ספר הפיות הכחול/כחול הזקן
חלק מהספר ספר הפיות הכחול
תורגם על ידי עופר ולדמן בתאריך ה-18.6.2015
פעם היה איש בעל בתים נאים בעיר ובכפר, צלחות זהב וכסף, רהיטים עם רקמה וכרכרות צבועות זהב. אך למזלו הרע היה לאיש זקן כחול שגרם לו להיות מכוער ומפחיד כל כך עד שכל הנשים והבנות היו בורחות ממנו.
לאחת משכנותיו, אישה איכותית, היו שתי בנות שהיו יפהפיות מושלמות. הוא ביקש ממנה את ידה של אחת מהן, והשאיר לה את הבחירה מי מהן זו תהיה. אף אחת מהן לא רצתה בו, והן שלחו אותו זו לזו, מאחר שלא יכלו לשאת את המחשבה שיינשאו לאדם בעל זקן כחול. לגועל ולסלידה שלהן הוסיפה גם העובדה שהיה נשוי כבר למספר נשים, ולא נודע מה עלה בגורלן.
על מנת לזכות באהדתן, לקח אותן כחול הזקן בלווית אימן הגבירה, שלוש-ארבע עלמות שהכירו וצעירים משכונת מגוריהן, לאחד מהמעונות הכפריים שלו, שם שהו שבוע שלם. כל שראו שם היו מסיבות של עונג, ציד, דיג, ריקוד, שמחה ומשתאות. אף אחד לא הלך לישון, וכולם בילו את הלילה בהתאספויות ובהתלוצצות האחד עם השני. בקיצור, הכל היה כל כך מוצלח שהבת הצעירה התחילה לחשוב שזקנו של בעל הבית לא כל כך כחול, ושהוא היה ג'נטלמן תרבותי מאוד.
מרגע שחזרו הביתה הוסכם על נישואין. כחודש לאחר מכן הודיע כחול הזקן לאשתו כי עליו לצאת למסע של שישה שבועות לפחות בכפרים, בעניין בעל השלכות כבדות, וברצונו שבהיעדרו תסיח את דעתה בפגישות עם חברים ומכרים, שתביא אותם אל האיזור הכפרי אם תרצה בכך, ושתשמור על מצב רוח מרומם.
"הנה," אמר לה, "אלו המפתחות של שני חדרי הארונות הגדולים, שם יש את הרהיטים הטובים ביותר שלי. אלו של צלחות הכסף והזהב שלי שאינן בשימוש יומיומי. אלו פותחים את התיבות החזקות שלי אשר מכילות את כספי, בזהב וכסף. אלו את ארונות התכשיטים שלי. וזה מפתח המאסטר לכל הבתים שלי. ובנוגע לקטן הזה כאן, זהו המפתח לחדר הארונות שבקצה הגלריה הגדולה בקומת הקרקע. פתחי את כולם, היכנסי לכולם, מלבד הארון הקטן, אותו אני אוסר אלייך. אוסר כך שאם במקרה תפתחי אותו, תוכלי רק לצפות למה שניתן לצפות מזעמי ושנאתי."
היא הבטיחה לשמור בדייקנות את הוראותיו. והוא חיבק אותה, נכנס לכרכרה שלו ויצא לדרכו.
שכניה וחבריה לא חיכו שהכלה הטריה תקרא להם, כה חסרי סבלנות היו לראות את הרהיטים המהודרים בביתה, אך לא העיזו לבוא כשבעלה היה שם, בשל זקנו הכחול שהפחיד אותם. הם התרוצצו בכל החדרים ובכל חדרי הארונות, שהיו כולם כה מעודנים ומהודרים שכל אחד מהם נראה כעולה על השני.
לאחר מכן עלו אל שני החדרים הגדולים, בהם היו הרהיטים הטובים והמהודרים ביותר. הם לא יכלו להפסיק להתפעל מן היופי והכמות של הרקמות, המיטות, הספות, הארוניות, המעמדים, השולחנות והמראות, בהם יכולת לראות את עצמך מכף רגל ועד ראש. לחלקן היתה מסגרת מזכוכית, לאחרות מכסף, חלקות ומקושטות, והן היו היפות והנהדרות ביותר שנראו מאז ומעולם.
הם לא חדלו לשבח ולקנא בשמחתה של חברתן, שדעתה כלל לא הוסחה מכל הדברים המהודרים, כי סבלנותה כבר פקעה מהציפיה לפתוח את חדר הארונות בקומת הקרקע. סקרנותה כל כך דחקה בה, שמבלי לחשוב על גסות הרוח שבעזיבת האחרים, היא ירדה למטה בגרם מדרגות קטן, בכזה חיפזון שפעמיים או שלוש כמעט שברה את המפרקת. כשהגיעה לדלת חדר הארונות, היא השתהתה לזמן מה כשהיא חושבת על הוראותיו של בעלה ושוקלת את העצב שצפוי לפקוד אותה אם לא תהיה צייתנית. אך הפיתוי היה כה חזק שהיא לא יכלה להתגבר עליו. והיא לקחה את המפתח הקטן, ופתחה אותו ברעדה. בתחילה לא יכלה לראות שום דבר בבירור כי החלונות היו סגורים. לאחר כמה רגעים החלה לקלוט שהרצפה היתה מכוסה בדם קרוש, שעליו נחו גופותיהן של כמה נשים מתות, מסודרות בשורה כנגד הקיר. (כולן היו הנשים שכחול הזקן נישא להן ואז רצח אותן זו אחר זו). היא חשבה שהיא הולכת למות מפחד, והמפתח, שהיא הוציאה מן המנעול, נפל מידה.
לאחר שהתאוששה מן ההלם היא לקחה את המפתח, נעלה את הדלת ועלתה למעלה לחדרה כדי להתאושש. אך היא היתה כה מפוחדת שהדבר לא עלה בידה. כששמה לב שהמפתח לחדר הארונות היה מוכתם בדם, ניסתה לנגב אותו פעם או פעמיים, אך הדם סירב לרדת. לשווא רחצה אותו, ואפילו שפשפה בסבון ובחול. הדם נותר, כי המפתח היה קסום ולא ניתן היה לנקות אותו. כשהיה הדם נעלם מן הצד האחד, הוא היה שב בצד השני. כחול הזקן חזר ממסעו באותו ערב, וסיפר כי קיבל מכתבים בדרך שהודיעו כי העניין שבגינו הלך הסתיים לטובתו. אשתו עשתה כל שביכולתה כדי להראות לו שהיא שמחה על חזרתו המוקדמת.
בבוקר המחרת הוא ביקש את המפתחות שלו, והיא נתנה לו אותם, אך ידיה רעדו כל כך שהוא ניחש בקלות את אשר קרה.
"מה?!" הוא אמר "מפתח הארון שלי אינו בין האחרים?"
"בוודאי השארתיו למעלה על השולחן" אמרה היא.
"אבוי לך אם לא תביאי אותו אליי מיד" אמר כחול הזקן.
לאחר כמה נסיונות התחמקות היא נאלצה לתת לו את המפתח. כחול הזקן בחן אותו היטב, ואז אמר לאשתו:
"איך זה שיש דם על המפתח?"
"אינני יודעת" קראה האשה המסכנה, חיוורת כמתה.
"את אינך יודעת!" השיב כחול הזקן "אני יודע היטב. החלטת להיכנס לחדר הארונות, האין זאת? בסדר גמור, גבירתי. את אכן תיכנסי ותתפסי את מקומך בין הנשים שראית שם."
למשמע הדברים השליכה עצמה לרגליו של בעלה והתחננה בפניו למחול לה כשהיא מפגינה חרטה כנה, ונשבעת שלא תהיה עוד סוררת. היא היתה כה יפה וכה עצובה שהיתה יכולה להמיס סלע. אך לבו של כחול הזקן היה קשה מסלע!
"עלייך למות, גבירתי" אמר לה "ומיד."
"מאחר שעלי למות," ענתה לו (והביטה בו בעיניים שטופות דמעות), "תן לי מעט זמן להתפלל."
"אני נותן לך" השיב כחול הזקן "שבע וחצי דקות, ולא רגע אחד יותר."
כשהיתה לבדה קראה לאחותה ואמרה לה "אנה (זה היה שמה), אחותי, עלי בבקשה אל ראש המגדל, ובדקי האם אחיי אינם קרבים. הם הבטיחו לי כי יבואו היום, ואם תראי אותם, סמני להם כי ימהרו."
אנה אחותה עלתה לראש המגדל, והאשה המעונה והמסכנה קראה מפעם לפעם: "אנה, אנה אחותי, את רואה מישהו מגיע?"
והאחות אנה אמרה:
"איני רואה דבר מלבד השמש שעושה אבק, והדשא שנראה ירוק."
בינתיים כחול הזקן, בעודו אוחז חרב, צרח אל אשתו חזק ככל שיכל: "רדי מיד, או שאעלה אלייך."
"עוד רגע אחד בבקשה" ענתה אשתו, ואז קראה ברכות רבה "אנה, אנה אחותי, את רואה מישהו מגיע?"
והאחות אנה אמרה:
"איני רואה דבר מלבד השמש שעושה אבק, והדשא שנראה ירוק."
"רדי מהר," קרא כחול הזקן "או שאעלה אלייך!"
"אני באה" קראה אשתו, ואז קראה "אנה, אנה אחותי, את לא רואה אף אחד מגיע?"
"אני רואה" ענתה האחות אנה, "אבק רב שמגיע מכאן, מן הצד."
"האם אלו אחיי?"
"אבוי! לא, אחותי, רואה אני עדר כבשים."
"את לא יורדת?" קרא כחול הזקן.
"עוד רגע," אמרה אשתו, ואז קראה: "אנה, אנה אחותי, את לא רואה אף אחד מגיע?"
"אני רואה" אמרה היא "שני פרשים, אבל הם עדיין רחוקים כברת דרך ארוכה."
"השבח לאל" ענתה האשה המסכנה בשמחה, "אלו אחיי. אני אסמן להם ככל יכולתי שימהרו."
אז צרח כחול הזקן חזק כל כך שהבית כולו רעד. האשה, במצוקתה, ירדה והשליכה עצמה לרגליו, כולה דמעות ושיערה על כתפיה.
"אין בכך דבר" אמר כחול הזקן "עלייך למות." ואז, כשהוא אוחז בשיערה ביד אחת, ומרים את החרב ביד השניה, הוא עמד לערוף את ראשה. האשה המסכנה הסתובבה אליו, הביטה בו בעיניים גוססות וביקשה ממנו עוד רגע אחד קטן להרהר לעצמה.
"לא, לא" ענה הוא "מסרי את עצמך לידיו של האל" ובדיוק עמד להכות...
באותו רגע היתה נקישה כה רמה על הדלת שכחול הזקן נעצר בפתאומיות. השער נפתח ונכנסו בו שני פרשים ששלפו את חרבותיהם והסתערו לכיוונו של כחול הזקן. הוא הכיר בהם את אחיה של אשתו, האחד לוחם רכוב, והשני מוסקיטר. והוא מיד פתח בריצה על מנת להציל את נפשו. אך שני האחים רדפו אותו כל כך צמוד שהם השתלטו עליו לפני שהגיע למדרגות המרפסת, שם נעצו בו את חרבותיהם והשאירוהו מת. האשה המסכנה היתה קרובה למוות לא פחות מבעלה, ולא היה בה כוח כדי לקום ולברך את אחיה. לכחול הזקן לא היו יורשים, וכך הפכה אשתו לאדונית כל נחלתו. היא השתמשה בחלק ממנה כדי להשיא את אחותה אנה לג'נטלמן שאהב אותה מזה זמן רב. בחלק אחר השתמשה כדי לרכוש פנסיית קפטן לשני אחיה, ובשאר השתמשה כדי להינשא לג'נטלמן ראוי ביותר, שהשכיח ממנה את התקופה הרעה שעברה בחברת כחול הזקן.[1]
[1] שארל פרו