ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/ספר דברים/פרשת נצבים
פרשת נצבים יש בה שתי מצות עשה ואין בה מצות לא תעשה
מצות הקהל במוצאי שביעית
[עריכה]שנצטוינו שיקהל עם ישראל כולו אנשים ונשים וטף, במוצאי שנת השמטה בחג הסכות ביום שני בחג ולקרא קצת מספר משנה תורה באזניהם, שהוא אלה הדברים, ועל זה נאמר (דברים לא יב) הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגומר. וזאת היא מצות הקהל הנזכרת בגמרא, כענין שאמרו בראשון של קדושין (דף לד.) והרי הקהל דמצות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים חייבות? ופרשו בסוף הענין, אין למדין מן הכללות, כלומר שהאמת שהנשים חייבות בזאת המצוה.
משרשי המצוה. לפי שכל עיקרן של עם ישראל, היא התורה, ובה יפרדו מכל אמה ולשון להיות זוכין לחיי עד, תענוג נצחי שאין למעלה הימנו בנבראים, על כן בהיות כל עיקרן בה ראוי שיקהלו הכל יחד בזמן אחד מן הזמנים לשמע דבריה, ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם, אנשים ונשים וטף לאמר מה הקבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כלנו? ותהיה התשובה, לשמע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו, ויבואו מתוך כך לספר בגדל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה, ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם ויזכו לטובה, וישמח השם במעשיו, וכענין שכתוב בפרוש בזאת המצוה ולמען ילמדו ויראו את יי.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1] שהמלך הוא היה המחויב לקרא באזניהם. ובעזרת הנשים היה קורא. וקורא כשהוא יושב ואם קרא מעמד הרי זה משבח. ומהיכן הוא קורא? מתחלת ספר אלה הדברים עד סוף פרשת שמע ישראל, ומדלג לוהיה אם שמע, וגומר אותה פרשה, ומדלג לעשר תעשר, וקורא מעשר תעשר על הסדר עד סוף ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב, ופוסק.
וכיצד הוא קורא [2]? תוקעין בחצוצרות בכל ירושלים, ומביאין בימה גדולה, ושל עץ היתה, ומעמידין אותה באמצע עזרת נשים, והמלך הולך ויושב עליה, כדי שישמעו קריאתו, וכל ישראל העולים לחג מתקבצים סביביו. וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול, והכהן גדול נותנו למלך, כדי להדרו ברב בני אדם. והמלך מקבלו כשהוא עומד ואם רצה יושב, ופותח ומברך כדרך שמברך כל קורא בתורה בבית הכנסת, וקורא הפרשיות שאמרנו, ומברך לאחריה כדרך שמברכין בבתי כנסיות, ומוסיף שבע, ואלו הן, רצה ה' אלהינו בעמו ישראל וכו', ומודים אנחנו לך, אתה בחרתנו מכל העמים, עד מקדש ישראל והזמנים כדרך שמברכין בתפלה, הרי שלש ברכות כמטבען. רביעית מתפלל על המקדש, וגומר בה השוכן בציון. חמישית מתפלל על ישראל שתעמד מלכותם, וחותם הבוחר בישראל. ששית מתפלל על הכהנים שירצם האל, וחותם בה מקדש הכהנים. שביעית מתחנן ומתפלל בה כפי מה שהוא יכול וחותם בה הושע השם את עמך ישראל, שעמך ישראל צריכים להושע. ברוך אתה השם שומע תפלה.
ונוהגת מצוה זו, בזמן שישראל על אדמתם. והעובר על זה בין איש בין אשה ולא בא במועד הזה לשמע דברי התורה, וכן המלך אם לא רצה לקרות בטלו עשה זה. וענשם גדול מאד, כי זאת המצוה עמוד חזק וכבוד גדול בדת.
מצוה לכתוב כל אחד מישראל ספר תורה לעצמו שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל"
[עריכה]שנצטוינו להיות לכל איש מישראל ספר תורה [3], אם כתבו בידו הרי זה משבח ונאהב מאד, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (מנחות ל א) כתבו כלומר בידו, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני, ומי שאי אפשר לו לכתבו בידו ישכר מי שיכתבנו לו, ועל זה נאמר (דברים לא יט) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, כלומר כתבו לכם תורה, שיש בה שירה זאת.
משרשי המצוה, לפי שידוע בבני אדם שהם עושין כל דבריהם לפי ההכנה הנמצאת להם, ועל כן צונו ברוך הוא להיות לכל אחד ואחד מבני ישראל ספר תורה מוכן אצלו שיוכל לקרות בו תמיד ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חבריו, למען ילמד ליראה את השם, וידע וישכיל במצותיו היקרות והחמודות מזהב ומפז רב. ונצטוינו להשתדל בזה כל אחד ואחד מבני ישראל, ואף על פי שהניחו לו אבותיו, למען ירבו הספרים בינינו ונוכל להשאיל מהם לאשר לא תשיג ידו לקנות, וגם למען יקראו בספרים חדשים כל אחד ואחד מישראל, פן תקוץ נפשם בקראם בספרים הישנים, שיניחו להם אבותיהם.
ודע בני, שאף על פי שעיקר החיוב דאוריתא אינו רק בספר התורה, אין ספק שגם בשאר הספרים שנתחברו על פירוש התורה, יש לכל אחד לעשות מהם כפי היכולת מן הטעמים שאמרנו, ואף על פי שהניחו לו אבותיו מהן רבים. וזהו דרך כל אנשי מעלה יראי אלקים אשר היו לפנינו לקבע מדרש בביתם לסופרים לכתב ספרים רבים, כברכת השם אשר נתן להם.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [4] כיצד כותבין ספר תורה? כתיבה מתקנת וטובה ונאה, ויניח בין כל תבה ותבה כמלוא אות קטנה, ובין כל שיטה ושיטה כמלוא שיטה. ואורך כל שיטה שלשים אותיות, כדי לכתב למשפחותיהם למשפחותיהם למשפחותיהם שלש פעמים וזהו רחב כל דף ודף. ולא תהא שיטה קצרה מזה כדי שלא יהא הדף כאגרת, ולא ארכה יתר על זה, כדי שלא יהו עיניו משוטטות בכתב, נזדמנה לו תבה בת חמש אותיות לא יכתב שתים בתוך הדף ושלש חוץ לדף, אלא כותב שלש בתוך הדף ושתים חוץ לדף. לא נשאר מן הדף כדי לכתב שלש אותיות מניח המקום פנוי ומתחיל מתחלת השיטה. נזדמנה לו תבה בת שתי אותיות לא יזרקנה בין הדפין, אלא יחזר לתחלת השטה. נזדמנה לו בסוף השיטה תבה בת עשר אותיות, או פחות או יותר ולא נשאר מן השיטה כדי לכתב את כלה בתוך הדף, אם יכול לכתוב חציה בתוך הדף וחציה חוץ לדף כותב, ואם לאו מניח המקום פנוי ומתחיל מתחלת השיטה.
ומניח בין כל חמש וחמש ארבע שיטין פנויות בלא כתיבה, לא פחות ולא יתר, ויתחיל החמש מתחלת השיטה החמישית, וכשיגמר התורה צריך שיגמר באמצע שיטה שבסוף הדף. אם נשאר מן הדף שיטין הרבה מקצר ועולה, ומתחיל מתחלת השיטה ולא יגמר את השיטה, ומתכון עד שיהיה לעיני כל ישראל באמצע שיטה בסוף הדף.
ויזהר [5] באותיות הגדולות ובאותיות הקטנות ובאותיות הנקודות, ובאותיות שצורתן משנה, כגון הפאי"ן הכפופות והאותיות העקמות כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש. ויזהר בתגין ובמנינם, יש אות שיש עליה תג אחד, ויש אות שיש עליה שבעה, וכל התגין כצורת זין הם דקין כחוט השערה. וכל הדברים האלה, לא נאמרו אלא למצוה מן המבחר, ואם שנה [שגה] בתקון זה, או שלא דקדק בתגין וכתב כל האותיות כתקנן, או שקרב את השטין, או הרחיקן, או האריכן או קצרן, הואיל ולא הדביק אות באות, ולא חסר ולא הותיר ולא הפסיד צורת אות אחת, ולא שנה בפתוחות וסתומות הרי זה ספר תורה כשר. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת מנחות פרק שלישי, ובפרק ראשון מבבא בתרא, ובמסכת שבת.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שהן חייבין בתלמוד תורה, וכמו כן לכתב אותה, ולא הנקבות. והעובר על זה ולא כתב ספר תורה אם אפשר לו בשום ענין בטל עשה זה. וענשו גדול, כי היא סבה, ללמד מצות התורה כמו שאמרנו. וכל המקיים אותה יהיה ברוך ויחכם הוא ובניו, וכמו שכתוב כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל.
- ^ (סוטה מא, א) (פ"ג מהל' חגיגה ה"ג)
- ^ (פ"ג מהל' חגיגה ה"ד)
- ^ (עי' ספהמ"צ להדמב"ם עשה יח)
- ^ (מנחות שם ועי' רמב"ם ה' ספר תורה פ"ז הל' ד ט)
- ^ (רמב"ם שם ח ט)