ספר הפיות הכחול/אלאדין והמנורה המופלאה

חלק מהספר ספר הפיות הכחול
תורגם על ידי עופר ולדמן בתאריך ה-8.12.2019. הסיפור בספר הוא עיבוד מקוצר של איזבל ויולט האנט (Isobel Violet Hunt).

אלאדין והמנורה המופלאה

פעם היה חייט עני, ולחייט בן ששמו אלאדין, ילד מרושל ובטלן שלא עשה דבר מלבד לשחק בכדור כל היום ברחובות עם ילדים בטלנים כמוהו. הדבר כל כך העציב את אביו שהוא מת. ואולם על אף דמעותיה ותפילותיה של אמו, אלאדין לא תיקן את דרכיו. יום אחד, כאשר שיחק ברחובות כהרגלו, שאל אותו עובר אורח לגילו, והאם ייתכן שהוא בנו של מוסטאפה החייט. "זה אני, אדוני" ענה אלאדין "אך הוא מת לפני זמן רב." לשמע הדברים נפל הזר, שהיה קוסם אפריקאי מפורסם, על צווארו ונישק אותו באמרו: "אני דודך, והכרתי אותך בשל דמיונך לאחי. לך לאמך וספר לה שאני בא." אלאדין רץ הביתה וסיפר לאמו על הדוד שהופיע. "אכן, ילד," היא אמרה "היה לאביך אח, אבל תמיד חשבתי שהוא מת." ובכל מקרה היא הכינה ארוחת ערב ושלחה את אלאדין לחפש את דודו, שהגיע עמוס ביין ופירות. הוא מיד השתטח ונישק את המקום בו מוסטאפה נהג לשבת, וביקש מאמו של אלאדין לא להיות מופתעת מכך שלא פגשה בו מעולם, מאחר שיצא מהמדינה לארבעים שנים. אז פנה לאלאדין ושאל אותו מה מקצועו, והילד הרכין ראשו בעוד אמו פורצת בבכי. כאשר הבין שאלאדין היה בטלן ולא למד כל מלאכה, הציע להשיג עבורו חנות ולמלא אותה בסחורה. למחרת הוא קנה לאלאדין חליפה איכותית, וסייר איתו בכל העיר כשהוא מציג לו את נופיה, והביא אותו הביתה עם רדת הלילה אל אימו, שצהלה למראה בנה בלבוש כה מהודר.

למחרת הוביל הקוסם את אלאדין לתוך גנים נפלאים, במרחק גדול משערי העיר. הם ישבו ליד מעיין והקוסם הוציא עוגה מאמתחתו, אותה הם חלקו ביניהם. אז הם המשיכו לטייל עד שהם כמעט הגיעו להרים. אלאדין היה כל כך עייף שהוא התחנן לשוב הביתה, אך הקוסם פיתה אותו עם סיפורים נעימים לאוזן, וגרם לו להתקדם בכל זאת. לבסוף הם הגיעו אל שני הרים שביניהם חצה עמק צר. "לא נתקדם עוד," אמר הדוד המזוייף. "אראה לך משהו נפלא, אבל בינתיים אסוף זרדים בזמן שאני אדליק מדורה." כאשר המדורה נדלקה, השליך לתוכה הקוסם אבקה שנשא עימו, ותוך כדי כך אמר כמה מילות קסם. הארץ רעדה מעט, נפתחה לפניהם, וגילתה אבן שטוחה מרובעת עם טבעת נחושת באמצע על מנת שניתן יהיה להרים אותה. אלאדין ניסה לברוח, אך הקוסם תפס אותו ונתן לו מכה שהפילה אותו לקרקע. "מה עשיתי, דוד?" שאל במרירות. ולשמע הדברים ענה הקוסם בצורה נחמדה יותר :"אל תפחד, אך ציית לי. מתחת לאבן מונח אוצר שנועד להיות שלך, ולאף אחד אחר אסור לגעת בו, אז אתה מוכרח לעשות מה שאגיד לך." לשמע המילה "אוצר" שכח אלאדין את פחדיו, תפס את הטבעת כפי שנאמר לו, ואמר את שמותיהם של אביו ושל סבו. האבן התרוממה די בקלות, וכמה מדרגות הופיעו. "רד למטה" אמר הקוסם. "בתחתית המדרגות תמצא דלת פתוחה המובילה אל שלושה אולמות גדולים. תקע את גלימתך בבגדיך, ועבור ביניהם מבלי לגעת בדבר, או שתמות על המקום. אולמות אלו מובילים לתוך גן של עצי פרי נאים. לך קדימה עד שתגיע לגומחה בטרסה בה עומדת מנורה דלוקה. שפוך את השמן שבתוכה והבא אותה אליי." הוא הוריד טבעת מאצבעו נתן אותה לאלאדין, ואיחל לו הצלחה.

אלאדין מצא את כל הדברים כפי שתיאר אותם הקוסם, אסף קצת פירות מן העצים, ולאחר שהשיג את המנורה, הגיע אל פתח המערה. הקוסם קרא בחיפזון: "מהר, הבא לי את המנורה!" אך אלאדין סירב לעשות זאת עד שיצא מן המערה. הקוסם נעשה אחוז זעם, השליך עוד קצת אבקה אל תוך האש, אמר משהו, והאבן התגלגלה חזרה אל מקומה.

הקוסם עזב את פרס לצמיתות, מה שהראה כי הוא לא היה דוד של אלאדין, אלא קוסם ערמומי שקרא בספרי הקסמים שלו על מנורה מופלאה שתהפוך אותו לאדם העוצמתי ביותר בעולם. ולמרות שהוא היה היחיד שידע היכן למצוא אותה, הוא יכל לקבלה רק מידיו של מישהו אחר. הוא בחר את אלאדין השוטה למשימה, ותכנן להשיג את המנורה ולהרוג אותו לאחר מכן.

במשך יומיים נותר אלאדין בעלטה, בוכה וזועק. לבסוף הוא ספק את ידיו בתפילה, ובתוך כך שיפשף את הטבעת שהקוסם שכח לקחת ממנו. מיד עלה מן האדמה ג'יני ענק ומפחיד ואמר: "מה תרצה ממני? אני העבד של הטבעת, ואציית לך בכל." אלאדין ענה ללא פחד: "הוצא אותי מן המקום הזה!" והאדמה נפתחה, והוא מצא את עצמו בחוץ. הוא הלך הביתה כל עוד עיניו יכלו לעמוד באור, אך התעלף על מפתן הדלת. כשחזר לעשתונותיו סיפר לאמו את אשר אירע, והראה לה את המנורה והפרות שאסף בגן אשר למעשה היו אבנים יקרות. אז ביקש ממנה אוכל. "אבוי, ילדי!" ענתה לו "אין לי דבר בבית, אך טוויתי מעט כותנה אותה אוכל ללכת ולמכור." אלאדין הורה לה לשמור את הכותנה אצלה, והתכונן למכור את המנורה במקום. מאחר שהמנורה היתה מאוד מלוכלכת, החלה האם לשפשף אותה כך שניתן יהיה לדרוש עליה מחיר גבוה יותר. מיד הופיע ג'יני מחריד ושאל אותה מה תרצה. היא התעלפה, אך אלאדין חטף את המנורה ואמר באומץ: "הבא לי משהו לאכול!" הג'יני חזר אליו עם קערת כסף, תריסר צלחות כסף מלאות בשרים , שני ספלי כסף ושני בקבוקי יין. לאחר שהתאוששה אמרה אמו של אלאדין: "מהיכן הגיע המשתה הנהדר הזה?" "אכלי, ואל תשאלי" ענה אלאדין. וכך הם ישבו בארוחת הבוקר עד שהגיע זמן ארוחת הערב, ואלאדין סיפר לאמו על המנורה. היא התחננה שימכור אותה ולא יתעסק עם שדים. "לא" אמר אלאדין "מאחר שיד המקרה חשפה בפנינו את מעלותיה, נשתמש בה, וגם בטבעת שתמיד אענוד על אצבעי." כשסיימו לאכול את כל אשר הביא השד, מכר אלאדין את אחת מצלחות הכסף, וכך המשיך עד שלא נותרו עוד. אז פנה לג'יני שנתן להם סט חדש של צלחות, וכך הם חיו שנים רבות.

יום אחד שמע אלאדין כי הסולטן הוציא פקודה לפיה על כולם להישאר בבתים ולסגור את התריסים כאשר הנסיכה, בתו, הולכת להתרחץ וחוזרת מן הרחצה. אלאדין נעשה אחוז תשוקה לראות את פניה, והיה זה עניין קשה ביותר, כי תמיד היתה הולכת עם רעלה. הוא התחבא מאחורי דלתות בית המרחץ, והציץ דרך סדק. הנסיכה הסירה את הרעלה כשנכנסה, והיתה כל כך יפה שאלאדין התאהב בה ממבט ראשון. הוא חזר הביתה כל כך שונה שאמו החלה לפחד. הוא סיפר לה שהוא אוהב כל כך את הנסיכה עד שהוא לא יכול לחיות בלעדיה, והוא מתכוון לבקש את ידה מאביה. מרגע ששמעה זאת פרצה אמו בצחוק, אך לבסוף הצליח אלאדין לגרום לה ללכת אל הסולטן ולהגיש את בקשתו. היא הביאה מטפחת ושמה בתוכה את הפירות הקסומים מהגן, שניצנצו והבריקו כמו הטובים שבתכשיטים. היא לקחה אותם איתה כדי לרצות את הסולטן, ויצאה לדרך, כשהיא שמה את מבטחה במנורה. הוזיר וחברי המועצה הנכבדים בדיוק נכנסו כאשר היא נכנסה לאולם וניצבה בפני הסולטן. ואולם הוא לא הבחין בה כלל. כך הלכה כל יום במשך שבוע ועמדה באותו המקום. כשהתפזרה המועצה ביום השישי אמר הסולטן לוזיר: "מדי יום אני רואה ביציע הקהל אישה אחת מחזיקה משהו במטפחת. קרא לה בפעם הבאה, כדי שאוכל לגלות מה רצונה." למחרת סימן הוזיר, והיא התקדמה אל מרגלות כס השלטון, ונותרה כורעת עד שאמר הסולטן "קומי, אישה טובה, ואמרי לי מה רצונך." היא היססה, אז הסולטן הוציא משם את כולם מלבד הוזיר, הורה לה לדבר בכנות. והבטיח לסלוח לה על כל דבר שהיא עלולה לעשות. אז היא סיפרה לו על אהבתו העזה של בנה לנסיכה. "התחננתי אליו שישכח ממנה," אמרה, "אך ללא הועיל. הוא איים לנקוט בצעד נואש אם הייתי מסרבת לבוא ולבקש מהוד מעלתך את ידה של הנסיכה. אני מתחננת כי תסלח לא רק לי, אלא גם לבני אלאדין." הסולטן שאל בנחמדות מה יש לה במטפחת, והיא חשפה את אבני החן והראתה לו. הוא היה המום, פנה אל הוזיר ואמר: "מה אתה אומר? האין זו חובתי להעניק את הנסיכה למי שמעריך אותה בשווי כל כך גבוה?" הוזיר, שרצה להשיא אותה לבנו, התחנן בפני הסולטן שיעכב את ההחלטה בשלושה חודשים, במהלכם קיווה כי בנו יוכל להציע מתנה בעלת ערך רב יותר. הסולטן הסכים לבקשתו, ואמר לאמו של אלאדין שלמרות שהוא מסכים לנישואין, אסור לה לבוא לראותו בשלושת החודשים הקרובים.

אלאדין חיכה בסבלנות כמעט שלושה חודשים, אך לאחר חודשיים הלכה אמו לעיר לקנות שמן, גילתה כי כולם צוהלים ושאלה לסיבת הדבר. "אינך יודעת שבנו של הוזיר מתחתן עם בת הסולטן הלילה?" ענו לה. חסרת נשימה היא רצה לספר את הדבר לאלאדין, שהיה המום בתחילה, אך אז חשב על המנורה. הוא שיפשף אותה, והג'יני הופיע ואמר "מה רצונך?" "כפי שאתה יודע, הסולטן הפר את ההבטחה שנתן לי" השיב אלאדין, "ובנו של הוזיר עומד להינשא לנסיכה. רצוני הוא שתביא לכאן הלילה את הכלה והחתן. "כדבריך, אדון" השיב הג'יני. אלאדין הלך לחדרו, ולשם, כמובטח, הביא הג'יני בחצות את המיטה ובתוכה בן הוזיר והנסיכה. "קח את החתן הזה," אמר אלאדין, "שים אותו בחוץ בקור, והחזר אותו עם שחר." והג'יני הוציא את בן הוזיר, והשאיר את אלאדין עם הנסיכה. "אל תפחדי," אמר לה אלאדין, "את אשתי, שהובטחה לי על ידי אביך החוטא לצדק, ודבר לא יפגע בך." הנסיכה היתה מפוחדת מכדי לדבר, והיה זה הלילה האומלל בחייה, בעוד אלאדין שכב לידה וישן היטב. בשעה היעודה החזיר הג'יני את החתן הרועד, הניח אותו במקומו, והחזיר את המיטה בחזרה לארמון.

הסולטן הגיע לברך את בתו בברכת בוקר טוב. בנו האומלל של הוזיר קפץ והסתיר את עצמו, בעוד הנסיכה לא אמרה דבר, והיתה מאוד עצובה. הסולטן שלח אליה את אמה שאמרה לה: "ילדה, למה את לא מדברת עם אביך?" הנסיכה נאנחה עמוקות, ולבסוף סיפרה לאמה איך במהלך הלילה המיטה נישאה אל בית מוזר, ומה קרה שם. אמה לא האמינה לה, הורתה לה לקום וחשבה שמדובר בחלום חולף.

למחרת בלילה קרה בדיוק אותו דבר, ובבוקר למחרת, כאשר סירבה הנסיכה לדבר, איים הסולטן לערוף את ראשה. אז היא התוודתה על הכל, והציעה שישאל את בנו של הוזיר אם אכן כך היה הדבר. הסולטן הורה לוזיר לשאול את בנו, שידע את האמת, והוסיף כי עם כל אהבתו לנסיכה, הוא מעדיף למות מאשר לעבור עוד לילה מפחיד שכזה, וביקש להיפרד ממנה. מבוקשו ניתן לו, והשמחה והמשתאות הופסקו.

כאשר חלפו שלושת החודשים, שלח אלאדין את אמו להזכיר לסולטן את הבטחתו. היא עמדה באותו מקום בו עמדה קודם לכן, והסולטן שהספיק לשכוח את אלאדין, נזכר בו מיד, ושלח אנשים לקרוא לה. כשראה כמה היא עניה, הסולטן היה עוד פחות מעוניין לקיים את הבטחתו, וביקש את עצת הוזיר שלו. הוזיר יעץ לו להציב את ערכה של הנסיכה כל כך גבוה עד שלא יהיה אדם בעולם שיוכל להגיע אליו. אז פנה הסולטן לאמו של אלאדין ואמר: "אשה טובה, על סולטן לקיים את הבטותיו, ואני אקיים את הבטחתי, אך קודם על בנך לשלוח לי ארבעים קערות זהב, מלאות בתכשיטים, שאותן ישאו ארבעים עבדים שחורים שאותם יוביל אותו מספר של עבדים לבנים, לבושים בהידור. אמרי לו שאני מחכה לתשובתו!" "בתוך זמן קצר ממה שאת חושבת" ענה לה בנה "אעשה בשביל הנסיכה הרבה יותר מזה." הוא זימן את הג'יני, ובתוך כמה רגעים הגיעו שמונים העבדים ומילאו את הבית הקטן ואת החצר. אלאדין שלח אותם אל הארמון, בזוגות, בעקבות אמו. הם היו לבושים בכזה הידור, ועם כאלו תכשיטים נהדרים, שכולם הצטופפו כדי לצפות בהם ובקערות הזהב שנשאו על ראשם. הם נכנסו לארמון, ולאחר שכרעו ברך לפני הסולטן, עמדו בחצי מעגל מסביב לכס המלוכה וידיהם משולבות, בעוד אמו של אלאדין מציגה אותם לסולטן. הוא לא היסס עוד ואמר: "אישה טובה, חזרי לבנך ואמרי לו שאני מחכה לו בזרועות פתוחות." והיא לא ביזבזה זמן, סיפרה לאלאדין, והאיצה בו שימהר. אך אלאדין קרא קודם כל לג'יני. "אני רוצה אמבטיה ריחנית," אמר לו, "גלימה עם רקמה עשירה, סוס גבוה מזה של הסולטן ועשרים עבדים שישרתו אותי. ומעבר לזה שישה עבדים בלבוש מרהיב שישרתו את אמי, ולבסוף, עשרת אלפים מטבעות זהב בעשרה ארנקים." ומיד קיבל. אלאדין עלה על סוסו ועבר ברחובות, בעוד העבדים מפזרים זהב בדרכם. אלו ששיחקו איתו בילדותו לא הכירו אותו, כי נעשה כל כך נאה. כאשר ראה אותו הסולטן, הוא ירד מכסאו, חיבק אותו, והוביל ואתו לאולם שם נערך משתה במטרה לחתן אותו עם הנסיכה עוד באותו היום. אך אלאדין סירב ואמר: "אני צריך לבנות ארמון שראוי לה" ועזב. כשהגיע הביתה, אמר לג'יני: "בנה לי ארמון מאבן שיש משובחת ככל שניתן, משובץ ישפה, שבו, ואבנים יקרות אחרות. ובאמצע בנה לי אולם גדול עם כיפה, ארבע קירותיו עמוסי זהב וכסף, עם שישה חלונות בכל צד שסורגיהם משובצים יהלומים ואבני אודם, מלבד אחד אותו יש להשאיר לא-גמור. חייבים להיות שם אורוות, סוסים, סייסים ועבדים. לך ודאג לכך!"

הארמון הושלם ביום שלאחר מכן, והג'יני נשא אותו לשם והראה לו כי כל הוראותיו מולאו בקפידה, אפילו עד כדי פרישת שטיח הקטיפה מארמונו של אלדין לסולטן. אז התלבשה אמו של אלאדין בקפידה והלכה לארמון עם עבדיה, בעוד הוא רוכב אחריה על סוס. הסולטן שלח נגנים עם חצוצרות ומצילתיים לפגוש אותם, והאויר היה מלא במוזיקה ותרועות. היא נלקחה אל הנסיכה שבירכה אותה והתייחסה אליה בכבוד רב. בלילה נפרדה הנסיכה לשלום מאביה, והלכה על השטיח אל ארמונו של אלאדין עם אמו לצידה, כשמאה עבדים מלווים אותן. היא הוקסמה למראהו של אלאדין שרץ לקדם את פניה. "נסיכה" הוא אמר "אם הרגזתי אותך בתעוזתי, הרי זה רק בגלל יופייך." והיא אמרה לו שעכשיו, כשראתה אותו, היא תציית לאביה בשמחה בעניין הזה. לאחר החתונה הוביל אותה אלאדין לתוך האולם בו נערך המשתה, והיא אכלה איתו ארוחת ערב ולאחר מכן הם רקדו עד חצות הליל. למחרת הזמין אלאדין את הסולטן לבוא לראות את הארמון. כשנכנס לארמון עם עשרים וארבעה החלונות, וכל אבני האודם, היהלומים והאזמרגדים קרא: "זהו פלא עולם! יש רק דבר אחד שמפתיע אותי. החלון שנשאר לא גמור, האם היה זה בטעות?" "לא אדוני, בכוונה." השיב אלאדין. רציתי לתת להוד מעלתך את הכבוד לסיים את בניית הארמון." הסולטן היה מרוצה ושלח לקרוא לתכשיטנים הטובים בעיר. הוא הראה להם את החלון הלא גמור, והורה להם לסיים אותו בדומה לאחרים. "אדוני" ענה הדובר שלהם "אין לנו מספיק תכשיטים." הסולטן הורה להביא את התכשיטים שלו, והם השתמשו בהם, אך ללא הועיל, כי גם לאחר חודש רק חצי מהעבודה הושלמה. אלאדין ידע שמשימתם לא תצלח, והורה להם לפרק את עבודתם ולקחת את התכשיטים בחזרה, ולפקודתו סיים הג'יני את העבודה. הסולטן היה מופתע שקיבל את תכשיטיו בחזרה, וביקר את אלאדין שהראה לו את החלון גמור. הסולטן חיבק אותו, בעוד הוזיר שקינא רמז שמדובר במעשה כשפים.

אלאדין זכה בלבותיהם של האנשים בזכות יחסו העדין. הוא מונה למפקד צבאות הקיסר, וניצח עבורו בכמה קרבות, ועם זאת נשאר צנוע ומכבד כפי שהיה לפני כן, וכך חי בשלווה ובנחת מספר שנים.

אך רחוק משם, באפריקה, זכר המכשף את אלאדין, ובכשפיו גילה כי אלאדין לא מת אומלל במערה אלא ברח ונישא לנסיכה איתה חי בכבוד גדול ובעושר רב. הוא ידע שבן החייט העני יכל לבצע זאת רק בעזרת המנורה, ונסע ימים ולילות עד שהגיע לבירת סין, נחוש להביא למפלתו של אלאדין. כשעבר בעיר, שמע בכל מקום אנשים מדברים על הארמון המופלא. "סלחו לי על בורותי," אמר "מהו הארמון הזה שאתם מדברים עליו?" "לא שמעת על הארמון של הנסיך אלאדין?" ענו לא "הפלא הגדול העולם? אוביל אותך אם יש ברצונך לראות אותו." הקוסם הודה לבן שיחו, ומשראה את הארמון ידע כי הוא נוצר בידי הג'יני של המנורה, וכמעט השתגע מזעם. הוא החליט להשיג את המנורה, ולגרום לאלאדין לשקוע שוב לעוני מרוד.

לרוע המזל, יצא אלאדין לציד לשמונה ימים, והדבר נתן לקוסם זמן רב לבצע את זממו. הוא קנה תריסר מנורות נחושת, שם אותן בשק ויצא אל הארמון קורא: "מנורות חדשות תמורת ישנות!" כשאחריו המון לועג. הנסיכה, שישבה באולם עשרים וארבעה החלונות, שלחה שפחה שתבדוק על מה הרעש, וזו חזרה צוחקת עד שהנסיכה נזפה בה. "גברתי," אמרה השפחה, "מי יכול שלא לצחוק למראה אוויל זקן שמציע לתת מנורות חדשות וטובות בתמורה לישנות?" ושפחה אחרת ששמעה זאת אמרה: "יש שם אחת ישנה על הכרכוב שאפשר לתת לו." היתה זו מנורת הקסמים שאלאדין השאיר שם מאחר שלא יכל לקחת אותה איתו לציד. הנסיכה, שלא ידעה את ערכה, צחקה והורתה לשפחה לקחת ולהחליף אותה. וזו הלכה למכשף ואמרה: "תן לי מנורה חדשה בעבור זו." הוא חטף אותה ואמר לשפחה לבחור לעצמה, לקול צחוקי הקהל. אבל לו לא היה אכפת, והוא עזב ואיתו המנורות שלו. הוא יצא משערי העיר למקום מבודד, ושם נשאר עד רדת הליל. אז הוציא את המנורה ושיפשף אותה. הג'יני הופיע, ובהתאם להוראות הקוסם נשא אותו עם הארמון והנסיכה שבתוכו אל מקום מבודד באפריקה.

למחרת בבוקר הביט הסולטן מהחלון אל ארמונו של אלאדין, ושיפשף את עיניו, כי הארמון נעלם. הוא שלח את הוזיר שלו לשאול מה קרה לארמון. הוזיר הסתכל גם הוא החוצה, ונדהם. הוא שוב ייחס זאת לכשפים, והפעם הסולטן האמין לו ושלח שלושים אנשים להביא את אלאדין כבול בשלשלאות. הם פגשו אותו כשהוא רוכב הביתה, כבלו אותו, והכריחו אותו ללוות אותם בהליכה רגלית. אולם העם שאהב אותו, הלך חמוש בעקבותיו כדי לוודא שלא יאונה לו כל רע. הוא הובא לפני הסולטן שהורה לתליין לערוף את ראשו. התליין הוריד את אלאדין על ברכיו, קשר סרט על עיניו, והרים את החרב כדי לחתוך. באותו רגע הוזיר, שראה כי העם פרצו לחצר והם מטפסים על החומות כדי להציל את אלאדין, קרא לתליין שיעצור. ואכן, העם נראה כה מאיים שהסולטן ויתר, הורה להתיר את אלאדין ומחל לו לעיני כל העם. כעת התחנן אלאדין לדעת מה פשעו. "קבצן שקרן!" קרא הסולטן "בוא לכאן." והוא הראה לו מהחלון את המקום בו עמד ארמונו. אלאדין היה כל כך מופתע שבקושי יכל להוציא מילה. "איפה הארמון שלי והבת שלי?" תבע הסולטן לדעת. אני לא כל כך מודאג בקשר לארמון, אבל אני חייב לקבל את הבת שלי, ואתה חייב למצוא אותה, או שתאבד את ראשך!" אלאדין התחנן לקבל ארבעים יום בהם יוכל לחפש אותה, והבטיח כי אם יכשל, ישוב ויוצא להורג בכל דרך שתיראה לנכון לסולטן. בקשתו נענתה, והוא יצא בעצב ממשכנו של הסולטן. במשך שלושה ימים נדד כתמהוני, שואל כל אחד מה קרה לארמונו, אך הם רק צחקו וריחמו עליו. הוא הגיע לגדת נהר והתכופף על ברכיו כדי להתפלל לפני שישליך את עצמו פנימה. כשעשה זאת, הוא שיפשף את טבעת הקסמים שעדיין נשא על אצבעו, והג'יני שראה במערה הופיע ושאל מה רצונו. "הצל את חיי, ג'יני." אמר אלאדין. "החזר את הארמון שלי." "אין בכוחי לעשות זאת," אמר הג'יני, "אני רק העבד של הטבעת. אתה צריך לבקש מהג'יני של המנורה." "ועדיין," אמר אלאדין, "אתה יכול לקחת אותי אל הארמון, ולהוריד אותי מתחת לחלונה של אשתי היקרה." והוא מיד מצא את עצמו באפריקה, תחת חלונה של הנסיכה, ונרדם מכל התלאות.

הוא התעורר מציוץ הציפורים, וליבו חש הקלה. הוא הבין שכל תלאותיו נבעו מאובדן המנורה, ולשווא ניסה לשער מי שדד אותה ממנו.

באותו בוקר התעוררה הנסיכה מוקדם מכפי שהורגלה מאז שהובאה לאפריקה בידי הקוסם, אשר את נוכחותו נאלצה לסבול פעם ביום. ואולם היא התייחסה אליו כל כך בחומרה, שהוא לא העיז לעבור לגור שם. בזמן שהתלבשה, אחת מעוזרותיה הביטה החוצה וראתה את אלאדין. הנסיכה רצה ופתחה את החלון, ולשמע הרעש הביט אלאדין מעלה. היא קראה לו לבוא אליה, ורבה היתה שמחתם של שני האוהבים כששבו ונפגשו. לאחר שנישק אותה, אמר אלאדין: "אנא נסיכה, בשם האל, לפני שנדבר על כל דבר אחר, למען שלומך ולמען שלומי, אמרי לי מה קרה למנורה הישנה שהשארתי על הכרכוב באולם עשרים וארבעה החלונות עת שהלכתי לצוד." "אבוי!" אמרה היא "בתמימותי הבאתי עלינו צער," והיא סיפרה לו על החלפת המנורה. "עכשיו ידעתי" אמר אלאדין "שזהו מעשה ידו של הקוסם האפריקאי! היכן המנורה?" "הוא נושא אותה איתו," אמרה הנסיכה, "אני יודעת, כי הוא הוציא אותה מהחזה כדי להראות לי. הוא רוצה שאפנה עורף לנדריי איתך ואנשא לו, בטענה שערפו את ראשך במצוות אבי. הוא תמיד מדבר רעות עליך, ואני רק עונה בדמעותיי. אם אמשיך כך, אין לי ספק שהוא יפנה לאלימות." אלאדין ניחם אותה, ועזב אותה לזמן מה. הוא החליף בגדים עם האדם הראשון שפגש בעיר, קנה אבקה כלשהי וחזר לנסיכה שהכניסה אותו מדלת צדדית קטנה. "לבשי את השמלה היפה ביותר שלך" אמר לה "קבלי את הקוסם בחיוכים, וגרמי לו להאמין ששכחת אותי. הזמיני אותו לסעוד איתך ארוחת ערב, ואמרי שאת מעוניינת לטעום מהיין של ארצו. הוא ילך להביא, ובזמן שילך אגיד לך מה לעשות." היא הקשיבה היטב לאלאדין, וכשעזב התארגנה בשמחה לראשונה מאז שעזבה את סין. היא לבשה מחוך וכתר יהלומים, וכשראתה במראה שהיא יפה מאי פעם, קיבלה את הקוסם, ולתדהמתו אמרה: "השלמתי עם כך שאלאדין מת. ושכל דמעותי לא ישיבו אותו אלי. אז החלטתי לא להתאבל עוד, ולפיכך החלטתי להזמין אותך לסעוד עמי ארוחת ערב. אך עייפתי מהיינות של סין, וברצוני לטעום את אלו של אפריקה." הקוסם טס אל מרתפו והנסיכה שמה את האבקה שאלאדין נתן לה בכוס שלה. כששב הקוסם, ביקשה ממנו שישתה יין אפריקאי לחיי בריאותה, והגישה לו את הכוס שלה בתמורה לכוס שלו, כסימן לכך שהיא השלימה איתו. לפני ששתה, נאם לה הקוסם בשבח יופיה, אך הנסיכה האיצה בו ואמרה: "קודם נשתה, ולאחר מכן תגיד כל מה שתרצה." היא הגישה את הכוס לשפתיה, בעוד הקוסם רוקן את כוסו ונפל מת. אז פתחה הנסיכה את הדלת לאלאדין וחיבקה את צווארו. אך אלאדין הרחיק אותה וביקש שתעזוב אותו כי יש עוד דברים שעליו לעשות. והוא הלך לקוסם המת, לקח את המנורה מן האפוד שלו, והורה לג'יני לשאת את הארמון וכל מה שבו בחזרה לסין. הדבר בוצע, והנסיכה בחדרה הרגישה רק שתי רעידות, ולא ידעה כי היא שבה לביתה.

הסולטן, שישב בלשכתו והתאבל על בתו האבודה, הביט מעלה ושיפשף את עיניו, כי הארמון עמד שם כמקודם! הוא מיהר לשם, ואלאדין קיבל אותו באולם עשרים וארבע החלונות עם הנסיכה לצידו. אלאדין סיפר לו את אשר אירע והראה לו את גופתו של הקוסם, כדי שיאמין לו. אז הכריזו על משתה של עשרה ימים, והיה נראה כאילו אלאדין יחיה עתה את שארית חייו בשלווה, אך לא כך היה.

לקוסם האפריקאי היה אח צעיר שהיה, אם הדבר אפשרי בכלל, מרושע וערמומי יותר ממנו. הוא נסע לסין כדי לנקום את מות אחיו, והלך לבקר אישה אדוקה בשם פאטימה, כי חשב שהיא תהיה לו לעזר. הוא נכנס לחדרה הצמיד לה פגיון לחזה, והורה לה לקום ולעשות כדבריו באיומים של כאבי מוות. הוא החליף את בגדיו לבגדיה, צבע את פניו בצבעיה, לבש את הרעלה שלה ורצח אותה, כך שלא תוכל לספר. אז הלך לארמונו של אלאדין, וכל האנשים שחשבו שהוא האישה הקדושה, התאספו סביבו, נישקו את ידו והתחננו לברכתו. כשהגיע לארמון, היתה כל כך הרבה המולה סביבו, שהנסיכה הורתה לשפחתה להביט מן החלון ולראות מה העניין. השפחה אמרה שזו האישה הקדושה שמרפאת אנשים בנגיעה בחולי שלהם. והנסיכה, שמזה זמן רב רצתה לפגוש את פאטימה, שלחה לקרוא לה. כשהגיע לנסיכה, הציע הקוסם תפילה לבריאותה ולשגשוגה. כשסיים, הושיבה אותו הנסיכה לידה, וביקשה כי תישאר עמה לתמיד. הפאטימה המזוייפת שחיכה בדיוק לזה, הסכים, אך שמר את הרעלה על פניו, כדי שלא ייחשף. הנסיכה הראתה לו את האולם ושאלה מה דעתו על כך. "הוא באמת יפה" אמר הפאטימה המזוייפת, "לדעתי חסר לו רק דבר אחד." "איזה דבר?" שאלה הנסיכה. "אם רק היתה ביצת רוק" אמר "תלויה מאמצע הכיפה, הוא היה פלא עולם."

אחרי הדברים הללו לא הצליחה הנסיכה לחשוב על דבר מלבד ביצת רוק, וכששב אלאדין מן הציד, מצא אותה במצב רוח רע מאוד. הוא ביקש לדעת מה חסר לה, והיא סיפרה לו שכל ההתענגות שלה באולם נהרסה בגלל רצונה בביצת רוק שתהיה תליה מהכיפה. "אם זה כל העניין," ענה אלאדין "תשמחי בקרוב." הוא עזב אותה ושיפשף את המנורה, וכשהופיע הג'יני, הורה לו להביא ביצת רוק. הג'יני צווח צווחה כה חזקה ונוראית שהאולם רעד. "איש עלוב!" זעק "לא מספיק שעשיתי בשבילך הכל, רצונך כי גם אביא את אדוני ואתלה אותו ממרכז הכיפה? אתה ואישתך והארמון שלך הייתם ראויים שתישרפו לאפר, אלא שהבקשה לא הגיעה ממך, אלא מאחיו של המכשף האפריקאי אותו חיסלת. הוא כעת בארמונך, מחופש לאישה קדושה, אותה רצח. הוא היה מי שהכניס את המשאלה הזו לראשה של אישתך. דאג לעצמך, כי הוא מתכנן להרוג אותך." ומשאמר זאת, נעלם הג'יני.

אלאין חזר לנסיכה, אמר כי ראשו כואב וביקש שיביאו את פאטימה הקדושה שתניח עליו את ידיה. אולם כאשר התקרב המכשף, תפס אלאדין את פגיונו, ודקר אותו בליבו. "מה עשית?" זעקה הנסיכה. "הרגת את האישה הקדושה!" "לא אותה הרגתי," השיב אלאדין, "אלא מכשף אפריקאי." וסיפר לה איך הלכה שולל.

לאחר הדברים הללו חיו אלאדין ואשתו בשלווה. הוא ירש את הסולטן כשמת, שלט שנים רבות, והותיר אחריו שושלת ארוכה של מלכים.

מתוך "אלף לילה ולילה".