סמ"ע על חושן משפט רנ

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט רנ |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

מתנת שכ"מ אין צריך להקנותה:    זה חוזר אמ"ש הטור והמחבר בריש סי' רמ"א ז"ל הנותן מתנה לחבירו בין קרקע בין מטלטלין אין המקבל זוכה אלא באחד מהדרכים שהקונה זוכה בהן וקמ"ל כאן דה"מ במתנת בריא אבל במתנות שכ"מ אין צריך להקנותם כו' ותקנת חז"ל הוא מפני היראה שיטרוף דעתו של השכ"מ שיצטער שימות ולא יקיימו דבריו אחריו במה שמצוה כי אין בכל שכ"מ עת וזמן להקנות בקנין לכל אחד מהענינים כפי הדין וכיון דא"צ קנין אם אירע דעשה השכ"מ קנין במתנתו מגרע גרע ולא תתקיים מתנתו כמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' זה סי"ז דהא בהא תליא דכיון דאינו צריך קנין והוא עשה קנין גילה דעתו דמתנתו יהיה כמתנת בריא בקנין וזה פשוט דאין דעתו להקנות המתנה כ"א אחר שימות ואין קנין לאחר מיתה:

א"צ להקנותה:    היינו דוקא בשכ"מ שחילק כל נכסיו או כשהוא מצוה מחמת מיתה בפירוש וכמ"ש בסמוך בס"ז ע"ש:

ככתובין וכמסורין דמי:    פירוש אם קרקעות הן הרי הוא כאלו כתב ליה בכתב שדי נתונים לך ומסר לו השטר ואם מטלטלין הן דאינן נקנין בשטר הרי הן כמסורין ליד המקבל מתנה ומה"ט יכול להקנות נמי ש"ח לאחרים דדבורו נחשב כאלו כתב קנה לך איהו ושיעבודיה ומסר הכתב ליד המקבל וכמ"ש לעיל בסי' רמ"ח וע"ש בפרישה:

דמיד שמת נפלו נכסיו כו':    ואין שייך לומר בזה דדבריו יהיו ככתובין שאף אם הן ככתובין הרי לא נתן בחייו כלום וקודם הנתינה נפלו כבר הנכסים לפני יורשים ולא כע"ש שכתב הטעם מלבו ע"ש שהאריך בזה וע' מ"ש לקמן:

סעיף ב

שכ"מ שכתב כל נכסיו כו':    המתנה בטלה נראה דה"ה אם היה לו חוב אח ומחל לו חובו בכלל צוואתו ומתנתו בכולה אע"ג דמחילה א"צ קנין מ"מ אם עמד חוזר דלא עדיפא המחילה דהחוב מקנין בשאר דברים:

אע"פ שקנו מידו אם עמד כו':    האי רבותא דקנה מידו כדי של"ת הלא הקנין מגרע גרע בשכ"מ דהרי בעי יפוי כח (כנ"ל) דהוא דוקא לענין אם עמד דה"א אף שעמד מ"מ לא יכול לחזור ממתנתו כיון שנתן לו בקנין וה"ל כבריא שנתן בקנין קמ"ל דלא דכיון שחלק ונתן כל נכסיו אנן סהדי דכוונתו בקנינו הי' דוקא לכשימות הא אם יעמוד יחזור בו משא"כ אם לא היה מתנתו בכל נכסיו וכמ"ש בסמוך:

ואפילו אם התנה כו':    דלא תקנו חז"ל שיהיו דבריו ככתובין וכמסורין אלא לענין שאם ימות וכדי שלא תטרוף דעתו כנ"ל משא"כ בענין זה דהתנה דאף אם יעמוד לא יהיה יוכל לחזורבו אם לא שעשה קנין גמור אזה בפירוש דאז ה"ל ככל מתנות בריא דעלמא:

סעיף ג

אבל אם הודה על נכסיו כו':    פירוש אם אמר אתם עדי דליכא למימר שלא להשביע את עצמו או את בניו הורה כמ"ש בסי' ל"ב ופ"א או שאמר תנו כמ"ש בסי' רנ"ה או בשאר לישני דנתבאר דלא שלא להשביע אמר כן ולהשטות בלא"ה ליכא למיחש אף אם היה הודתו ע"י תביעה דאין אדם משטה בשעת מיתה ואפי' אם ידוע לנו שלא היה של זה שהודה לו מעולם אפ"ה אמרינן שמ"ה הוציא מתנתו בלשון הודאה כדי שלא יהיה יוכל לחזור בו ועפ"ר שם הוכחתי זה ושכ"כ התו' ולא כע"ש שכתב ז"ל ואצ"ל אתם עדי שאין אדם משטה בשעת מיתה כו' דאכתי איכא למיחש שמא שלא להשביע אמר כן:

ואם הקדיש כל נכסיו כו':    איבעיא דלא איפשטא הוא בגמ' אם לדמותו למתנה לאחר שלא גמר להקנותו כי אם לאחר מיתה א"ד כיון דהיה מוטל על ערש דוי דעתו לגמור ולהקדיש שהזכות דהקדש יעמוד לו שהשם ישלח לו רפואה ופסק המחבר כמ"ד דהמוציא מיד היורשים עליו הראיה:

ולא כדברי החולקין:    עפ"ר שכתבתי טוב טעם לדברי החולקין והן הרא"ש והטור והמרדכי הסכים עמהן והרא"ש מביא ראיה לזה ממה דאמרו חז"ל דאף דנתן שכ"מ כל נכסיו שהן ידועין לנו אנו חוששין ואמרי' דיש לו יותר וצריך קנין ואם עושה קנין א"י לחזור בו (וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סעיף י') אלמא דמאחר שקנה בקנין אין מוציאין מיד הזוכה אף שהוא ספק אם יש לו יותר ואם אין לו יותר הדין נותן שיכול לחזור בו אם עומד אף שקנו מידו בק"ס וכמ"ש בסמוך ה"נ כל אמירת גבוה דהיינו להקדש או לעניים וכן בהפקר דמפקיר וגם לעניים הרי הוא כמסור לידם בפועל דמי דהוא עדיף מקנין וא"י לחזור מספק דלמא לא הי' גומר בדעתו להקדישו בכל ענין והמחבר ומור"ם דפסקו כאן דלא כהרא"ש ולקמן בסעיף י' פסקו בנתן כל נכסיו כו' דאם קנו מידו אינו יכול לחזור ס"ל דאין הדינין דומין זה לזה ועבד"ר שם כתבתי קצת טעם לחלק בינייהו:

וכן דין הקדש כדין מתנה שיכול לחזור בו כו':    פירוש בעודו שכ"מ אחר שהקדישו יכול לחזור מההקדש להוציאו לחולין ולתנו לחבירו כדין שכ"מ שבידו לחזור מזה לזה ואם מת אח"כ מחזיקו האחרון:

ממכרו קיים כבריא:    פי' כשמכרם לו באחד מדרכי הקנינים ופשוט הוא:

אם המעות עצמן קיימין כו':    דאז אנן סהדי דמ"ה החזיק דמי המכירה עצמן בידו דבאם יעמוד יחזיר להן מעותיו:

סעיף ד

אלא בנותן כל נכסיו כו':    דאז אנן סהדי דלא גמר להקנותו אפי' הקנה לו בקנין כדלקמן סעיף י"ז בסעיף ט' אלא אם ימות דחזקה אין אדם נותן כל אשר לו לאחרים והוא ישאל על הפתחים:

לא מהני תפיסה כלום:    וכ"כ הטור והמחבר לעיל ס"ס קכ"ה ע"ש וצ"ע דפתח במסירה דכתב דוקא במתנה כזו מהני מסירתו וסיים בתפיסה ועד"מ ס"ו שכתב שם כמו כאן בקיצור ושם כתבתי שמקור הדברים הן מהמרדכי פרק מי שמת והעתקתי שם לשונו ע"ש וכאן אכתוב כלל הדברי' והוא שתדע שיש תרי מיני מסירות סתם מסירה היינו שנתנו לידו כדי שיזכה בו בתורת קנין (ואף שבסי' קצ"ח נתבאר דלא מהני מסירה כ"א בספינה ובעלי חיים היינו דוקא כעין מסירת אפסר ע"ש אבל מסיר' גמור' מהני) אבל לא שיקחנה מיד אל ביתו ויש מסירה שנותן החפץ בידו שיקחנו מיד חל ביתו ויזכ' בו מיד בזיכוי גמור להיות לו לחלוטין וכשנותן מתנה במקצת מהני סתם מסירה דהא מתנה במקצת מתנת בריא היא ול"ש לחזור ממנה ולתתה לאחר אלא שצריכה קנין ולהכי כשמסרו לידו הרי איכא קנין דמה לי קנין חליפין מה לי קנין משיכה או מסירה אבל במתנות שכ"מ בכולה אין סתם מסירה מועלת כלום דלא עדיף מקנו מיניה דקי"ל שאפ"ה יכול לחזור בו אבל מסרו לידו בתורת זיכוי שיזכה בה מיד ויקחנו לביתו בכה"ג ודאי לא יכול לחזור בו ולתנו לאחר אם לא שעומד מחליו דחוזר בו ולקחו לנפשו וגדולה מזו כתב רבינו בשם הרמ"ה בס"ס קכ"ה דאפי' אם מסר שכ"מ "לאחר וא"ל הולך זה לפלוני אינו יכול לחזור בו ולתנו לאחר אפי' עדיין לא הגיע ליד המקבל אם לא שעמד דאז אמרי' דאדעתא דהכי ודאי לא נתן ע"ש שכתב מלתא בטעמא וכן פסק שם בש"ע ומ"ש דברי שכ"מ ככתובים וכמסורין דמי לאו למימרא שהם כמסירה גמורה לשם זכייה שהרי יכול לחזור בו ולתנו לאחר אלא כמסרו לידו לשם משיכה ולשם קנין דמי ולענין שאם מת קנה לו למפרע כאלו עשה בה מתחלה מסירה או משיכה ובזה דברי מור"ם מ"ש בד"מ ובש"ע מבוארים דבא לומר דל"ד קאמר שמתנה במקצת צריכה ק"ס דה"ה מסרו לידו כדי לקנות ע"י כך נמי קנין הוא וקני לה כשהיא מתנה במקצת אבל במתנת שכ"מ שיכול לחזור בו דהיינו מתנת שכ"מ בכולה דלא מהני בה קנין מסירה כזו לא מהני ואפי' תפס המקבל והוליכה לביתו אין תפיסתו תפיסה אא"כ מסרו השכ"מ לידו לתורת זכייה גמורה שיזכה בה מיד ובכה"ג איירי רבינו לקמן בסעיף כ"ב שנמסר לידו לתורת זיכוי גמור ובהא איירי נמי לעיל ס"ס קכ"ה ודו"ק (ואין להקשות דהל"ל בקיצור דלהכי סיים בתפיסה לרבותא דאפי' תפיסה לא מהני דכל שלא ידענו דיש מסירה טובה ובמסירה גרוע אין בתפיסת' רבותא אבל לפי מ"ש א"ש דקמ"ל דאפילו מסרו לו במסירה הגרוע וגם תפסו מעצמו ל"מ עד שימסרו לידו במסירה גמורה וק"ל) ומה שתמ' מור"ם ז"ל בש"ע בסי"ג על דברי רבינו דמ"ש מתפיס' לק"מ ע"פ מ"ש ודו"ק:

אפי' כל שהוא:    דימהו להכותב כל נכסיו לאחר או לאשתו או לבניו המבוארים לעיל בטור ובדברי המחבר בסי' רמ"ו דשם בשייר כ"ש ממש סגי וכמ"ש שם ובפרישה כתבתי קצת טעם דאף דאזלינן בזה בתר אומדן דעתו דאין אדם נותן שלו לאחרים והוא יבקש על הפתחי' וכנ"ל מ"מ לפעמים משתכר בכל שהוא עד שיהיה לו ממנו כדי פרנסתו וכמ"ש רז"ל בשני אחין שהן חלוקין בכל שהוא ונמצא ביד אחר הון רב דאמרי' שמא מעיסתו קימץ כמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' ס"ב ע"ש:

כדי פרנסתו:    ל' הטור וכ' א"א הרא"ש ז"ל ויראה שיעור פרנסתו אם הוא עובד אדמה ששייר קרקע כדי פרנסתו ופרנסת בני ביתו ואם מסתפק בסחורה או ברבית ששייר כדי שיוכל להתפרנס מן הריוח ע"כ וכן דעת בעל העיטור דבעינן כדי פרנסתו אלא שנסתפק בשיעורו וכ' דאיכא למימר כדי פרנסתו לי"ב חדש כדאמרינן גבי נכסים מרובים עכ"ל הטור. ונראה דהרא"ש לא ס"ל דסגי בי"ב חדש מדקאמר שישאר כדי שישתכר מהריוח כו' כיון ששייר כ"כ קרן כדי שישתכר מהריוח י"ב חדש בודאי שיוכל להתפרנס ממנו גם משם והלאה ודוחק לומ' דמיירי בצוה דלאחר י"ח חדש יקחו גם זה הקרן מידו גם ראייתו דבעל העיטור מנכסים מרובים לא קי"ל בהו כרב דאמר י"ב חדש כ"א כשמואל דאמר עד שיבגרו או עד שיתארסו וכמ"ש בפרישה (ושם כתבתי כוונת הטור למה סיים כדברי בעל העיטור ולא כדברי הרא"ש) ומור"ם שסתם וכ' די"א דבעינן ששייר כדי פרנסתו ג"כ משמע דס"ל כדי פרנסתו כל ימי חייו וכסתימת דברי הרא"ש כנ"ל ולא "כע"ש דכ' דסגי בשיור כדי חיותו י"ב חדש וכדעת ב"ה הנ"ל. וזולת טעם דברי הנ"ל ה"ל לילך אחר הכלל המע"ה והרי הנכסים הן בחזקתה נותן. ומה שסתם מור"ם וכ' כדי פרנסתו ולא כתב ג"כ ופרנסת בני ביתו כל' הרא"ש הנ"ל (וא"ל דס"ל דמסתמא הוא כן דהא לענין ערכין ובסידור ב"ח לאו הכי הוא כמ"ש הטור והמחבר לעיל בסי' צ"ז ע"ש) נראה דה"ט דס"ל למור"ם דגם הרא"ש לא כ' כדי פרנסת ביתו כ"א במשייר קרקע דאז הוא בודאי א"י לבדו לחרשה ולזרעה ולקצור ולדוש ולהוביר ושאר מלאכות עבודת פרך דגידולי קרקע וצריכים בני ביתו לעזרו ומ"ה הדין נותן שצריך שיהא בה שיור ג"כ כדי פרנסתן משא"כ בעסקו בשאר רווחים ומהן איירי מור"ם ודו"ק ועפ"ר:

סעיף ה

וכיוצא בהן:    פי' כשאינו חלש כ"א באבר אחד ולא נתפשט חולשתו בכל גופו עדיין בזה לא אמרו שדבריו ככתובין וכמסורין דמי:

אע"פ שלא אמר שמצוה כו':    ר"ל אפ"ה אם נתן או חלק כל מתנותיו בפעם אחד מקרי מתנות שכ"מ לענין דאם עמד יכול לחזור אף דהיה בקנין אבל מ"מ אינו דומה אם מצווה בפי' מחמת חולה לאינו מצוה דאם מצוה מחמת חולה או שהוא אחר ג' ימים אפי' לא היה מתנתו כ"א במקצת ובקנין אם עמד חוזר וכמ"ש מור"ם אחר זה ויתבאר בסעיף ז' וי"ז:

סעיף ו

ואם השיב על לאו לאו כו':    שם בא"ע נתבאר דשואלין אותו על פירות קיץ אם רוצה אותן בחורף וכן איפכא וצריך לכוון בהן הן כו' ג"פ ע"ש וקיצר כאן וסמך אמ"ש שם:

סעיף ז

אפי' יש בה כו':    הטעם דכל דלא פירש מחמת מיתה אמרינן מסתמא דלא מחמת מיתה נתן דא"כ הי' נותן כל נכסיו משא"כ כשפירש דבריו בהדיא או שמתאונן על מיתתו דאז מתנתו המקצת דינו כמתנת שכ"מ בכולו מסתמא וק"ל ולא כע"ש שכתב ז"ל שכשפירש שנותן מחמת מיתה יש לחוש יותר לטירוף הדעת כו' ואין טעם לדבריו וק"ל:

סעיף ח

המפרש בים או יוצא בשיירא כו':    עיין באשר"י והטור הביאו בקצרה דכתב דאין טעם להמפרש בים ויוצא בשייר' ונותנין במקצת לומר דיהיו חשובים כמצוה מחמת מיתה לחזור במתנתן אם חזרו דדוקא לענין גט השוו אותן למסוכן ויוצא בקולר דאם אמרו כתבו גט לאשתי אע"ג דלא אמר תנו נותנין לה הגט משום דבהילי וטרידי מחמת דרכם שלפניהם ולא גמרו דבריהן אבל לענין זה למה יחשוב כותייהו הלא דעתם לחזור עכ"ל בקיצור והנ"י כ' בפ' מי שמת (דף רל"ב ע"א) בשם ר' יונה משום דהרבה בהן הולכין להשתקע שם ומ"ה יהבי דמספקי אם ישתקעו שם לפיכך כשלא נשתקעו וחזרו חוזרין במתנתן אפי' נתנו במקצת ובקנין כדין המצוה מחמת מיתה עכ"ל ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

סעיף ט

בד"א דמתנת שכ"מ במקצת בעי' קנין בסתם כו':    זה הדין כבר כתבו המחבר בס"ז ומ"ש שם הוא מדברי הטור שכ"כ בסי"א ומ"ש המחבר כאן הוא מדברי הרמב"ם כתבו הטור ג"כ בסי"ד והא דחזר וכתבוהו הוא מפני שני דברים שנתחדשו בו האחד ללמדינו דאם אמר בפירוש שנתן המקצת במתנת שכ"מ ה"ל כאלו אמר בפי' שנתנו מחמת "מיתה והשני כדי לכתוב אהאי דינא דין השני דמסיק וכתב ז"ל וכן מפרש שנותן הכל מעכשיו כו' וק"ל:

ואם יש בו קנין אינו קונה כו':    כ"כ ג"כ הטור והמחבר בסמוך בס"ס י"ז אפי' במצוה מחמת מיתה ע"ש:

כמיפה את כחו:    עמ"ש בסמוך טעם דיפוי כח וענינו:

ויש אומרים דה"ה מתנת שכ"מ שכתב בו כו':    פי' המחבר איירי כששמענו מפי השכ"מ שציוה במעכשיו ובא מור"ם להוסיף דאף דלא שמענו כן מפיו אלא שנמצא כתוב כן בהצואה הבאה לפנינו ולא אמרינן דט"ס הוא ומעצמו כתב כך הסופר והשכ"מ דעתו הי' להקנותו דוקא אם ימותו כדרך סתם צוואות שכ"מ:

ולא אמרינן בזה שט"ס הוא:    כתב כך לאפוקי ממ"ש הרב ב"י והביאו בד"מ וכתב ז"ל ואם כתב בהצואה דנותן לו במתנת בריא יש לו דין מתנת בריא והוא פשוט לדעתי ולא כתבתי כן רק שראיתי תשובת הרב בעל ב"י שכתב שקנה בה בכה"ג משום דתלינן בט"ס ואני השבת לו בזה ובאו דברי שנינו לפני מוהר"ם מפאדוה ז"ל והסכים לדברי דלא קנה כמו שמבוארים הראיות בתשובות הנכתבים ע"ז וע"ל סימן רנ"ג עוד מזה עכ"ל ד"מ:

סעיף י

שהדבר הגלוי שהן כל הנכסים כו':    פי' שאין אנו יודעין משום נכסים שיש לו עוד אפ"ה אמרינן דיש לו נכסים במקומות אחרים וה"ל כמתנת שכ"מ במקצת דלכ"ע אם קנו מידו ועמד דא"י לחזור בו אבל לענין אם מת בלא קנין ובאו היורשין לחזור בהן בטענ' שהיתה מתנות שכ"מ במקצת בלא קנין בזה כתב המ"מ בשם הרמב"ם דאין שומעין להן לגרוע חלק המקבלים אבל הרא"ש והטור כתבו דבכל ענין חשבינן ליה כמתנת שכ"מ במקצת וזה היה כונת מור"ם ז"ל שהוסיף על לשון המחבר (שהוא כלשון הרמב"ם) שני תיבות וצריכה קנין והוא מלשון הטור ור"ל דאם לא קנו מידו ומת יכולין היורשים לחזור בהן ועפ"ר:

חוששין אנו כו':    כן הוא לשון הגמרא ומצינו לשון חוששין בין לקולא בין לחומרא כמו דחיישינן שמא חוץ לחומה לנו וכן הרבה ועפ"ר גם עיין מה שכתב בס"ג שהרא"ש מדמה לזה מקדיש נכסיו בשעה שהיה שכיב מרע ושהמחבר חילק ביניהן:

עד שיאמר כל נכסי שהן אלו:    פירוש ל"מ אם אמר סתם שנתן לו כל נכסיו דבמשמעותו בכל מקום שהן הן בכאן הן במקום אחר אלא אפי' לא אמר ליה אלא אני נותן לך כל נכסי שהן אלו וקחשיב והולך שדה פלוני ופלוני נכסיו שיש לו בכאן הגלוים מ"מ כיון דהזכיר לשון כל תו לא חיישינן דאית ליה עוד במקום אחר ועפ"ר ודו"ק:

או שהוא מוחזק שאין לו נכסים:    כן הוא לשון הגמר' ובטור כתב שרשב"ם פירשו שיהא מוחזק בעדים שאין לו יותר ושר"י כתב שאין צריך עדים אלא בחזקה בעלמא סגי וסתימת דברי המחבר משמע דס"ל ג"כ כפירוש ר"י ועוד דא"כ ה"ל זו ואצ"ל זו במאי דכת' לפני זה דבאומר כל נכסי שהן אלו סגי וק"ל:

סעיף יא

בין אם נתן לשנים כאחד:    והוא הדין למאה כאחד. וכדמסיק: (הגה וכתב בתשובת הרא"ש כלל י"ג סי' ס"ו דראובן שהיה בידו ספרים של שמעון ושמעון נתן במתנת שכ"מ כל אשר לו לבתו וראובן אמר שציווהו להקדיש הספרי' ופסק דבתו זכתה בספרי' וע"ש שהאריך ד"מ י"ז):

כמי שנמלך כל הראשוני' כו':    כן צריך להיות כל הראשוני' וה"פ ואם הפסיק כמי שנמלך פי' מתחלה נתן מתנה לאחד ולא היה דעתו ליתן מתנות עוד לאחרים ומ"ה הפסיק ואח"כ נמלך בדעתו ליתן גם להאחרים וה"ל דינו הכי כל הראשוני' יש להן דין מתנות שכ"מ במקצת שהרי הפסיק ג"כ ביניהן לנתינה שנתן להאחרון ואז הוה מתנתייהו מתנה במקצת וכ"כ בטור ע"ש:

סעיף יב

ואפי' נתן לשנים בשטר כו':    פי' ולא אמרי' אלימא מילתא דשטרי ולא תהוי חזרתו דהשני גלוי דעת שחזר גם מהראשון ודקדק וכתב בשטר א' דאלו בשני שטרות לא הוה חזרה להשני כיון שיש לו שטר בפני עצמו וכן מוכח בנ"י ע"ש:

ונתן אותו מקצת לאחרי' כו':    ז"ל נ"י שם דכשנתנו לאחרי' סוף סוף גילה דעתו דכל נכסיו בעי למיתן ומ"ה קנה הראשון המקצת בלא קנין כיון שמתחלה היה מתנת שכ"מ בכולה אבל אם שייר אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתו דלא במתנת שכ"מ יהיב להראשון אלא במתנת בריא וא"כ בלא קנין להראשון אי אפשר עכ"ל:

לא נתבטל מתנה של אחרים כו':    נראה דמה"ט הוה כמתנת שכ"מ במקצת דבעי קנין מיהו י"ל דגם בזה מהני ליה מה שחלק וכתב תחלה כל הנכסים בינו ובין יורשיו למחשב מתנה בכולה וכבר נתבאר דאם מתחלה במתנת כולה בא לידו אף שחוזר במקצת אם פירש דבריו דאינו חוזר בכולה דקנה הראשון המקצת בלא קנין וה"נ קאמר דאף דחזר ולא פירש דבריו הא אמרי' דחזרה מבניו ויורשיו לא מחשב חזרה ואם לאחר שחזר מבניו נשאר אותו חלק אצלו נראה דפשיטא דצריכים גם הראשוני' קנין וצ"ע:

והשני יש לו דין מתנת שכ"מ במקצת:    שהרי שייר לנפשו המקצת שחזר בו מהראשון ולא נתנו להשני:

ראשון קונה אפי' לא מת:    עפ"ר שם כתבתי דנראה דאף (אם) לא הפסיק בין נתינת הראשון להשני אפ"ה קנה הראשון דאפי' אם לא מת כיון שנתנו לו בקנין ולא מחשב כמתנ' שכ"מ בכולה דחוזר אף אם קנו מידו דכיון דאמר להשני בלשון מותר מחשב מתנת הראשון כמתנת שכ"מ במקצת ומ"ה חזר וכתב הטור והמחבר דין זה וגם אם הקנהו להראשון בקנין ולהשני בלא קנין יש גילוי דעת דלהראשון הקנהו בתורת מתנת שכ"מ במקצת ולהשני במתנות בכולה:

סעיף יג

שכיב מרע שכתב לא' וכו':    ☜ ועיין בב"י סי"ז שהאריך בשם הרשב"א בדין יעקב שנתן קרקע א' לבנו ראובן במתנת בריא מהיום ולאחר מיתה ולאחר כמה שנים ציוה יעקב מחמת מיתה וחילק נכסיו ונתן אותו קרקע לשמעון בנו וציוה לכתוב בסוף הצוואה שכל מי שיבא לערער על הצוואה לא יטול בנכסיו כו' ופסק דשמעון לא זכה כלום ואף דראובן אין יכול להחזיק בקרקע מכח התנאי דאביו כל ימי חייו מ"מ יזכו בה יורשי ראובן עכ"ל ד"מ סי"ז:

בין בכל בין במקצת:    הטור כתב על לשון הרמב"ם ז"ל ול"נ דמתנות שכ"מ במקצת דינו כמתנת בריא לכל דבר ואינו יכול לחזור בו עכ"ל והמ"מ והב"י כתבו דאיירי שפירש דבריו שנתנו לו בתורת מתנות שכ"מ ע"ש והוא הוא מ"ש מור"ם כאן בהג"ה אם פירש שיהא במתנת שכ"מ כמ"ש בסעיף ט' עכ"ל וטעות סופר נפל בדפוס שקבעו הג"ה זו לפני זה שלא במקומו ובש"ע עם הגהות כתיבת יד של מור"ם מצאתי בהדיא שכתבוהו אמ"ש המחבר בין במקצת וכמ"ש ובע"ש השמיטו לגמרי ולא שם לבו למ"ש ואולי כוון למ"ש בדרישה שגם התוס' כתבו דמיירי אפי' במתנה במקצ' וכתבתי ישוב לתמיה' הטור ע"ש:

בין לעצמו בין לאחר:    ע"ל ס"ס קכ"ה דכ' הטור בשם הרמ"ה דא"י לחזור בו ל תנו לאחר אחר שנתנו ליד השליח ע"ש וצריך לומר דהתם מיירי דנתנו ליד השליח ליתנו ליד המקבל מיד וכיון שהוציא הממון כ"כ מרשותו ס"ל דאינו יכול לחזור בו אף שעדיין לא בא ליד המקבל והכא מיירי דאמר למזכ' שלא יתנהו לו עד שימות ועפ"ר:

ואפי' כתב וזכה להראשון כו':    כן הוא ג"כ ל' הגמ' והטור כתב בו ב' פירושים והאחד מהן הוא פי' ר"י והרא"ש שפירשוהו דאפי' כתב ומסר הכתב ליד המקבל וגם זיכה המתנה להמקבל ע"י אחר כגון אם הם מטלטלים ונתנן ליד אחר שיזכה בהן להמקבל ואם היה קרקע אמר לאחר לך חזק וקני לפלוני אפ"ה יכול לחזור בו עד שיקנהו לו ג"כ בקנין דאז אמרי' דכולי האי לא עביד ליה אם לא היה דעתו להקנותו לו בהקנא' גמור' במעכשיו וה"ה קנין בלא זיכה לו ע"י אחר ג"כ לא מהני אף אם כ' ומסר לו השטר ודו"ק:

האחרון קנה כו':    עיין בטור סכ"ב דכתב ז"ל ודוקא במיפה כחו דשני כו' והמחבר ומור"ם השמיטוהו ונראה דטעמייהו הוא כמ"ש בפרישה דלא הצריכוהו יפוי כח דהשני אלא כשג"כ יפוהו כוחו דהראשון אבל אם לא יפה כוחו דשום א' ג"כ קנה השני וכמ"ש הטור בהדיא בסל"ב ע"ש מ"ש עוד:

דתפיסה לא מהני כו':    נראה דר"ל אם המקבל בעצמו תפסן לא מהני ויכול לחזור בו ומה שמסיק וכתב מיהו השכ"מ או שלוחו נתנוהו ליד המקבל משמע בטור דמהני ושלא ידענ' מנא ליה כונתו במשמעו' הטור נראה דהוא ממ"ש הטור בענין זה בסכ"ב ז"ל וכן אם כתב לו שטר למסרן לידו וזיכה לו המתנה ע"י אחר כו' עד אפ"ה יכול לחזור בו אם אין בו קנין כ"ז שלא הגיע המתנה ליד המקבל עכ"ל משמע ומוכח מדיוק דבריו בהדיא דאם הגיע ליד המקבל דאינו יכול לחזור בו ומ"ש מור"ם דלא ידע מנ"ל ע"ל בס"ס קכ"ה דכ' רבינו בשם הרמ"ה ג"כ דאף אם שליח השכ"מ כבר נתנו ליד המקבל בציווי השכ"מ אפ"ה אם עמד יכול לחזור בו מיהו י"ל דשאני הכא דמיירי דכ' ומסר השטר וגם זיכה המתנה ליד אחר דזה ס"ל להטור דכ"ע מודים דתו לא מצי למיהדר ביה כאלו ג"כ קנה מידו דנתבאר דאינו יכול לחזור בו וכ"כ בד"מ בעצמו בס"ו דיש לחלק בזה ע"ש ועוד יש לחלק דלא כ' שם דיכול לחזור אלא בעמד משא"כ כאן דאיירי דחזר בלא עמד וכמ"ש בסעיף ד' בביאור דברי המרדכי והוא שייך למ"ש כאן ועפ"ר:

סעיף יד

בכל מיני הקנאות יכול לחזור בו:    הטעם דאנן סהדי דלא נתן אלא בסברו שימות בודאי ואם ידע שלא ימות לא היה נותנו:

שנותן במתנת בריא:    פי' בהיותו מצוה מחמת מיתה גמר להקנותו בפירוש במתנת בריא:

דינו כשכ"מ:    פי' לענין זה דאם כ' ומסר וזיכה וקנו מידו תו לא מצי הדר ביה וע"ז כתבוהו הטור ג"כ ע"ש אבל לענין שאר דברים כבר נתבאר בסעיף ז' שהן מחולקין:

סעיף טו

לפי שיצא עליו קול:    עפ"ר שם כתבתי בשם הרשב"א דכ' דהאדון עצמו יודע שיצא עליו קול מיד שהוא בן חורין וא"א לחזור בו דאין בן חורין נעשה עבד ומ"ה גמר וזיכהו לעצמו מעכשיו עכ"ל והוצרך לפרש כן דהאדון עצמו יודע דאל"כ היו לחז"ל ליתן עליו חומרות עבד דלא לישא בת חורין ע"ש:

סעיף טז

אין בדבריהן כלום כו':    ז"ל הטור בשם תשובת הרא"ש כי לא זיכה להן בחייו כלום אלא התנאי היה עם האשה שלא תיטול כתובתה אלא שליש נכסיו כו' ע"ש:

סעיף יז

שנתנה בקנין לא קנה:    כבר כתבתי טעם הדבר בריש סי' זה סעיף א' שחז"ל תקנו שדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי וזה שלא רצה ליתן כ"א בקנין סודר או בשטר או באחד משאר דרכי הקנאות בריא גילה בדעתו שאינו סומך במתנתו אתקנת חז"ל אלא שיהיה כשאר קנינים מ"ה לא מהני אא"כ כתב או אמר שהקנין שקונה או השטר שכותב עם הצוואה לא בא לגרוע אלא לתוס' עשאה דאזי קנה:

ואפי' נכתבה המתנה בשטר ומסר כו':    בסמוך בס"ח יתבאר דהיינו דוקא בשטר דכ' בו הקנין דהיינו שדה נתונה לך דה"ל קנין דמתנת בריא כו' ע"ש:

וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא:    כן הוא ל' הגמ' והפוסקי' וקאי אאם קנו מיני' בק"ס דאז צריך לכתוב לו שקנין זה עושה לו לתוס' חיזוק על מה שכבר זיכהו כתקנת חז"ל בכתיבה ומסיר' והיינו מתנתא דא וה"ה אם כ' בשטר שדי נתונ' לך וכתב לו בצדו שכתיבת קנין בשטר זה הוא נוסף על מה שכבר נתנו לו באמירה דמהני ועפ"ר:

כאלו כ' יפוי כח:    פי' כאלו כ' לו שקנין זה היא נוסף וק"ל:

דהוי ליה כאלו הקנה לו מטלטלים עם הקרקע של מקבל:    גם בד"מ כתוב כן בשם הרשב"א דה"ל כאלו הקנה לו מטלטלים בקרקע של מקבל אבל לא משמע לי כן מל' רשב"א הכתוב בזה התשובה בסי' תתפ"ב כי ז"ל שם שכיב מרע שנתן קרקעות ואגבן כל נכסיו לא זכה במטלטלין מפני שלא קנה קרקעות עד לאחר גמר מיתה וה"ז כמקנה מטלטלין אג"ק של עצמו שלא קנה כו' עכ"ל נראה דמור"ם פי' של עצמו דכ' רשב"א דר"ל של המקבל ואינו מובן לי כן שא"כ מאי נתינת טעם הוא מ"ש מפני שלא קנה הקרקעות עד לאחר מיתה אדרבה הל"ל מפני שקנה הקרקעו' מיד לאחר מיתה נמצא שהקנה לו אג"ק של המקבל ועוד למה לא נאמר שאז יקנ' גם המטלטלי' אגב הקרקעות יחד בשעת יציאת נשמתו וה"ל ככל הקנאות מטלטלי אג"ק דקנאן המקבל מהנותן יחד וכמו שנאמר ויתן להם אביהם כו' עם ערים בצורות נמצא שלא היו הקרקעות של המקבל קודם המטלטלי' אלא קנין דשניהם באין לו יחד ועוד איך נפרש של עצמו על המקבל והמקבל לא נזכר במשמעות הל' דלפניו דהרי לא כתב ה"ז כמקנה ליה כו' דנאמר דשל עצמו אתיבת ליה קאי דר"ל המקבל ועוד דא"כ למה כ' זה לפשיטות דהמקנה מטלטלי אקרקע של המקבל דלא קנה המקבל דכיון דקרקע של אדם קונה לו מה שלוקח או נתן לו מאחרים וכי משום דא"ל קנה אגב קרקע שלך יגרע לכן נלע"ד דשל עצמו דכ' הרשב"א ר"ל של הנותן וה"פ שכ"מ זה שצוה ליתן לראובן קרקעותיו ואגבן מטלטלין אם היה דעתו ליתן לו במתנת שכ"מ לא ה"ל להקנות אג"ק אלא הל"ל קרקעי ומטלטלי תנו לראובן דאז קנה גם המטלטלי שהרי דבריו כמסורין דמי אלא ודאי גילה בזה דעתו שלא נתן לו המטלטלין במתנת שכ"מ אלא שיש להסתפק בדעתו אם רצה שיקנה המטלטלין מיד קודם מותו אג"ק או היה דעתו שיקניהן אחר מותו אג"ק וס"ל לרשב"א זה לפשיטות דאם היה דעתו שיקניהן אחר מותו אג"ק דלא קנאן דאין קנין לאחר מיתה ונשאר לפנינו לומר דדעתו היה שיקניהן מיד בחייו אג"ק ע"ז קאמר הנתינת טעם דלא קנאן בזה כיון דקודם מותו עדיין הקרקעות של הנותן היו שהרי לא קנאן עד לאחר מותו ואין אדם מקנה אג"ק אלא כשקנין שניהן אתא ליד המקבל יחד ונלע"ד להגיה בד"מ וכאן בהג"ה ש"ע תיבת "נותן במקום "מקבל וע"ד מה שכתבתי ודו"ק (ובמ"ס איתא בהדיא של מקנה):

ואין צריך בזה יפוי כח:    ז"ל ריב"ש דמאי מקנה לו דנאמר דלא כוון להקנות אלא בשטר או בקנין:

סעיף יח

אין כותבין ונותנין:    פי' אחר מית' אין נותנין לו השטר אף אם כבר כתבוהו מחיים וכדמסיק אבל אם נתנוהו מחיים קנה אפי' בלא יפוי כח וכדמסיק בס"ס י"ט ומטעם שכתבתי שם וכ"כ הרמב"ם והמ"מ והב"י כ' דגם דעת הראב"ד (והביאו הטור בס"ס ל"ד) הוא כן ודייק לה מדכתב אפי' אם נכתב השטר מחיים אין נותנין לו פי' המתנה ולא כתב רבותא אפי' אם נכתב ונמסר להמקבל מחיים אין נותנין לו המתנה ש"מ דס"ל ג"כ דאם נמסר לו מחיים דנותנין לו המתנה:

סעיף יט

הא דאמרינן אפי' הגיע כו':    קאי אמ"ש בסי"ז ופי' דבריו כאן דהיינו בשטר שכתב בו שדי נתונה לך דהוא א' מקנינים דקונים בו מתנת ברי' ובשטר כזה אין לומר דכשבא ליד המקבל מחיים דזכה בו דכיון דגילה דעתו בהאי שטרא דרוצה להקנותו בקנין דמתנת בריא איך נאמר דבנתינת השטר קנין לידו יקנהו אבל אם צוה ליתן מתנה ואמר לעידי הצואה שיכתבו הצוואה ויתנהו ליד המקבל בזה נתחלק הדין דאם כתבוהו ולא מסרוהו השטר ליד המקבל עד לאחר מיתה לא קנה דכיון דצוה להן לכתוב וליתן חיישינן דלא גמר להקנותו כ"א עם שטר ואין שטר לאחר מיתה אבל אם מסרוהו לידו מחיים קנהו ובפרישה ☜ כתבתי דהרא"ש והטור ס"ל דאפי' אם קנה מיניה בק"ס על המתנה אם אח"כ אמר להן ליתן להמקבל המתנה עם הכתב וכתבו ונתנו לו מחיים ולא כתבו הקנין בשטר דקנה המקבל:

וכן אם כתב בכתב ידו:    פי' דלא אמר לו בע"פ שדי לפלוני אלא כתב בכתיבת ידו שדה זו לפלוני כתיבתו היא במקום אמירת צואתו וקנה ולא אמרי' דהוה גילוי דעת שמבקש להקנותו בקנין מתנת בריא אלא כשכת' בשטר שדי קנויה לך או נתונה לך דמשמע דבכתיבה זו מקנהו לו אבל זה שכ' בכתב ידו שדי נתונה לפלוני אינו אלא הודאה בעלמא:

סעיף כ

שהשני קונה אפי' בלא יפוי כח:    עיין מ"ש בסי"ג דנראה מוכח מדברי הטור דהיינו דוקא בדלא יפה כח להראשון אבל אם יפה כח להראשון אז לא קנה השני בלא יפוי כח דבהא ליכא למימר הטעם דמסיק ז"ל דקנין דשני לאו לגרוע אתא אלא שהוא סבור כו' שהרי פיחת לו במה שמיפה כח דהראשון ולא דהשני ודמזה איירי מ"ש הטור בסכ"ב שלא קנה השני אא"כ יפה כחו ע"ש ודו"ק:

סעיף כא

שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כו':    פי' מש"ה יפוי כח או שיבא השטר לידו מחיים אבל כשבא לידו מחיים מהני אפי' בלא יפוי כח וכנ"ל וכאן פירש לנו דדוקא בכה"ג הוא דבעי' אחד מהן אבל שכ"מ שנראה מדבריו שהוא כמסדר עניין צוואתו ומצווה לכתוב ולתנו לו אז א"צ שום אחד מהן לא יפוי כח וגם לבא לידו מחיים א"צ ועפ"ר והמחבר שמסיק וכתב וא"צ יפוי כח קיצר דבריו דהל"ל וגם לא בעי' שבאה השטר צוואה לידו בחיי הנותן ועפ"ז נתבאר מ"ש מוהר"ם בהג"ה אחר זה ז"ל וכבר נתבאר בסי"ט דבעינן כו' אות ההג"ה קאי אמ"ש בריש הסעיף דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ועמ"ש שם ודו"ק:

סעיף כב

וכן שכ"מ שאמר תנו כו':    זה קאי אליבא דכ"ע וקמ"ל אע"ג דאמר אח"כ כתבו ותנו אפ"ה אמרינן דלא נתכוון ליתן לו דוקא בשטר וכ"כ בטור וק"ל:

לא לחזור בו ממתנה כו':    פי' שלא יקנהו בדבור בעלמא כ"א עם קבלת השטר וכנ"ל:

והעדים כותבים כו':    פי' לפי מ"ש דיש חילוק בזה מ"ה יזהרו העדים שלא יכתבו איך שאמר להו כתבו ותנו כו':

סעיף כג

אפי' במיפה את כחו כו':    עד משום מצוה לקיים דברי המת והא דבאומר כתבו ותנו אף דמיפה כחו לא אמרי' דהיפוי כח עושה כאלו לא אמר כתבו וכדאמרי' בשכיב מרע והוי ליה כאלו אמר תנו לחוד ואזי נותנים משום מצוה לקיים דברי המת דאמרי' כן אפי' בבריא לי"א זה שאני הכא שהוא בריא ואינו יודע שימות ובוודאי כוונתו שיקנה דוקא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אבל כשלא אמר כתבו גילה דעתו דאינו מבקש שטר כלל:

משום מצוה לקיים דברי המת:    ולי"א זה והוא דעת ר"י כתבו התו' והרא"ש דגם מתנות שכ"מ במקצת בלא קנין קנה משום מצו' לקיים דברי המת ולא אמרו דלא קנה אלא דוקא באומר לשליח תן מנה לפלו' שאני נותן לו ומת המקבל בחיי נותן ואח"כ מת הנותן דמשום מצוה לקיים דברי המת ליכא כיון שמת המקבל בחייו ומשום מתנת שכ"מ אם היה בכלה איכא כיון דהוה שכ"מ בשעת אמירה וכמש"ר ג"כ בס"ס קכ"ה ועפ"ר:

סעיף כד

אם מחיים כותבין ונותנים כו':    פירוש נותנין בשליחתו שא"נ שדי נתונה לך שקונין קרקעות בשטר כזה מיד כשבא ליד המקבל לאפוקי בנותן מנה הנ"ל וה"ה שאר מטלטלים דאינן נקנין בשטר כ"א במשיכה או בהגבהה כמ"ש הטור והמחבר בסי' קצ"ז ע"ש:

אין כותבים ונותנים:    דאין שטר לאחר מיתה:

אא"כ קנו מידו:    דאז משמע שקנו מיניה בחייו דבריא או בשכ"מ במתנה במקצת זכה בהשדה מיד ואף שאמר כתבו ותנו אינו אלא לראייה בעלמא ואין הקנין תלוי בהשטר:

סעיף כה

מתנה קשורה כו':    פירוש שטר מתנת שכ"מ וכן הוא ל' הטור והוא מפ' י"נ ופירש רשב"ם שם דלרבותא כתב קשורה על יריכו דאף דליכא למיחש שמא אחר כתבה ונתנה שם כדי לזכות בנכסי המת אפ"ה לא יתנהו לו:

וקנו מידו כדי לייפות כו':    פי' יפה כחו דהמקבל בקנין זה שכתב בשטר וקנין זה הוא נוסף על מתנת' דא וכנ"ל דבלא יפוי כח דקנין פשיטא לא יתנהו משום דגילה דעתו שיקנהו בקנין ואין קנין לאחר מיתה כנ"ל לפי טעם שכתב רשב"ם שם עפ"ר. אבל על הכתיב' א"צ יפוי כח דלא בעינן יפוי כח להכתיבה אלא כשאומר תנו וגם כתבו לו שטר משא"כ כשלא אמר תנו אלא כתב בהשטר בכתיבת ידו שדי נתונה לפלוני וכמ"ש מור"ם בהג"ה סי"ט:

כל הדברים שבה קיימין:    המ"מ שם בספ"ט דזכיה אדברי הרמב"ם שכתב כן שם כתב ז"ל נראה שהמחב' מפרש דבריו קיימין הנאמר במשנה די"נ דר"ל שאם זיכה במקצת לאחר אף כל השאר קיים (פי' אם כתב בשטר צוואה שנתן לג' ד' ונתן השטר לא' גם מתנת האחרי' קיים בנתינתו של זה) שהרי גילה דעתו שהוא רוצה בה ולא ראיתי מהמפרשי' שהיה מפרש זה כדבריו בכאן עכ"ל המ"מ שם גם הטור כתב שני פירושים על ל' המשנה זו בשם רשב"ם וראב"ד ואין שום א' פירשו בפי' זה דהרמב"ם ע"ש. ומיהו מוכח מפירושו דהרמב"ם דפי' מ"ש במשנ' אם זיכה בה לאחר דר"ל שרוצה לזכות לאותו שנתן בידו השטר והיינו כפי רשב"ם ולא כפי' הראב"ד שפירש שזיכה ע"י זה לאחר מיהו במ"ש בין מהיורשים בין שאינו מיורשים איכא למימר דס"ל דהרבותא הוא דאפילו אותו שנתן השטר בידו הוא אחד מן היורשים אפ"ה הוה נתינתו לידו גילוי דעת גם לאחרים שיתקיים מתנתן ג"כ דהיינו ע"ד פי' הראב"ד גם י"ל דכונתו הוא דאפי' זה שנתן בידו אינו יורש אפ"ה זכה לנפשו בקבלת השטר והיינו ע"ד פירשב"ם ועפ"ר ודו"ק:

וכן מי שכ' שט"ח כו':    פי' כמו דחיישי' במתנת שכיב מרע הנ"ל שמא כתב ונמלך כך חיישינן בשט"ח זה שמא כתב ללות ולא לוה ומ"ה לא יתנהו למלוה הנזכר בשט"ח וה"ה להשטר מכירה שמא כתבו למכור ולא מכר:

ובמתנת ברי' בקנין כו':    פי' הנמצא ביד שליש יתנהו להמקבל והו' מתשובת הרא"ש הביאו הטור בס"ס זה והיינו מטעם דמיד משעת הקנין קנהו המקבל והשטר אינו אלא לראייה בעלמא ואע"ג דר"י והרא"ש ס"ל דעדיו בחתומיו זכין לו וכמ"ש הטור בסמוך ובס"ס ל"ט הא נתבאר שם דהיינו דוקא כשבא לסוף ליד המלוה או הלוקח מדעת הלוה או המוכר משא"כ כאן דכבר מת הנותן:

סעיף כו

אין בדבריהן כלום כו':    עד וע"ל סי' ס"ו פי' דשם כתב מור"ם דהנתבע נאמן בשבועה לומר שלא הי' לו אז ולא אמרי' שם כאן נמצא כו' כמ"ש כאן ויש לחלק דשאני התם דהנתבע בעצמו חי וטען ברי שלא הי' לו אז מדבר שנתן ולכך נאמן בשבועה אבל קשה ממ"ש הטור והמחבר בסי' קי"ב ס"ג דשם כתב המחבר פלוגתא בזה ומור"ם כתב שם דהסברא הראשונה דס"ל דעל המקבל להביא ראיה נ"ל עיקר וא"כ תימ' למה לא גילה ג"כ דעתו כאן ויש רוצים לחלק בינייהו דכאן מיירי בנותן מטלטלים ולעיל בסי' קי"ב איירי בנותן קרקעות שלו דאם הי' לו אז הקרקעות קלא ה"ל והוי עדים שהי' בידו של הנותן מאז והוא דוחק. והיותר נראה דלא שייך כאן נמצאו כאן היו כ"א במטלטלין הנמצאים בביתו תחת ידי דבזה נאמר שפיר מדנמצאו עתה ברשותו גם מתחלה הי' ברשותו שלקחן והביאן לביתו אז בשעת המתנה משא"כ בקרקעות העומדים במקום אחר אין לומר עליהן שהן ברשותו כ"א ע"י עדים או שטר שקנאן וע"ל סי' קי"ב מ"ש עוד מזה: