סמ"ק/קצג

<< · סמ"ק · קצג · >>

רמב"ם הלכות לולב פ"ז סמ"ג עשין סימן מד: טור א"ח סימן תרנא:

ליטול לולב דכתיב (ויקרא כ"ג, מ') ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו' ^{(ר"פ א)} ואע"פ שצריך שיהא עם הלולב אתרוג והדס וערבה ומעכבין זה את זה מ"מ אין מברכין אלא על הלולב מפני שהוא גבוה במינו: בברכו' הלולב יוצא ידי כולם כיון שכולם מצוה אחת וכל אלו גזולי' פסולי': בין לפני יאוש בין לאחר יאוש ויבשין כמו כן ^{(ר"פ ב)}: ושאולין פסולים בי"ט הראשון דבעינן לכם משלכם אבל בשאר ימי' מותר מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. ויש אוסרין אפילו בשאר ימים לצאת בגזול דכתיב שונא גזל בעולה נקטם ראשו פסול נפרצו עליו כי חופי' פסול נפרדו עליו כשר: לולב שכפוף ראשו או קווץ או סדוק או חרות פסול ולולב דסליק בחד הוצא פסול כרב נחלקה התיומה נעשת כמי שנטלה ופסולה פר"שי שתי העליונים ששם השדרה כלה ^{(ר"פ ג)} ור"ח ורב אלפס והרמב"ם פי' כל העלין קרויין תיומת. ולול' שאין ראשו של עלה מגיע לעיקרו של זה פסול ושיעור הדם וערבה עשר אצבעות בגודל: ^{(ר"פ ד)} נשרו רוב עלין של הדס אם נשתיירו בו ג' בדי עלין לחים כשר היו ענביו מרובין מעליו אם ירקות הם מין הדס הם וכשר ואם שחורות או אדומות הם פסול ואם מיעטן כשר ואין ממעטין אותו ביום טוב: אתרוג שנטלה פיטמתו פסול: עוקצו כשר: ופירש הרב ר"י אלפס והר"י בר יקר פיטמתו היינו חוטמו: ועוקצו הוא שקורין זנב אבל ר"י הלוי פירש פטמתו זה שנכנס מן הזנב בתוך האתרוג: ועוקצו אותו שאינו נכנס לתוכו: ואנו הולכים כדברי שניהם להחמיר: ניקב וחסר כל שהוא פסול פירש רש"י דחדא מלתא היא דאילו נקב בלי חסרון כשר וניקב נקב מפולש איש בו חסרון קאי ^{(ר"פ ה)} עלתה חזזית ^{(ר"פ ו)} על רובו פסול על מיעוטו כשר וה"מ במקום א' אבל בשני' וג' מקומו' אפילו במיעוטו פסול משו' דמיחזי כמנומר ^{(ר"פ ז)}: אתרוג תפוח כבוש שלוק פסול: כושי לבני ארץ ישראל פסול: ומנומר והעשוי ככדור והתיום וגדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת כולם פסולי' אתרוג הבוסר: ^{(הג' א)} קטן כפול הלבן רבי עקיבא פוסל וחכמי' מכשירין: אתרוג שנקבוהו עכברים בי"ט ראשון פסול: מכאן ואילך כשר: ^{(ר"פ ח)} הירוק ככרתי רבי יהודה פוסל וחכמים מכשירים ומסיק טעמ' משום דלא גמר פרי הוא והלכה כרבי יהוד' בשיעור אתרוג קטן ^{(הג' ב)} שיהא כביצה ואתרוג גדול אפי' הוא גדול שצריך ליטלו בשתי ידיו כשר: וקיימ' לן כרבנן דלולב אין צריך אגד: אבל מצוה הוא משום זה אלי ואנוהו לפיכך אם אגדו בחוט או משיח' כשר: ^{(ר"פ ט)} ואם הותר אגדו בי"ט אוגדו כאגודה של ירק כמו שאוגדין הירק ^{(ר"פ י)} והלכה דכרבא דאמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה ומין במינו אינו חוצץ: ואתרוג של של מצוה מותר להריח בו: ^{(ר"פ יא)} והדם של מצו' אסור להריח בו: ולולב בימין ואתרוג בשמאל והמשכים לצאת לדרך וכבר עלה עמוד השחר מביאין לו לולב ומנענע ומנענעים בהודו תחל' וסוף ^{(ר"פ יב)} ובאנא השם הושיעה נא ונהגו רבותינו על פי הירושל' לנענע ג' נענועים על כל דבר ודבר וניענוע זו היא הולכה והובאה לד' רוחות ומעלה ומוריד וכיון דצריך שלש כחות על כל דבר ודבר א"כ צריך שלשים וששה כוחות. העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו נטלו לצאת בו מברך על נטילת לולב ורוב בני אדם מברכין שהחיינו בשעת נטילה לפי שאחרים מתקנין להם וביו"ט שני אין מברכין שהחיינו: ^{(ר"פ יג)} ואתרוג בשמיני ספק שביעי אסור תשיעי ספק שמיני מותר מה שאין כן בסוכה ^{(ר"פ יד)} הפריש שבעה אתרוגין לשבעה ימים כל אחד יוצא בו ואוכלו למחר: ואמר ר' זירא לא ליקני איניש לוליבא לינוקא ביום טוב ראשון לפי שלא יוכל עוד להקנותו. אבל לגדול מקנה על מנת להחזיר. החזירו יצא. לא החזירו לא יצא. ואין צריך תנאי כפול. דגלוי מלתא בעלמא הוא. ואחים שקנו אתרוג בתפיסת הבית אם יכול לאכלו יצא בו. וכן שותפין. וכשהקהל קונין אתרוג יחד מקנין אותו לאחד מהם בקנין גמור ואח"כ מקנה לכל אחד במתנה על מנת להחזיר ^{(ר"פ טו)} קטן היודע לנענע חייב בלולב. ואין נוטלין לולב בשבת משום גזירה דרבה דאמר אין נוטלין לולב בשבת שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים:

נשלמו העשיין התלוין ביד ובזמן ואלה הלאוין

מפרשים

הגהות רבינו פרץ

ואמרו לולב הדס וערבה באגודה אחת ואתרוג לבדו מדלא כתיב וכפו' בוא"ו בתחלת התיבה כמו בשאר המינין ומ"מ מעכבין זה את זה וצריך שיטול לכל הד' מינין וחד לולב באגודתו בימין ואתרוג בשמא' אך ר"י מאור"לינש ואבי העזרי מתירין למי שאין לו אתרוג בי"ט שני לברך על הלולב שאין מעכבין רק בי"ט ראשון מידי דהוי אאתרוג חסר ע"כ:

יבש הלולב פי' בתוס' דהיינו כדי שיהי' נפרך בצפורן כההיא דאוזן בכור לפי זה ניחא מלולבין שלנו דאף על גב שהם יבשים קצת מ"מ אינם יבשים כל כך שיהיו נפרכים בצפורן עכ"ל.

והאמצעית אע"פ שכל עלה ועלה שלם בעצמו כמו שאר עלי הלולב שכל אחת ואחת כפולה לשתים אעפ"כ היא פסול כיון ששתי עלין האמצעיות חלוקות. לפיכך לולבין המצויין בינינו רובם פסולים שרובם אין שתי עלין האמצעיות מחוברות יחד ועוד פירש הקו' פי' אחר נחלקה התיומת דהיינו דוקא עלה האמצעי שדרכו להיות כפול כשאר עלין ונחלק לשנים לפי זה לולבין הנמצאים בינינו רובם כשרים כיון שעלה האמצעי שלם. ומיהו יש מקצתן שעלה האמצעי נחלק בראשו ומ"מ יש להכשירן לפי פי' הקונטר' דפי' נחלקה התיומת דפסול היינו דוקא כשנחלקה עד למטה מן העלין כדפי' בתוס' רבינו יהודה

ושדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח פי' ד' אצבעות בגודל בשדרה שלו מלבד העלין העליונים לאחר שכלתה השדרה.

ומיהו נהגו לפסול בחסרון כל שהו אפילו בלא נקב.

פי' חזזית אבעבועות.

והשתא יש חומרא גדולה למאי קרי מיעוטו ונראה דמיעוטו מעט פחות מחציו. אבל הרביע או השליש לפום ריהטא לא מיפסל דאם כן מה תינוק יש בין זה לחוטמו בכל שהוא. מיהו אין זה הוכחה. דאיכא למימר דבחוטמו אפילו במקום אחד וכאן בשני מקומו' או ג' ואם כן יש לדקדק שלא יהא בו חזזית ומיהו לפי' הקונ' דפיר' חזזית היינו אבעבועות דקות אם כן אין זה כעין גרב שיש באתרוגים שלנו, ומכל מקום נראה דפסול חזזית אינו רק בי"ט הראשון. ובחוטמו בכל שהוא פי' הקו' בעובי גבהו שמשפע לצד ראשו ופסול משו' דבאותו מקום הוי נראה יותר לעיני':

צ"ע בסמ"ג ובסוכה יש לשון אחר דאמר רב אין זה הדר וטעמא דהדר שייך בשאר ימים אף על פי שאינה רק מדרבנן והא מצוה הדורה בעינן הואיל ומזכירין שם שמים עליו.

רק שיטלנו למטה מן האגד משום חציצה, ומיהו הא אמרינן כל לנאותו אין חוצץ וכל אגד לנאותו הוא כדאמרינן זה אלי ואנוהו

שכורכין האגודה סביב ותוחבין ראשי האגוד' לתוכו בלא שום קשר ודוקא כשהותר אגודו בי"ט דאז אינו יכול לעשו' קשר אבל בחולו של מועד אוגדו בקשר גמור דהוי הידור מצוה טפי.

אתרוג של מצוה מות' להריח בו משום דלא אתקצאי כי אם מאכילה כיון דעיקרו לאכילה. ומיהו המריח בוצריך לברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן ריח טוב בפירות כדאיתא בברכות: וע"כ טוב למנוע שלא להריח בו בשעת נטילה דרוב פעמים אינו זכור מברכה זו, ואסור להנות מן העולם הזה בלא ברכה. ואותן המריחין כשמברכין על הנטיל' מנהג שטות הוא כדפרישית.

פירוש הודו שבסוף הלל וי"מ בסוף פירוש כי לעול' חסדו שהוא סוף הפסוק ויש לעשות כדברי שניה' ואין מנענעין בשם לא בהודו ולא באנא

דאף על גב דמברכין שהחיינו בי"ט שני בקדוש משום ספק שאני גבי לולב דעיקר ברכת שהחיינו דלולב בחול הוא בשעת עשייה כדאררינן העושה לולב לעצמו כו': הילכך אם יום טוב ראשון חול הוא סגי ליה בברכת שהחיינו שבירך ביום טוב ראשון בשעת נטילה, כך השיב רש"י בתשובה במחזור ויטרי ומיהו מורי הר' שמואל מאיוורא אמר בשם ר"י. דעכשיו שנהגו לברך שהחיינו דלולב בשעת נטילה אם כן צריך לברך שהחיינו על לולב גם ביום טוב שני דשמא יום ראשון חול הוא ולא יצא דאף על גב דהעושה לולב לעצמו מברך שהחיינו אף על פי שהוא חול היינו משום דמברך בשעת עשייה אבל ביום ראשון אם הוא חול ההיא שעתא לאו שעת נטילת מצוה היא ולא שעת עשייה הוא והברכה נתקנה או בשעת עשייה או בשעת נטילה והא לא דמיא אלא לנוטל לולב בחול אחר העשייה שאם בירך אז שהחיינו דוראי לא יצא ויום ראשון נמי אם חול הוא להא דמיא. והלכך מברכין שהחיינו אלולב בין ביום טוב ראשון בין בי"ט שני וכן עיקר.

כששמחת תורה חל באחד בשבת כתוב בתוספו' שנ"ץ בפרק קמא דביצה מתירים האתרוג כדין תשיעי ספק ח' מיהו שמעתי בשם גדולים שהיו אוסרי' אותו דאף על גב דאמרינן אתרוג מותר בתשיעי ספק שמיני ה"מ כשחל בשאר ימים אבל היכא שחל באחד בשבת כיון דבשב' אסור משום שמיני ספק שביעי באחד בשבת נמי שהוא י"ט אסור משום שאין שבת מכינה ליום טוב מידי דהוי אביצ' שנולדה בזה וכו'. אע"ג דלא דמי' ממש מ"מ דמי קצת ומההוא טעמ' נוהגין שלא לאכול מנויי סוכה בשבת שחל להיות אחר החג מיד כגון שחל יום טוב האחרון של חג בערב שבת דכיון דאסורין בי"ט אסורין נמי בשבת הסמוך לו משום הכנה די"ט תשיעי ספק שמיני אסורין סוכה ונוייה משו' מיגו דאתקצאי בין השמשות וכו' אבל אין לאוסר' בשבת הסמוך לחג משום דאיתקצאי לבין השמשות דשבת מחמת הספק יום טוב שעבר דהא יום טוב גופיה לא איתסר כי אם משום מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכוליה יומא ותרי מיגו לא אשכחן. וגם מטעם סתירת אהל ליכא למיסר. דהא לא שייך סתירת אהל בנויי סוכה. מדלא אסר להו בפרק כירה כי אם מטעם בזויי מצוה.

מיהו באשכנז רגילים לקנות אתרוג אחד בשביל כל הקהל ממעות הקהל וביו' טוב נוטלו כל אחד ואחד ויוצא בו בלא שום הקנאה ושפיר קא עבדי משום דדעת כולם להקנו' חלקם לאותו הנוטלו עד שיוצ' בו. ובכמה מקומות אזלינן בתר אומדן דעתא בלא שום פירוש כדמוכח בתוספות פרק האיש מקדש. ומהאי טעמא נמי לא בעינן תנאי כפול באתרוג שהו' כולו שלו ומקנהו לחברו לצאת בו כדאיתא בפנים אבל על מנת מיהא בעינן באתרוג שהוא כולו שלו משום דליכא אומדן דעתא כולי האי כמו באתרוג שקונין בשביל כל הקהל דשני חלוקין יש בתוספות בפ' האיש מקדש ולפי זה כשהאתרוג כולו שלו אפילו לא אמר ע"מ אלא אמר אדעתא דלהחזיר סגי בהכי וחשיב כמו תנאי כפול כמו בההיא דאדעתא למיסק לארעא דישראל בפרק האיש מקדש כדמפרש שם.

קצג

קטן כפול הלבן. זהו כפי פרש"י ועיין בתוס' והרא"ש ובטור ובה"ג וגם מביא פסק ריא"ז שם

שיהא כביצה. לפי שמפרש לעיל גבי בוסר שהוא כפול הלבן ומכשרי חכמים יש צ"ע אבל כדברי רבינו כן הוא בסמ"ג ויש ליישב בדוחק דר' יהודה מצריך כביצה מדרבנן וכדמפרש בירושלמי ועיין בר"ן ובשלטי הגבורים בשם הריא"ז בפ' לולב הגזול ואתי שפיר לר' יהודה דחד טעמא הוא גבי שיעורא דאתרוג וכמו גבי גדול לר' יהודה דהוי רק מדרבנן וכדמסיק הש"ס שם אליבא דר' יהודה דלא בעי הדר והוי הטעם רק מדרבנן בעלמא וחכמים דר"ע דמכשרי בבוסר הוא מדאורייתא וע"ש סוכה ל"א ב'. ואחר כותבי זה ראיתי בשו"ת מהרי"ק שרש ס"ב שדיקדק שם מדברי הרא"ש כו' ובפ"ק דב"ק גבי הידור מצוה והעלה ג"כ קרוב לדברים אלו וע"ש: