ספר יראים/תב
מתוך: ספר יראים/כל (עריכה)
סימן תב (יט)
מצות מילה. את ה' אלהינו נירא ונעבוד אשר חבבנו ושם בריתו בבשרינו וצוה שימולו ישראל את בניהם ואת עצמם בהגדלם דכתיב בפ' כי תזריע וביום השמיני ימול בשר ערלתו וכתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים וכתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף ואמרינן בקדושין פ"א (כ"ט א') היכא דלא מהליה אבות מחייבי בי דינא לממהליה דכתיב המול לכם כל זכר והיכא דלא מהלוה בי דינא מחייב איהו לממהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה ואשה פטורה מלמול את בנה דכתיב כאשר צוה אותו ולא אותה ותניא בשבת פ' ח' שרצים (שבת ק"ח א') מניין למילה שהיא באותו מקום נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן וערלתם ערלתו את פריו מה להלן במקום שעושה פרי אף כאן במקום שעושה פרי דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר וערל זכר מקום שניכר בין נקבות לזכרות ותנן בשבת פר"א (קל"ז א') אלו ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את רוב גובהה של עטרה ותנן מל ולא פרע באילו לא מל וכה"א בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל שנית שנית זו פריעת מילה א"ל הקב"ה ליהושע מהלינהו כי היכי דמהילו במצרים משום דלא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו אלא ניתנה למשה במצרים דאי ס"ד ליהושע ניתנה ליכתוב קרא ושוב מול ולישתוק אלא להכי כתב שנית שנית למצרים כך מצאתי כתוב בהלכות גדולות ויש לשאול ע"ז הפירוש דאמרינן בב"ר (פמ"ז) והביאו רש"י בפי' חומש באברהם לא נאמר את בשר לפי שלא היה צריך אלא חיתוך בשר שכבר נתמעך ע"י תשמיש אבל ישמעאל שהיה ילד הוזקק לחתוך ערלה ולפרוע את המילה לכך נאמר את בשר ע"כ בבראשית רבה ומזה הטעם תירצנו הא דאמרינן בע"ז פ"א (י' ב') בקטיעה בר שלום נפל על רישיא דערלתיה וקטעה אית בזה ואנא יהבית מיכסאי חלפית ועברית והקשינו מל ולא פרע כאילו לא מל והוא לא פרע ותירצנו הדבר שכבר שכיון שהיה גדול לא היה צריך לפריעה כדאשכחן באברהם אבינו מכ"מ שמעינן שניתן לאברהם ותירוץ לא שמעתי.
וכי חל שמיני שלו בשבת מהלינן ליה בשבת דתנן בפ' ר"א (ק"ל א') דמילה שא"א לעשותה מערב השנת דוחה את השבת מנלן אמר ר' יוחנן (קל"ב א') דא"ק וביום השמיני וביום ואפי' בשבת ותנן (קל"ג א') עושין כל צרכי מילה בשבת מוהלין ופורעי ומוצצין ונותנין עליה איספלנית וכמון שחוק לא שחק מע"ש לועס בשיניו ונותן בפי המכה וכל דאפשר לשנויי משנינן ומוצצין דאי לא מייץ מאית והתורה אמרה וחי בהם ולא שימות בהם. תניא (קל"ג ב') המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבין. פירש על ציצין המעכבין חוזר על ציצין שאין מעכבין אינו חוזר. ואע"ג דאמר ר"א מכשירי מילה דחו שבת לא קי"ל כוותיה אלא כר"ע קי"ל דאמר לא דחו דאמר רב יהודה אמר רב (קל"ג א') הלכה כר"ע וה"מ דלא דחו שבת מכשירין דמקמי מילה אבל דבתר מילה דחו כגון דאשתפוך חמימי או איבדור סממניה ולא איפשר בלא אחילי מחללינן עלייהו שבתא אע"ג דאפשר ע"י עובד כוכבים אין ממתינין (על) עובד כוכבים כיון שסכנה היא לו והזריז הר"ז משובח כדתניא ביומא (פ"ד ב') מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו ואפי' ספק דוחה את השבת ואין עושין דברים הללו לא ע"י עובדי כוכבים ולא ע"י נשים ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל והזריז הר"ז משובח. וכי לא מהדרינן בתר עובד כוכבים כגון דאיכא ספק נפשות בהמתנתו אבל אם יש שהות להמתינו וליכא ספק נפשות בהמתנתו עבדינן ע"י עובד כוכבים ותגן (שבת קל"ד ב') ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליו את השבת וטעמא כדתניא ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ערלתו ספק דוחה את השבת והיינו כמי דתנן (קל"ז א') קטן נימול לשמונה לתשעה לעשרה כיצד נולד בין השמשות ע"ש נמול לעשרה דמספיקא לא מחללינן עליה שבתא ולמעוטי ספק לא אצטריך קרא דמינא תיתי לאחולי שבת מספק אלא למעוטי אנדרוגינוס איצטריך קרא כדאמרינן בחגיגה פ"א (ד' א') גבי ראיה סד"א הואיל ואית בהו זכרות ונקבות לחייב בהו קמ"ל. ומילה שלא בזמנה לא מיבעיא דלא דחיא שבת אלא אפי' יום טוב נמי לא דחיא כדתניא (קל"ב ב') יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה ואע"ג דמצוה הוא והיה לנו להתיר מידי דהוה אהוצאת קטן למולו וספר תורה לקרות בו ולולב לנענע דשרי ב"ה כבר פירשתי לעיל בלא תעשה מלאכה דיו"ט (סי' ש"ד) שהתורה מיעטה לבדו ולא מילה שלא בזמנה ולשם הארכנו לפרש והרוצה ללמוד יעיין שם. ולא מבעיא ודאי שלא בזמנה אלא אפילו ספק שלא בזמנה לא דחיא יו"ט כדתנן קטן נימול לעשרה (לי"א) כיצד נולד בין השמשות וחל יו"ט אחר השבת נימול לעשרה (ולי"א) וכי מהלינן ביממא ולא בליליא דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ביום ולא בלילה והיינו דתנן במגילה פ' הקורא למפרע (מגילה כ' א') לא מוהלין ולא טובלין ולא מזין אלא ביום ואפילו מילה שלא בזמנה ביממא אין בליליא לא דתניא (יבמות ע"ב ב') ביום השמיני אין לי אלא נימול לשמונה שאינו נימול אלא ביום מנין לרבות הנימול לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר ושאר כל הנימולין שאין נימולין אלא ביום ת"ל וביום ותניא (שבת קל"ב ב') בשר אפילו במקום בהרת ימול.
תנן (קל"ד ב') מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ומזלפין עליו ביד אבל לא בבלי רב יהודה ורבה בר אבוה דאמרי תרווייהו הכי קתני מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה כיצד מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי תנן ר"א בן עזריה אומר מנין שמרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן הלכה כר"א בן עזריה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מע"ש בין בהרחצת גופו בין בהרחצת מילה מפני שסכנה היא לו ונראה הדבר אע"ג דשרי ר"א בן עזריה הרחצה לא קי"ל כוותיה אלא לענין זה דיום שלישי סכנה חשבינן אבל הרחצה לא שרינן אלא זילוף כדאמרינן לעיל כיצד קתני מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי. ואע"ג דקי"ל כרשב"ג דאמר (שבת קל"ה ב') כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל לא שהה ספקא הוי מהלינן ליה בשבתא ממ"נ (שם קל"ו א') אם חי הוא שפיר קא מהיל ואי לא מחתך בשר בעלמא הוא.
ועובד כוכבים אסור לממהל דאיתמר בע"ז פ' שני (כ"ז א') מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה דרו בד פפא משמיה דרב אמר ואתה את בריתי תשמור ור' יוחנן אמר המל ימול מאי בינייהו איכא בינייהו אשה לרב אשה לא לר' יוחנן אשה כמהולה דמיא ואמרינן בכתובות פ"א רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן הלכך שפיר דמי אתתא למימהל. ומסקינן בפר"א (שבת קל"ה א') דגר שנתגייר כשהוא מהול וקטן שנולד מהול אינו צריך להטיף ממנו דם ברית דקי"ל כרב דאמר הלכתא כת"ק דאמר אפילו נולד כשהוא מהול א"צ להטיף ממנו דם ברית. תולדה למצות מילה. דתנן (שבת קל"ז א') אם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין וכמה בעל בשר אמר שמואל (שם ע"ב) קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול אינו צריך למולו וא"ל צריך למולו. למדנו מצוותה צא ולמד ברכתה דתניא בסוף פר"א (שם ב') המל אומר ברוך אקב"ו על המילה ואפילו מהיל אבי הבן אומר על המילה ושפיר דמי דמסקינן בפסחים פ"א (ז' ב') והלכתא על ביעור חמץ מיהו אם אמר למול יצא כדאמרינן התם על ביעור כ"ע ל"פ דלהבא משמע אבל אחר לא לימא למול דלא אמרינן בהאי לישנא אא"כ עושה המצוה אותו שעיקר המצוה תלויה עליו כגון אבי הבן כדתניא התם בפסחים. תניא (שבת קל"ז ב') אבי הבן אומר בא"י אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ואע"ג דמיתניא אחר המילה פירש"י שאומר קודם המילה דכל הברכות מברכין עליהן עובר לעשייתן והא דלא אקדים תנא לכדתני קודם המילה משום דלא פסיקא ליה שפעמים שאין אבי הבן לשם בברכה דפסיקא ליה הקדים ורבינו יעקב ז"ל פירש לברך בסדר ששנה ונראין דברי רש"י זצ"ל תניא העומדים שם אומרים כשם שהכנסתו לברית כך הכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים ואע"פ שעדיין לא נימול מסירתו לבעל ברית מילה זו היא הכנסתו במילה. המברך אומר בא"י אמ"ה אשר קידש ידיד מבטן חק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש על כן בשכר זאת אל חי צוה להציל ידידות שארינו משחת למען בריתו אשר שם בבשרינו ברוך אתה ה' כורת הברית. ידיד זה אברהם כדאמרינן במנחות פ' כל המנחות (מנחות נ"ג ב') ידיד זה אברהם דכתיב מה לידידי בביתי וגו' קידש מבטן כל הצדיקים נועדים ומקודשים קודם לידתן כדכתיב בטרם תצא מרחם הקדשתיך ואמרינן נמי ביומא (פ"ב ב') לחישו לה ואילחישא נפק ר' יוחנן קרי עליה בטרם תצא מרחם הקדשתיך. ויש אומרים ידיד זה יצחק שנתקדש קודם לידתו כדכתיב ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה וגו' ונקרא ידיד שהיה ידיד ואהוב לפני היוצר .
ומתוך חביבות המצוה הורגלו לברך על הכוס. ובשעה שהוא מברך יכסה ערות התינוק משום דכתיב ולא יראה בך ערות דבר . המל את הגרים המל אומר על המילה המברך אומר ברוך א"י אמ"ה אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם הברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי ברוך אתה ה' כורת הברית ועבדים מל אותם לשם עבדות ומברך עליהם כאשר על הגרים. ונהגו להשליך את הערלה בחול שמצאנו בפרקא דחלקותא (בין בני א"י לבני בבל) בני ארץ ישראל מוהלין במים משום דכתיב וארחצך במים פי' משליכין הערלה במים בני בבל מוהלין בעפר משום דכתיב גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו ועתה מביאין חול לקיים דברי שניהם שהחול נקרא עפר ומים כדאמרינן בחולין פ"ב (כ"ז ב') עופות מן הרקק נבראו פירש מעפר ומים.