ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/קלט ב
"בֵּן" רפים כמו שיתבאר, וכן "וַיִּ֥שְׁבְּ׀ מִמֶּנּוּ" שיש פסק בין "וַיִּשְׁבְּ" ובין "מִמֶּנּוּ", ואם היה נקשר לא היה בו פסק, אם כן אינם נקשרים כלם שהם בסוף המלה, וכשיהיו שני שואין באמצע המלה ויהיה השוא השני תחת אות בג"ד-כפ"ת, השנית נעה ודגושה דגש-קל כמו "בְּשִׁבְתְּךָ" (דברים ו ז), יִשְׁבְּרוּ, יִכְתְּבוּ. ונמצאו שנים רפים, והם "יָקְתְֿאֵל" (מ"ב יד ז), "יָקְדְֿעָם" (יהושע טו נו), ואולי מפני א"ח-ה"ע נרפו.
והאות שבסוף המלה שאין תחתיה אחת מהתנועות ואינה מאותיות אהו"י, תקרא בשוא והוא נח נראה, ולא נהגו לנקד תחת האות שוא כי אין דרך לטעות, כמו אָמַר, אָכַל, וַיֹּאמֶר, וַיִּשְׁמֹר וכל הדומים להם, כי אין תחת הרי"ש והלמ"ד שוא, ולא הוצרכו לנקד שוא כי אין דרך לטעות שתקרא האות ההיא באחת התנועות, שאם כן היתה אות נחה אחריה כתובה. אבל כ"ף כנוי הנקבה כמו יָדֵךְ, רַגְלֵךְ, עֵינֵךְ, אָזְנֵךְ ינקדו בשוא, כי יש דרך לטעות בו שתקרא קמץ אף על פי שאין אות נחה כתובה אחריה, לפיכך נקדו הכ"ף סימן הנקבה בשוא לעולם ולפי שהרגילו בנקידת זאת הכ"ף נקדו ג"כ הכ"ף השרשית באחרית המלה לעולם, כמו שֶׁפֶךְ, חֹשֶׁךְ, דֶּרֶךְ, הנה הכ"ף בהם כמו רי"ש אָמַר ולמ"ד אָכַל, ולא נקדו הרי"ש והלמ"ד ונקדו הכ"ף. וכן כל אות בג"ד-כפ"ת הדגושה אשר בסוף המלה נקדוה גם כן שוא, בין שתהיה האות ההיא שרשית או משמשת, כמו "וַיִּפְתְּ", "וַיִּשְׁבְּ", "וַיֵּבְךְּ", "וְיֵרְדְּ" (במדבר כד יט), זָכַרְתְּ, שָׁמַרְתְּ, וגם כן זולתי בג"ד-כפ"ת, כמו "אַל יֵשְׂטְ" (משלי ז כה). ועשו כן מפני שהאות שלפניה נקודה בשוא והיא נח נראה, גם כן נקדו כמו כן האות הזאת שהיא נח נראה שוא. "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ" (שמות יח ט), היתה ראויה גם כן החי"ת שוא לולי כובד הקריאה, ומפני זה נקדו הדל"ת שוא. אבל כשתהיה האות רפה לא ינקדו אותה שוא, בין שתהיה שרשית או משמשת, לפי שאין לפניה נח נראה, כמו עָשִׂית, בָּנִית, "וְעָשָׂת" (ויקרא כה כא), "וְקָרָאת" (בראשית טז יא), "וְחָטָאת" (שמות ה טז), זולתי הכ"ף כמו שזכרנו. והה"א הנעה בסוף המלה לא ינקדוה בשוא,