סמ"ע על חושן משפט רלה

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט רלה |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

קטן עד שש שנים כו':    שהקטן בכ"מ כחרש ושוטה שאין מעשיהן קיימין וכמו שיתבאר בסי' זה בדברי הטור והמחבר ונקרא קטן עד שיהא הזכר בן י"ג שנה ויום א' נקבה בת י"ב שנים ויום א' ומ"ה מדאורייתא אין מעשיהן קיימין אפילו במטלטלין עד שיהיו גדולים אלא שחז"להתקינו שמשהגיע לעונת הפעוטות שיהיה מקחו מקח וממכרו ממכר משום כדי חייו דאל"כ אין שום אדם יהיה לו שום עסק עמו שהרי יכול לחזור בו כשירצה גם קרוביו יכולין לבטל מעשיו וכמו שיתבאר וכיון דלא תקנוהו אלא משום כדי חייו ממילא אם יש לו אפטרופוס דלא שייך ה"ט אין מעשה קטן זולת האפוטרופס קיימין במו שיתבאר בסמוך ועונו' הפעוטו' מתחיל משהוא בן שש שנים ואילך עד שיגדל כל א' לפי חורפו אלא שמשש עד עשר שנים צריך בדיקה אם הוא יודע בטיב משא ומתן ומשם ואילך עד י"ג יש פלוגתא בין הרמב"ם והרא"ש וכמו שאכתוב בסמוך ובאם מכר ביותר מכדי חייו כתב הטור דפליגי ביה רבינו האי ורמב"ן והמרדכי פרק הניזקין כתב כדעת הרמב"ן דכיון דתקנו תו לא חילקו דאף יותר מכדי חייו יכול למכור וסיים שם דה"ה שאר דברים דהתירו משום חיי האדם כגון פת של עכו"ם (כמ"ש בי"ד סי' קי"ב) או הלואה לעכו"ם בריבית (כמ"ש בי"ד סי' קנ"ט דמותר אפי' ביותר מכדי חייו עכ"ל ד"מ ג'):

אין הקנייתו לאחרים כלום:    דקדק וכתב הקנייתו לאחרים וכן הוא ל' הרמב"ם דאלו לקנות לעצמו קרקע כתב הרמב"ם הביאו הטור והמחבר בסמוך ס"ז דהוה בכלל זכין לאדם שלא בפניו ומיהו היינו דוקא לענין שאין המוכר לו יכול לחזור בו אבל הקטן יכול לחזור בו דהוה בכלל אין חבין לאדם שלא בפניו וכמ"ש שם ע"ש:

ומשש שנים עד שיגדיל אם יודע בטיב משא ומתן כו':    משמע מל' הרמב"ם זה דאפי' בהיותו בשנת י"ג כל שלא הגדיל בעינן דוקא שיודע בטיב משא ומתן וכן מוכח מדברי הרמב"ם כתבו המחבר בסמוך ס"ח שכ' קטן שהגדיל והביא ב' שערות אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן כו' מוכח מזה דס"ל דקודם שהגדיל בעינן שיודע בטיב משא ומתן וא"כ לא ה"ל למור"ם לכתוב בהג"ה ל' הרא"ש דס"ל דלאחר עשרה שנים כל שאינו שוטה מקחו מקח אדברי המחבר שהעתיק ל' הרמב"ם ולרמ"ה כתבו הטור משמע דס"ל כהרמב"ם שכתב שמבן עשרה ומעלה סתמא בחזקת חריף עד שיתברר שאינו חריף מוכח מדבריו דס"ל דכשידוע שאינו חריף אע"פ שגם אינו שוטה אין מקחו מקח וחריף היינו שיודע בטיב משא ומתן והיינו כדעת הרמב"ם:

בטיב משא ומתן:    בערוך בערך טב פי' דיבת הארץ תרגום ירושלמי טיבא בישא ומטיבתן של קרובים אתה למד טובתן של רחוקים עכ"ל נמצא פי' טיב הוא כמו עניין (הג"ה כתב הרשב"א בתשוב' קטן בן שש שנתנו לו מתנה ע"י גדול ולא פי' לו אימת יתננה לו והוא נתן לו עכשיו ופסק דאם אין הקטן חריף ובקי אזי פשע זה הגדול במה שנתנו לו וע' בתשובת הר"ן סי' מ"ט ד"מ ד' עכ"ל):

ומתנתו קיימת:    גם במתנה תקנו שיהא קיימת דאי לא עביד ליה נייח נפשיה לא היה נותן לו המתנה ובכלל כדי חייו הוא ועמ"ש עוד מזה בסמוך:

בין בדבר מרובה:    דלפי הטובה שעשה זה המקבל עמו הוא נותן לו מתנה:

בין במתנת שכ"מ:    דין דמתנת שכ"מ מתברר בסי' ר"ן שהוא בדבור בעלמא דדבריו ככתובין וכמסורין דמי ושם יתבאר חלוקים בזה:

בנכסים מועטים:    היינו אם לא הניח אביהם בכדי שיתפרנסו הבנות והבנים עד שיבגרו הבנות דאין שם ירושה על נכסים הללו אלא הב"ד נוטלין מהנכסים שיעור פרנסת הבנות עד שיבגרו והמותר להבנים ואם לא הניח אלא כדי מזון הבנות אזי הכל להבנות והבנים ישאלו על הפתחים ואם קדמו ומכרו מכירתם מכירה כמבואר בא"ע סי' קי"ב ושם מבואר דמתקנת הגאוני' והלא' אף בלא הניח אלא מטלטלין הדין כן והשתא א"ש דכתב כאן כגון שמכרו בנכסים מועטים כו' דל"ת הלא אין מכירתן דקטנים מכירה אלא במטלטלי' ונכסים מועטים קאי בגמ' דוקא אקרקעות וק"ל:

אבל בקרקע כו':    דבקרקע צריך חריפות ובקיאות במשא ומתן טפי במטלטלים:

דהיינו שהקטן בן י"ג:    ועיין בסמוך בס"ט דמחלק וכ' דבמקרקע שירש בעי' דוקא שיהא בן עשרים שנה ע"ש מ"ש עוד מזה:

ואפי' הוא קרקע שניתן לו במתנה או שקנה כו':    בפרישה כתבתי הרבותא דאע"ג דלא שייך בהו דדעת הקטן קרוב אצל זוזי ויזלזל במכירת קרקע בשביל המטבע דלא שייך ה"ט אלא בקרקע שירש מאביו או משאר מורישים דלא טרח בה עד שיבא לידו וגם לא יהיב בעדו זוזי משא"כ בקרקע שניתן לו במתנה דלא יהבי אינשי מתנה אא"כ טרח לפניהן בכמה ניחא נפש כל שכן כשקנהו בעצמו או ע"י אפוטרופוס שלו בזוזי דהרי ראינו דניחא ליה הקרקע מזוזי אפ"ה אמרו חכמינו ז"ל דאין מכירתו מכיר' אפי' בקרקע מטעם שכתבתי דקרקע צריך חריפות ובקיאות טפי:

או שקנה האפוטרופוס:    בדרישה כתבתי דנראה דמ"ה כתב ע"י אפטרופוס דאז הוה קנין גמור דאפי' הקטן אינו יכול לחזור בו משא"כ אם קנהו בעצמו דאף שהרמב"ם ס"ל דהוה בכלל זכין לאדם שלא בפניו כמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ז מ"מ אם ירצה הקטן מצי לחזור בו וכמ"ש לעיל בסמוך וכה"ג אפשר דאין שם קנין עליו אלא הוה כמטלטלין כיון דצריך המוכר להחזיר לו מעותיו כשירצה:

אפי' במתנת שכ"מ:    דה"א כיון דתקנו שיהיו דבריו ככתובין וכמסורין כדי שלא תטרוף דעת השכ"מ הנותן כשלא יתקיימו דבריו וגם בקטן שייך ה"ט ויהיה מתנתו מתנה אף בקרקע קמשמע לן וסיים שם דלא שייך בקטן לומר מצוה לקיים דברי המת ועיין בתשוב' הרא"ש כלל א' ס"ח:

מיהו כל זמן כו':    ז"ל תשובת רמב"ן סימן ב' אין זה צריך פנים ואין ספק דממכרו ומתנתו דקטן בטלו לגמרי פי' ואפי' אינו חוזר בו ויכולין ב"ד או קרוביו לסלק הלוקח מהקרקע וכל זמן שהוא שותק ולא מיחו בו קרוביו או שהלך למדינת הים אסור להלוקח לאכול פירות אבל מ"מ אם רצה הקטן שתתקיים מתנתו ומתוך כך אכל הפירות אין מוציאין מידו ואפי' חזר בו הקטן ואמר שהיה סבור שמתנתו מתנה ומ"ה הניחו לאכול והוה מחילה בטעות הא קי"ל דמחילה כי האי הוה מחילה כדאמרי' במוכר פירות דקל לחבירו ושמיט ואכיל דאין מוציאין מידו מה"ט דמחילה בטעות בזבינא הוה מחילה ומחילת קטן הוה כמתנתו ומתנת קטן הוה מתנה וכ"ש אם נתרצה הקטן בפי' שיאכל המקבל הפירות שהרי אי בעי למיתן ליה פירות מי לא מצי יהיב ליה ואפי' חזר בו אחר שלקטן אין שומעין לו כיון דבשעת לקיטתן מטלטלין נינהו ומקחו ומתנתו במטלטלין קיים עכ"ל הרמב"ן רק שקצרתי בלשונו מוכח מל' דאף דלא א"ל הקטן בפי' לאכול הפירות אלא שהיה שם הוא וקרוביו ולא מיחו בהמתנה אע"ג דרוצין לחזור אחר כך ולהוציא מידו הפירות אין שומעין להן מטעם דמחילה כזו ואפי' בטעות ואפי' בקטן הוה מחילה ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרמב"ם וכתבו המחבר בסמוך סי"ד דפחות מבן ך' שמכר קרקע חוזר ומוציא אפי' הפירות שכבר אכל ואם נאמר דל"פ אדברי הרמב"ן הנ"ל צ"ל דמיירי שלא אכלו בפני הקטן כגון שהלך למה"י וכיוצא בו או שמיחו בו הוא וקרוביו ולא אשגח בהו. אבל אין נראה לחלק דכחן איירי דוקא שנתרצה בהדיא במה שעשה ורוצה שמתנתו יתקיים והרמב"ם איירי שהוא כאן רק שלא גילה דעתו שניחא ליה דז"א מהסברא דמסתמא כל זמן שהקטן וקרובים כאן מסתמא רצו דאל"כ הוו מחו ומ"ה כתב הרמב"ן דוקא כשהלך למדינת הים או שמת הוא דאסור לאכול הא בהיותו כאן מותר להלוקח לאכול:

והלוקח אוכל פירות:    כצ"ל והלוקח בוי"ו:

א"צ לשלם מה שלקח:    עמ"ש בסמוך סי"ד:

שט"ח דינו כמטלטלין:    קמ"ל דל"ת כיון דיש בו שיעבוד קרקעות ודין קרקע יש עליו לענין שבועות ואונאה וכמה דברים גם בזה דין קרקע יש לו קמ"ל לאפוקי מדעת הריטב"א הביאו הד"מ דס"ל דלא מהני בקטן מכירת שט"ח כיון דמילי נינהו ולא מהני תיקון כתיבה ומסירה כ"א בגדול:

סעיף ב

אבל אם יש לו אפטרופוס כו':    כבר כתבתי טעמו דכיון דיש לו אפטרופוס לא שייך בהו תקנת כדי חייו:

כמו שיתבאר לקמן סי' ר"ן:    ובע"ש כ' בסי' רצ"ו וצ"ל שבשניהן ט"ס וצ"ל בסי' ר"צ דשם בסעיף ל"א כ"כ הטור בשם הרא"ש ושהרמ"ה מחלק קצת ביניהם ע"ש ובדברי המחבר שם סעיף כ"ד:

מ"מ מקחו מקח:    נראה דר"ל דאחר שיגיע זמן מסירת האפטרופוס להיורש אז יחול המקח דצריך ליתנו להלוקח ואח"כ כתב עוד נ"מ בזה דאפי' קודם שהגיע הזמן אם תפס הלוקח כו':

סעיף ג

פחות משתות מחיל':    דאע"ג דקטנים נינהו מ"מ משום כדי חייהן הוצרכו להשוותן גם בזה לגדולי':

סעיף ד

אבל אם נתן המעות כו':    דמעות אינן קונות במטלטלין אפי' בגדולים אלא שצריך החוזר בו לקבל עליו מי שפרע כמ"ש לעיל בטור ובדברי המחבר ר"ס ר"ד ע"ש:

סעיף ה

וכן אם קנו מיד הקטן:    פי' קנו מטלטלין ממנו ע"י ק"ס שהלוקח נתן סודרו להקטן כדי שיחזיק בו ויקנה ללוקח בחליפי הסודר דבר המטלטלין שקונה ממנו ומסיק בטעמו שאין מוציאין מיד הקטן והרי אף שהקנה לו בק"ס ותאמר שמועיל הקנין מ"מ יכול הקטן לחזור בו כיון שעדיין דבר המטלטלין בידו וצריכין להוציאו מידו משא"כ כשקונה הלוקח במשיכה וכל משיכה הוא מרשות מוכר לרשות הלוקח או לסימטא שכבר יצאה מרשות המוכר דתו א"צ הוצאה מיד הקטן:

או השכיר מקום כו':    אף דבזה א"צ הוצאה מידם דמיד שהשכיר לו המקום שהמטלטלין מונחין עליו הרי הן מונחין ברשות הלוקח מ"מ אין שכירות הקטן בקרקע כלום כמו שאין במכירתו כלום דשכירו' ליומא ממכר הוה:

ואין קונין מיד הקטן כו':    כתב זה דאפי' במקום שא"צ הוצאה מיד הקטן כגון שהמטלטלים אינם ברשותו מ"מ לא זכה בהן הלוקח מכח הקנין:

סעיף ו

וקנו מידו או שכר:    כנ"ל שקנו מיד הקטן בק"ס והקנו להקטן המטלטלין דומיא לקנו מידם דכתב בסיפא ובטור כתב בזה וקנה מידם וכן בסיפא וקנתה מידם ושם בפרישה ביארתיהן:

שנתרבה מדין שליחות כו':    הא דאין דין חצר לקטן וישנו לקטנה ילפינן מגט ויתבאר לקמן בס"ס רס"ח ס"ה ע"ש:

אם קנו מידה:    כך כתב הרמב"ם וגם הטור כ"כ בשמו ולא כתבו טעם לזה ונראה דה"ט דכיון דמצינו דריבה התורה קנין לקטנה ע"י חצירה כמו בגדול מ"ה הניחו לה חז"ל ג"כ קנין דק"ס כמו בגדול ומ"ה כתבו קנין זה דק"ס בבבא דקנינה ע"י חצירה ועפ"ר:

סעיף ז

ונתן דמים והחזיק בקרקע:    עפ"ר שם כתבתי דנראה דבהחזיק בקרקע לחוד מעמידין השדה בידו כמו בחזק' דגדול וזיל בתר טעמא דזכין לאדם שלא בפניו מיהו אפשר לומר דלא אמרו אלא כשכבר נתן דמיו דאז נסתלק ממנו הקטן דכל זמן שלא נתן דמיו דרך הקטן לחזור בו דקריבא רעתיה לגבי זוזי וכבר כתבתי דאפי' לאחר שנתן הדמים והחזיק אף דהמוכר א"י לחזור הקטן יכול לחזור משום דהוה חובה ולא זכות וא"ל א"כ גם אם יקנה מטלטלי' ע"י שכירות מקום להני דהא זכין כו' ולמה כתבו הרמב"ם והטור והמחבר בסמוך בס"ו דא"י לקנות בשכירות מקום דהא כתב שם הטעם בצדו דלא עדיף האי שכירות מחצירו דג"כ אינו זוכה לקטן:

סעיף ח

קטן שהגדיל כו' עד אע"פ שאינו יודע כו':    עמ"ש בר"ס סקי"ד [סק"ג] מזה ולא חזר מור"ם לכתוב כאן כלום מאחר שכבר גילה דעתו שם בס"א וכאן עיקר הדין ללמדינו דבקרקע לא סגי עד שיהא בן י"ג שנה וגם יהא חריף:

סעיף ט

שקרקע שלו שקנאה:    פי' שקנאה כשהיה קטן ע"י אפוטרופוס שלו או שקנאוהו בעצמו שיכול לקנות כמ"ש בס"ז שמקרי זכות וזכין לו שלא בפניו:

או שניתן לו במתנת שכ"מ:    דג"כ דין ירושה יש לו דבא לו מאיליו בלא מעות ובלא טירחא דניח נפשו:

בן עשרים שנה שלימות:    פי' ולא אמרינן בזה מקצת שנה ככולו דע"ז אמרו בגמרא דעד שנת כ' כלפני ך':

נוטה אחר מעות:    משא"כ בקרקע שקנה דהרי ראינו דניחא ליה בקרקע טפי מהמעות וגם במתנה דטרח קמיה נותן עד שמחמת טרחתו נתן או שהקטן ג"כ יהיב ליה מידי מקדמת דנא בכה"ג אנו רואים שאוהב הקרקע ולא מוזל לגבי לוקח וכמ"ש לעיל:

ודלא כיש חולקין:    פי' דס"ל דאפי' אם הוא בן עשרים בעינן ג"כ שיהיה חריף כמ"ש נ"י בשם הריטב"א והרא"ה ע"ש ופסק מור"ם כדעה מיצעי לא כמחמירין הללו ולא כמקילין טפי וס"ל דבמכירה בן י"ג שנים והוא חריף מוכר אפי' בנכסי אביו ובנכסים שקנה יכול למכור כשהוא בן י"ג והביא שערות אפי' אינו חריף רק שאינו שוטה וכמ"ש הטור בשם הרא"ש ובדרישה כתבתי דעתן וטעמן ע"פ הגמ' ע"ש:

סעיף י

בין במתנת שכ"מ כו':    פי' שנתנו הוא לאחרים במתנת שכ"מ ואפי' היא קרקע שירש מאבותיו דבכה"ג א"י למכור אפ"ה מתנתו מתנה מטעם דסיים וכתב דאלו לא כו' וכ"כ הטור והמ"מ:

סעיף יא

שנולדו לו סימני סריס:    סימני סריס מבוארין בא"ע ריש סי' קע"ב וז"ל הטור שם סימני סריס שערו לקוי ורך או שמחליק בשרו ורך כבשר האשה או כשמטיל מים בגומא אינו מעלה קצף או שאין מחמיצין כששוהין ועומדין בכלים או שאינו עושה כיפה כשמטיל מים כלפי מעלה אלא יורדין מיד או שאין בשרו מעלה הבל כשיוצא מבית המרחץ בימות הגשמי' או שקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה או שלא נתמלא זקנו אפי' הביא ב' שערות בזקנו (שלמעלה) ואם אין לו שערות בזקנו כלל אפי' אין א' מאלו הסימנים חשיב סריס כו' ע"ש ואלו הן סימני איילונית כל שאין לה דדים או שתשמיש קשה לה או שקולה כקול האיש או שאין לה בשר גבוהה ועגול כמין כף למעלה מאותו מקום ובאחד מאלו חשובה כאיילונית ע"כ לשון הטור:

סעיף יב

כגון קודם עשרים ולא הביא ב' שערות כו':    כשלא הביא ב' שערות אפי' בן עשרים נמי אלא משום סיפא נקטו דכשנולדו בו סימני סריס לאחר זמן דמחשב כגדול למפרע אפי' לא הביא ב' שערות ומכרן קודם עשרים וק"ל:

שעתה נתברר שעכשיו הגדיל:    פי' ולא קודם לכן דאם הי' גדול לפני כן הי' לו להביא שערות קודם לכן משא"כ כשנולדו לו סימני סריס הם מראים שהוא סריס ומש"ה לא הביא שערו' א"כ אף שעדיין אין לו שערו' מעשיו קיימין משע' שנעש' בן י"ג שנה שכיון שהו' סריס אינו בר שערו' וגם מסימני סריס שלא היו נראין עד שהוא בן כ' אינן ראיה שעד עתה הי' קטן דדרך הסריסים הוא בכך להראות סימניהן לאחר שהן בן עשרים:

סעיף יד

ומוציא ממנו כל הפירות שאכל:    והא דכ' מור"ם בהג"ה בסי' זה ס"ס א' ז"ל כל זמן שחפץ הקטן במה שעשה כו' והלוקח אכל פירות קרקע שלקח א"צ לשלם מה שלקח ישבתי שם ע"ש:

שמין לו ומחזיר השאר:    יש להסתפק אם דינו כיורד ברשות ונוטל מהשבח שיעור הוצאתו וגם שכר טרחותו כמ"ש בסי' קפ"ח ולקמן סימן שע"ה או כיורד שלא ברשות מאחר דאין במכירת קטן כלום:

שוב אין יכול למחות כו':    ז"ל הטור בשם הרמב"ם כיון שלקח המעות ונשתמש הלוקח בקרקע זו לפניו כשהיה בן עשרים ולא מיחה נתקיימה ביד הלוקח שהרי רצה בממכרו עכ"ל משמע דתרתי בעינן דלקח ממנו מעו' דמי שוי' וגם נשתמש לפניו אחר שהיה גדול ושתק ואפי' בזו יש חולקין וס"ל דאפ"ה יכול להוציאו וכמ"ש הרמב"ם בשם רבותיו והביאו הטור ועפ"ר:

סעיף טו

קטן שלוה מאחרים כו':    מדסתמו הטור והמחבר בזה ולא כתבו קטן המגיע לעונות פעוטו' כמ"ש לעיל סימן צ"ו ס"ג גם מדכתבו דעת החולקין כאן ולא כתבן לעיל שם נראה דס"ל דיש חילוק בין לוה בפי' לצורך משא ומתן דבו כ"ע ס"ל דבעינן שיגיע לעונות הפעוטות דבפחות מזה אפי' במעות שלו אין מעשיו קיימין במשא ומתן וכשהגיע לעונות הפעוטות כ"ע מודים דהלוה להן לצורך משא ומתן דצריך לחזור ולשלם כיון דדינו במשא ומתן במטלטלים כדין גדול וכאן איירי בקטן שעדיין לא הגיע לעונות הפעוטות ותבעו ואומר שלוה לצורך מזונותיו ובזה חולקים הסברא הראשונה ס"ל כיון דא"ל דהאמת אתו דהלוה לצורך מזונותיו מ"ה חייב לשלם לו ואף שלא הגיע לעונות הפעוטות דס"ל דלענין מזונות אין חילוק בין הגיע לעונות הפעוטות וסברא שנייה ס"ל דפטורין לשלם כיון דעדיין לא הגיע לעונות הפעוטות והן כשוטים גמורים ואף אם אמת הוא שלוה לצורך מזונותיו. והדעת השלישית הוא שמחלק וס"ל דצריך להיות ידוע שלוה לצורך מזונותיו ואין משגיחין בדברי הקטן שאמר תחלה שלוה לצורך מזונותיו ומ"ה דקדק וכתב שאם ידוע כו' אבל אם אינו ידוע כו' ועפ"ר שם כתבתי ליישב דברי הטור בענין אחר והוא דכאן שהוא מקור דין קטן כתב דעת כל החולקי' וכ' בסוף דעת הרא"ש שס"ל כוותיה ובסימן צ"ו דאין שם מקומו חלא אגב גררא מ"ה מקצר שם ולא כתב שם אלא דעה האחרונה של כאן והיא דעת הרא"ש אביו דס"ל כוותיה כנ"ל ליישב דברי הטור אבל דברי המחבר שסתם לעיל הלכתא כדע' האחרונה שכתב כאן וכתב כאן דעת החולקין ולא הכריע הלכה כמאן וגם קושיא הראשונה דסתם וכתב כאן סתם קטן לא נתיישב בזה מ"ה נראה כמ"ש ראשונה ולפ"ז מ"ש בטור בדע' השלישית ז"ל כמו בפעוטות דמקחן מקח כו' צ"ל דה"ק כמ"ש בענין משא ומתן בהגיע לעונות הפעוטות כן אמרו בלוה לצורך מזונותיו אפי' קטן מבן שש ועפ"ר:

גובה ממנו מבני חורין:    וסיים שם כמעשה דההוא פרדסא עכ"ל וטעמו כיון דדעתו סומכת ע"ז דהחזיק בקרקע ולא הוה כחוב לגבות ממשעבדי:

סעיף טז

שערב לאחרי' כו':    דבקל נתפתה להיות ערב ואין בו משום תקנת כדי חייו:

סעיף יז

ואינו שומע כלום:    דקדק לכתוב כלום וכן הוא ל' הרמב"ם דאלו שומע קצת הרי כפקח וכמ"ש הטור והמחבר אחר זה בסי"ט ובאינושומע אף שיוכל לדבר מ"מ חרש הוא ועפ"ר:

ברמיזה:    פי' שרומז באצבעותיו אבל לא בקפיצת פיו כ"כ הטור בשם הרא"ש ודלא כהרי"ף שכתב דאף בקפיצת פיו הוא מוכר והמחבר סתם ג"כ וכתב ברמיזה משום דגם הרמב"ם פכ"ט דמכירה ס"ל הכי ועוד שהב"י כתב שאפשר לומר שגם דעת הרי"ף הוא כן ועד"ר שם כתבתי במאי פליגי:

בדיקות רבות כו':    פי' בדיקות כמו שבודקין לגיטין וכמו שאמרו בנשתתק שאכתוב בסעיף שאחר זה וכאן כתב תיבת רבות משום דאפשר שאין דעתו צלולה כ"כ וז"ש ומתיישבין בדבר:

סעיף יח

או מי שנשתתק:    היינו שהיה יכול לדבר ונשתתק אחר זמן לידתו משא"כ אלם שממעי אמו לא היה יכול לדבר:

כדרך שבודקין אותו לגיטין:    בטור א"ע ובדברי המחבר שם סימן קכ"א מבואר היאך בודקין וז"ל הטור שם מי שנשתתק ושאלוהו אם ירצה שיכתבו גט לאשתו והרכין בראשו לומר הן בודקין אותו בדברי' אחרים ששואלין אותו דבר שראוי להשיב עליו אם רואין שדעתו מיושבת עליו ורומז על תשובת לאו כדרך בני אדם להשיב על לאו ועל הן הרכין הן שלשה פעמים בכל אחד כותבין ונותנין ולא יבדקו ג' פעמים הן הן או ג' פעמי' לאו לאו זא"ז אלא חד הן ותרין לאו או חד לאו ותרין הן ולא יבדקוהו בדברי' הנמצאי' באותו זמן אלא בקיץ שואלים אותו אם רוצה בפירות של החורף ובחורף אם רוצה בפירות של הקיץ ואם ישוב הן ודאי שוטה הוא ואם ישוב לאו פקח הוא ע"ש מ"ש עוד מענין הבדיקה:

סעיף כ

ואין לו זכייה כלל על ידי עצמו:    פי' הן מה שמצא מהפקר הן מה שאחרים נותנין לידו אין ידו מחשב יד לאמר שזכה במה שבאה לידו. אבל אחרים המקנים להם ע"י אחר זכייתן זכייה דיש כאן דעת מקנה ודעת הזוכה להן דשניהן בר דעת:

סעיף כא

שמא בסוף שטותו או כו':    כן הוא ל' הרמב"ם אבל ל' הטור מדוקדק יותר בעיני ז"ל שמא בסוף עת שפיותו ובתחלת שטותו עשה מה שעשה עכ"ל ורצה לומר שמא בסוף עת שפיותו נעשה המקח ואז היה נראה לעדים כאלו הוא בן דעת וכבר בא סוף עת שפיותו ונכנס לתחלת שטותו ואינו בן דעת ולכן צריכין לדקדק וזהו מילתא בטעמ' אבל נוסחות הרמב"ם דכ' סוף שטותו או תחלת שטותו קשה מה לי סוף שטותו או תחלת שטותו ועוד כמו שלא אמר לדקדק בעת שטותו משום דניכר לכל שהוא שוטה כך א"צ בדיקה בסוף שטותו או בתחלת שטותו ועכ"פ צריכין לדחוק ולפרוש נוסחות הרמב"ם והמחבר כאשר כתבתי לדעת הטור דמ"ש בסוף שטותו צ"ל וכבר הוא נראה בשיפוי ובתחלת שטותו קודם שהתחיל השטות ועדיין הוא בשפיותו אלא שינתק מיד משפיות לשטות ובעת ההוא ג"כ אין דעתו צלולה כל כך:

סעיף כד

או נתנו לו וכו':    גם בנתנו שייך לומר אינו רוצה דלפעמים יצטרך להוציא ע"ז הוצאה כגון בעבדים שיתחייב בפרנסתן וכמ"ש לקמן סי' רמ"ה:

שמקיים האדון או מבטל:    וא"צ לקנות גם בביטול ה"א שיצטרך לקנות וכמ"ש לקמן בטור ובדברי המחבר סימן רמ"ג ולקמן סימן קפ"ט דלוקח או מקבל מתנה שכבר זכה בדבר הלקוח או הניתן אף שרוצין לחזור בהן ולומר יהיה של המוכר או של הנותן כבראשונה אין בחזרתן חזר' עד שיחזור ויקנהו להמוכר או להלוקח בקנין עפ"ר:

סעיף כז

ה"ג למכור בנכסי יתומים:    נתבאר בסי' ר"ץ:

סעיף כח

המוכר או הקונה כו':    עיין בטור ובדברי המחבר בא"ח סי' של"ח ובח"מ סי' ר"ח מ"ש מדינים אלו: