לדלג לתוכן

ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תקצב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

שלא לחבול כלים שעושין בהן אוכל נפש

[עריכה]

שנמנענו מלמשכן הכלים שהן סבת הכנת מזון לבני אדם בהן, כגון [1] כלי הטחינה וכלי הלישה וכלי הבשול וכלי שחיטת בעלי חיים וזולתם, ממה שיכללהו דבר שעושין בו אכל נפש, ועל זה נאמר (דברים כד ו) לא יחבל רחים ורכב כי נפש הוא חובל. ולשון המשנה (בבא מציעא קטו א) לא רחים ורכב בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אכל נפש, שנאמר כי נפש הוא חובל.

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שם) ונשאר שנבאר לך הנה אמרם זכרונם לברכה (שם) וחייב משום שני כלים, שנאמר לא יחבול רחים ורכב, שזה יביא לחשב שהן שתי מצות, וכל שכן באמרם וחייבין על הרחים בפני עצמו, ועל הרכב בפני עצמו, וענין זה שכל מי שימשכן כלי שעושין בו אכל נפש עובר בלא תעשה כמו שנתבאר. ומי שמשכן כלים רבים, כל אחד מהן עושין בו אכל נפש חייב על כל כלי וכלי, כגון שימשכן כלי הטחנה וכלי הלחם וכלי הלישה, וזה מה שאין צריך בו לדבר, שהוא כמו מי שחבל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון ובגד אלמנת לוי, שהוא עובר על כל בגד ובגד. ואמנם דין השאלה במי שחבל שני כלים ובכלן יעשה אכל נפש, ולא יספיק האחד מבלתי האחר בעשית אכל נפש, נאמר אחר שהאכל אמנם ישלם בכלן הם ככלי אחד, ויהיה חייב משום כלי אחד, או נאמר, אחר שהוא שני כלים חייב על כל אחד ואחד לבדו, ובארו לנו, שהוא חייב עליהם משום שני כלים, ואף על פי שבקבוץ שניהם נעשית המלאכה, כגון רחים ורכב, שלא יטחן אחד מהן בלתי האחר, שהוא אם חבל רחים ורכב יהיה כמי שחבל משארת של עסה וסכין שחיטה, והן שני כלים, כל אחד עומד למלאכתו, וזהו ענין אמרו וחייב משום שני כלים לא שהן שתי מצות. וזה לשון ספרי, בזה הענין שבארתי לך, אמרו מה רחים ורכב מיחדים שני כלים ומשמשין מלאכה אחת וחיבים על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, כך כל שני כלים שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו באור הדבר וענינו אף על פי שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו וכשעבר ומשכן ילקח ממנו ויושב לאמן.

שרש מצוה זו ידוע, שהוא לתקון העולם וצרך ישובו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [2] שבענין איסור זה אין חלוק, בין שמשכנו בידו, או על פי בית דין בכל צד חייב עליהן, ואם חבל מחזירין אותו בית דין בעל כרחו. ופרשו מורינו ישמרם אל, שאיסור זה אינו אלא כשמשכן הכלים הנזכרים, שלא בשעת הלואה, אבל בשעת הלואה, ודאי מותר למשכן כל כלים שבעולם, דלא גרע ממכר, שאין מונעין לו לאדם מלמכור כל כליו או למשכנן, ומפני שטעו בזה מגדולי גאוני עולם הארכתי בו. והחובל [3] כלים הרבה שעושין בהן אכל נפש ולא החזירן עד שנשרפו או אבדו חייב מלקות על כל אחת מהן, ואפילו בשני כלים שעושין מלאכה אחת כרחים ורכב וכיוצא בו חייב שתי מלקיות, והוא שנשרפו עד שלא החזירן. ויתר פרטי המצוה מבוארין בפרק תשיעי ממציעא.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן.

הערות

[עריכה]
  1. ^ (עי' רמב"ם בסהמ"צ לאוין רמב)
  2. ^ (פ"ג מהל' מלוה ולוה ה"ב)
  3. ^ (רמב"ם שם ה"ג)