיהו" - יכול יהיו חייבים?   תלמוד לומר "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד"-- עד שישמעו מפי התובע.

[ה] אמר לשנים "משביעני עליכם איש פלוני ופלוני אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני" והן שיודעים לו עדות עד-מפי-עד או שהיה אחד מהן קרוב או פסול - יכול יהיו חייבים?    תלמוד לומר "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד"-- בזמן שהן כשרים לעדות, לא בזמן שהן פסולים מן העדות.

[ו] עמד בבית הכנסת ואמר "משביעני עליכם אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני" - יכול יהיו חייבים?    תלמוד לומר "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד"-- עד שיהיה מתכוין להם.

[ז] "משביעני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני" - יכול יהיו חייבים?    תלמוד לומר "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד"-- בזמן שקדמה עדות לשבועה, לא בזמן שקדמה שבועה לעדות.

[ח] ומנין שאין מדבר אלא בתביעת ממון?

• אמר ר' אליעזר: נאמר כאן אוין ונאמר אוין בפקדון (ויקרא ה, כג). מה אוין אמורים בפקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף אוין אמורים כאן-- לא ידבר אלא בתביעת ממון.
  • אוין דרוצח יוכיחו! שהן אוין ואינו מדבר בתביעת ממון!
  • [ט] דנים אוין שיש עמהם שבועה מאוין שיש עמהם שבועה ואל יוכיחו אויי רוצח שאין עמהם שבועה!
  • אויי סוטה יוכיחו! שהן אוין ויש עמהם שבועה ואינו מדבר בתביעת ממון!
  • [י] דנים אוין שיש עמהם שבועה ואין עמהם כהן מאוין שיש עמהם שבועה ואין עמהם כהן ואל יוכיחו אויי רוצח שאין עמהם שבועה, ואל יוכיחו אויי דסוטה - שאף על פי שיש עמהם שבועה - יש עמהם כהן.

פרק יב

• [א] ר' יוסי הגלילי אומר: מה תלמוד לומר "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ"?   --לא אמרתי אלא בעדות שאפשר לה להתקיים בראיה ושלא בידועה; בידועה ושלא בראיה. ואיזו זו? זו תביעת ממון.

• רבי עקיבא אומר: "מֵאֵלֶּה" (ויקרא ה, ה)-- יש מאלה חייב ויש מאלה פטור. בדבר שהוא של ממון-- חייב, ובדבר שאינו של ממון-- פטור.

• [ב] ר' שמעון אומר: חייב כאן וחייב בפקדון. מה בפקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף כאן לא ידבר אלא בתביעת ממון.
  

[ג] ועוד קל וחומר! מה אם הפקדון --שעשה בו נשים כאנשים . קרובים כרחוקים . פסולים ככשרים . וחייב על כל אחת ואחת בפני בית דין ושלא בפני בית דין-- אינו מדבר אלא בתביעת ממון, כאן --שלא עשה בו נשים כאנשים . קרובים כרחוקים . פסולים ככשרים . ולא חייב אלא אחת בפני בית דין-- אינו דין שלא ידבר אלא בתביעת ממון?!

• לא! אם אמרת בפקדון -- שלא עשה בו את המושבע כנשבע ואת המזיד כשוגג, תאמר כאן שעשה בו את המושבע כנשבע ואת המזיד כשוגג?! הואיל ועשה בו את המושבע כנשבע ואת המזיד כשוגג - מדבר בתביעת ממון ושלא בתביעת ממון!...
• תלמוד לומר כאן "נפש כי תחטא" ולהלן נאמר (ויקרא ה, כא) "נפש כי תחטא". מה "נפש כי תחטא" אמור להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף "נפש כי תחטא" אמור כאן -- לא ידבר אלא בתביעת ממון.

[ד] "משביעני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן" - הרי זו תביעת ממון - יכול יהיו חייבים?   תלמוד לומר 'נפש כי תחטא' 'נפש כי תחטא' לגזירה שוה: מה 'נפש כי תחטא' אמור להלן - תובע ממון ויש לו, אף 'נפש כי תחטא' אמור כאן-- תובע ממון ויש לו.

[ה] השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לבית דין ובאו לפני בית דין והודו - יכול יהיו חייבים?    תלמוד לומר "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ"-- לא אמרתי אלא במקום שאין מגיד שיתחייב זה בממונו, ואיזה זה? זה בית דין.

[ו] מכאן אמרו:

• השביען בחוץ וכפרו, ובאו לבית דין והודו-- פטורים.    בחוץ והודו, ובאו לבית דין וכפרו-- חייבים.

• השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לבית דין, ובאו לבית דין והודו-- פטורים;    כפרו-- חייבים על כל אחת ואחת.

• השביע עליהם חמשה פעמים בפני בית דין וכפרו-- אין חייבים אלא אחת.

אמר ר' שמעון, מה טעם?    מפני שאינם יכולים לחזור ולהודות.

[ז]

כפרו שניהם כאחד-- שניהם חייבים.

זה אחר זה-- הראשון חייב.

כפר אחד והודה אחד-- הכופר חייב.

היו שני כתי עדים. כפרה הראשון ואחר כך כפרה השניה-- שתיהן חייבות, מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן.