סמ"ע על חושן משפט סה

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט סה |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

היה יכול לגבות בו:    כל' הזה כתב נמי הטור בשם הרא"ש ובפריש' כתבתי מדכ' היה יכול לגבות בו דמשמע שאינו מילתא דפסיקא שיבא לגבות בו דהיינו טעמ' משום דאינו יכול לגבות בו עד שישבע שבועה חמורה כעין דאורי' ונגד זה שאמר שכבר הי' בידו דכל שליש אף שיצא שלישותו מידו הוה בע"א (כמ"ש בסי' נ"ו) אבל אינו נשבע ש"ד ממש דכל הנשבעין שבתור' הן נשבעין ונפטרין וזה נשבע ונוטל וכמ"ש בסי' פ"ט וק"ח וגם אין זה בכלל מ"ש דאין נשבעין אלא היסת על השטרות וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' צ"ה דהא אין זה נשבע נגד השטר אלא נגד העד האומר שמסר לו השטר ועד"ר:

ובסי' זה יתבאר עוד:    בסי"ו ועד"ר שם כתבתי טעם לשבח למה כ' הטור והמחבר פלוגתא בזה לקמן ולא כתב הפלוגתא ג"כ כאן וחלקתי ביניהם דשאני כשהיה ביד שליש דיכול להחזיר' לידו כמו שהי' משא"כ כשהי' נפול ואחר מצאו דלא האמינו לאותו אחר לחזור ולתנו לידו וכ"ש לחזור ולתנו על הקרקע שמצאוהו שם ועד"ר מ"ש עוד מזה:

אינו מועיל לו כלום כו':    פי' לא טענת לקוחה הוא שהרי על ידי השטר המושלש נודע שבא לידו בתורת משכונ' ואינו נאמן לומר ממושכנת היא בידי כך וכך כמשמעות השטר הנמצא דכיון שהוא ביד שליש אימר דנפרע כולו מהלו' והפקידו הלו' בידו או שלא נשאר עליו חייב כ"א קצת ואין אנו יודעים כמה טור ועפ"ר:

ומחזיר הקרקע לבעליה:    אע"פ שזה מוחזק בה בכה"ג דאיכא ריעות' אמרי' קרקע בחזקת בעליה עומדת:

והוה כאלו נמצא תחת יד עצמו:    פי' ואם טוען האב שהלו' ח"ל גובה בו דאל"כ קשה הא גם בנמצ' תחת ידי עצמו ואינו יודע אם פרוע הוא או לאו והלו' טוען שפרע לו כבר נתבאר לעיל סי' נ"ט דבכה"ג צריך המלו' להחזיר ללוה שטרו אע"פ שהו' מקויים דה"ל לידע בשטרו אם הוא פרוע וק"ל:

סעיף ב

וכן יורשי הנפקד כו':    קמ"ל בזה דל"ת דוקא כשהנפקד חי דאיכ' ריעות' לפנינו כשאינו יודע שהמלו' הנזכר בשטר הפקידו בידו משא"כ ביורשיו דלא ה"ל למידע וה"א דיחזירו למלו' קמ"ל עוד יש רבות' ביורשים כמ"ש בפריש' בשם הרשב"א ע"ש וצ"ע דבסי' רמ"ג סי"ג פסק המחבר גבי מתנה הנמצ' אצל יורשי הנפקד דיחזירו ליורשי הנותן (ודוחק לחלק דשאני הכא דאינו ידוע מיד מי בא לידו משא"כ התם דיודע שהנותן נתנו לידו אלא שאינו יודע באיז' אופן נתנו לידו) ואפשר לחלק דשאני מתנה די"ל דעדיין לא זכה בהמתנ' ולא הגיע השטר לידו דמיירי שם בשטר מתנה שאין בו קנין מ"ה יחזיר ליורשי נותן (אבל כשהו' בקנין מחזירין להמקבל כמ"ש מור"ם בהדיא בס"ס ר"ן) מה שא"כ בהלוא' כיון דיש שטר כשר לפנינו מורה שהלו' לו אלא דחיישינן שמא פרע לו הלו' כמ"ש המחבר בהדי' בר"ס זה מ"ה לא יחזירו לשום א' מהן ודו"ק:

המלו' בעצמו לקחו קודם שבא ליד אחר:    נרא' דהאי ליד אחר ל"ד קאמר אלא ר"ל כל זמן שלא נשמע מפיו דהאחר ספיקתו אף אם כבר בא לידו והמלו' לקחו מידו לא נולד הספק ביד אחר ולא אמר אלא לאפוקי אם כבר אמר אותו האחר השטר מצאתי ואיני יודע מה טיבו שוב אינו מועיל לקיחתו של מלוה כנ"ל ואף ששם בתשובת רשב"א סי' אלף ל"ה כתב כמ"ש המחבר כאן מ"מ אין טעם לדבר:

ה"ג:    ומיהו אם היורש מוצי' שטר כתוב' אשה הנפקד אצלו כו' ותיבת הנפקד ל' זכר אשטר קאי:

יחזירנו לאשה כו':    ה"ט משום דאין כתוב' עומדת להפרע עד אחר מות בעלה וסיים שם בריטב"א והיא הנותנת שאין היורש נאמן לומר האשה מכרה לי הכתוב' בכתיב' ומסיר' (אפי' לדעת הרי"ף והרמב"ם) או באגב או משכנ' אצלי עכ"ל והא דכ' הרא"ש והביאו המחבר בסמוך בסעיף ה' דשטר נדנית' הנמצ' הוא כשט"ח נ"ל דדוק' קאמר נדוניית' שהיא נתנה לו בשע' שכנס' שהוא עומד להפרע טפי משא"כ כתוב' דאסור לו לפרוע לה בחייו ולהשהות עם אשתו בלא כתוב' ותהא קלה בעיניו להוציא' וכמ"ש בא"ע סי' ק' ע"ש בהגהות א"ע סס"ב ובסי' ק"ב ס"ה:

סעיף ג

דחיישינן לקנוני':    פי' שכבר פרעו הלוה ומה שאומר להחזירו למלו' כדי שיבא להפקיע מיד הלקוחות שלקחו מהלו' אחר זמן הלוא' דשט"ח זה:

ויש מי שאומר דלא חיישינן:    ז"ל הרא"ש והטור דלא חיישינן לקדוניא אלא בשטר שנפל דאיכ' למימר משום דאית ביה ריעות' לא נזהר לשמרו אבל בשטר הנפקד לא אתייליד ביה ריעות' אלא שאין הנפקד זוכר מכח מי בא לידו:

ואם שניהם רוצים יעשה כמאמרם:    כן הוא ג"כ ל' הרא"ש והטור הביאו וכתב עליו וז"ל פי' אם יתפשרו ביניהן שיאמין הא' לחבירו בשבוע' כי המלו' יכול להשביע להלו' כו' ועפ"ר שם כתבתי דנ"ל דלא כתב הטור האי פי' אלא משום דהוה קשה לו לשון הרא"ש דלא הל"ל אם שניהם רוצים דהא הא' ודאי רוצה שהרי בקש השטר אלא הל"ל אם נתרצו זה לזה וגם לא הל"ל ל' יעשו כמאמרם אלא הל"ל יעש' כמאמרו פי' השליש יעשה ואף שהמחבר כ' ל' יעשה מ"מ קשה ל' כמאמרם מ"ה כתב הטור פירושו דר"ל בזה שנתרצו בשבוע' דאז צריך רצון שניהן רצונו של האחד שהאמין להשני בשבועתו ורצונו של שני שרוצה לישבע ואינו אומר להשני השבע אתה שכדברך כן הוא וטול ודע שהטור סיים וכתב שם וז"ל לפיכך כ"ז שלא נתפשרו יהי' מונח עכ"ל ול' זה ק' להולמו דמאי חידש בזה דיהא מונח דהוא פשיט' וכתבתי דבא ללמדינו דגם לפי דעת הרא"ש אם לא נתפשרו שישבע א' מהן יהא מונח ולא מחזירו בלא שבועה אף אם נתרצה השני והוא כי אף שכ' הרא"ש דכאן דליכ' ריעות' דנפילה לא חיישינן לקנוני' וכנ"ל היינו לענין שיהא מונח ושאפי' שבועה לא יהני וכדעת י"מ אבל למיחש מיהא בעי להצריך שבועה לא' מהן ואם לאו יהא מונח ולפ"ז לא ה"ל להמחבר שכתב דעת הרא"ש לקצר בדבריו אלא לפרשו דעכ"פ שבועה מיהא צריך ודו"ק:

סעיף ד

בלא כתיבה:    פי' כתיבה דקני לך איהו וכל שיעבודי' דאית ביה וכמ"ש בסי' ס"ב וס"ד וס"ו:

אבל אנן לא טענינן להו:    משום דאינו שכיח ליקח משכון כזה דאין גופו ממון וכל טענה דאינה שכיח לא טענינן להו:

סעיף ה

אע"פ ששטר נדוניית' הוא כשאר שט"ח:    עיין בא"ע סי' ק"ב:

שהיא הפקידתו:    פי' עדיין לא זכתה המתנה לבעלה והיינו דוקא כשהוא בשטר מתנה בקנין צריך שיהא קשורים יחד אבל אם הוא בלא קנין נתבאר לקמן סי' רמ"ג סי"ג דאף בנמצא שטר מתנה לחוד מחזירין לנותן וכ"כ בהדי' מור"ם האי חילוק בסי' ר"ן סכ"ה ע"ש:

סעיף ו

אפי' הוא תוך זמנו:    אע' פ דחזקה שאין אדם פורע תוך זמנו כמ"ש בסי' ע"ח מ"מ כיון דאיכ' ריעות' דנפילה אמרינן שמא אירע דפרע ומ"ה לא נזהר בשמירתו:

ואפי' אמר הלוה או המלוה נקב כו':    הטעם כמ"ש הטור ז"ל שהרי נשתהה ביד המלוה ויודע בו הסי' ואפשר שנפל מיד הלוה והוא פרוע וגם הלוה שכ' שטר אע"פ שאין המלוה עמו עומד בזה הסי' בעודו בידו ואפשר שנפל מיד המלוה עכ"ל:

סעיף ז

וכן אם יש ללוה בני חורין כו':    ולא אמרינן שכבר פרעו וידע זה הלוה שהוא חייב לאחרים ויבא לטרוף בנ"ח אלו ומ"ה אומר להחזיר השטר לזה המלוה שהוא מוקדם כדחיישינן. דומה לזה בראובן שמכר שדה לשמעון ובא יודא לערער דאין ראובן מעיד לשמעון אע"פ שמכרה לו שלא באחריות ואפי' יש לו בנ"ח וכמ"ש הטור בסי' ל"ז והמחבר ג"כ שם סט"ו דיש לחלק ביניהן דשאני הכא כיון דיש לפנינו שטר כשר מסייע להודאתו לא חששו אלא היכא דאיכ' ודאי פסיד' דלקוחות משא"כ התם הוא להיפך דרוצה לסתור דברי המערער המביא עדות וראיה נגדו וגם בשטר מתנה או מכר הנמצא בשוק דאמרינן דלא יחזירנו להמקבל או הלוקח ואע"פ שהמוכר או הנותן אמר להחזירו כמ"ש הטור והמחבר בסי' זה סי"ד דיש לחלק ביניהן כמ"ש בדרישה ע"ש:

וכן אם נמצא ביום שנכתב:    פי' דאז ליכא למיחש לקנוני' דהא אי בעי הוה כתב לו הלוה שטר מחדש ואף שי"ל שכבר נפרע שטר זה ורוצה הלוה לחזור וללות ממנו בו וחושש למה שיצטרך ליתן להסופר שכירתו משטר חדש זה אינו דהמלוה אינו מסכים עמו לעשות כן כיון דלית ליה רווחא בזה בהקדמת הזמן חושש שמא נתוודע או יוודע שהשטר זה פרוע ונמחל שעבודו ויבואו לפסלו אחר שילוה עליו שנית ועפ"ר:

וכתוב בו הנפק כו':    הב"ד קיימו וכתבו בקיומו קדמנ' נפק שטר זה כו' וכבר כתבתיהו בסי' מ"ו סק"ס:

אם חייב מודה יחזיר:    כ"כ הרי"ף והרמב"ם והמ"מ תמה עליהן למה הצריכו להנפק מאחר שנכתב בו ביום והחייב מודה ליכא למיחש לפרעון ולקנוני' כמ"ש ועד"ר שכתבתי ישוב לזה דס"ל דאיכ' למיחש כיון דאתייליד ריעות' בנפילה דילמ' אין ביד המלוה מעות ולא ילוהו עד זמן מה ויעשה קנוני' עם הלוה בשביל הקדמת הזמן מהיום והלוה יעשהו בשביל פשיטי דספר' אבל כשהוא מקויים דהיינו הנפק ליכא למיחש להכי ולמאן דאמר עדיו בחתומיו זכין לו אין צריך הנפק ולכן לא כתבוהו הטור:

ויש מי שאומר כו':    עד אבל איתיה כו' הלשון מגומגם דהא לסבר' קמייתא ג"כ ס"ל כן והוסיף עוד עליה דבעינן דוק' שיהא החייב מודה ואיפכ' הל"ל ויש מי שאומר דדוק' כשאיתי' קמן ואמר פרעתיו אין מחזירין אבל מסתמ' לא חיישינן לפרעתי וצ"ל שהמחבר נקט לשון תשובת הרא"ש והוא שפיר כתב שם כן לפי עניינו אלא שצ"ע דהרא"ש בעצמו ס"ל כאוקימת' דרב כהנא דבעי' דוק' שיהי' החייב מודה ועד"ר בסכ"א מ"ש בישוב זה ודו"ק:

סעיף ח

מצא בשוק שטרות קרועין כו':    פי' וגם אותן שטרות נכתבו ע"ש מלוה זה הנזכר בשטר זה השלם הנמצ' ביניהן וקמ"ל דלא אמרי' כיון שנמצא בשוק וגם בין שטרות הקרועים ודאי גם זה פרוע ולהחזירו להלו' אלא יהא מונח ביד ב"ד כאלו נמצא זה השטר לבדו בשוק ומה שמסיק וכתב ואם יש עמהן שובר כו' יחזיר להלו' דין זה הוא אפי' לא נמצ' בשוק אלא אפי' נמצא השטר חוב בבית המלו' בין הקרועים ויש עמהם שובר לא יחזירנו למלו' כמ"ש הטור והמחבר בסי' זה סי"ח ע"ש וק"ל:

לא יחזיר כו':    אבל אם מצא שטר שיש בו רבית יקרענו המוצאו או הב"ד אם בא לפניהן כ"כ הג"מ בספר משפטים סי' כ"א ד"מ סי' נ"ב:

אפי' בלא עדים:    ואפי' גם אין עליו חתימת יד המלוה וגם אינו כתיבת ידו אעפ"כ כיון שנמצ' בין השטרות הקרועין וגם נמצא שובר כל דהו עליו אמרינן שפרוע הוא וע"ל סעיף י"ח:

סעיף י

וא"צ שיאמר היאך היו כרוכין:    והא דהתחיל וכתב כרוכין זע"ז משום דאל"כ אף אם היה נפל מיד המלו' ודאי כבר נתייאש דמימר אמר לא נפלו במקום א' ולית למיתן סי' במנין ועפ"ר ובנ"י כתב דדוק' כרך חזק דבטוח שלא יתפרדו אבל אם בקל יכולין להתפרד דמי למעות מפוזרות דאין בהן סי' והן של מוצאן עכ"ל ד"מ י"א:

אבל הכריכ' לחוד כו':    עיין בטור שכ"כ בשם הרמ"ה ובפריש' כתבתי דהרמ"ה ס"ל דגם המנין לחוד לא הוי סי' כשכל השטרות הן של מלוה ולוה א' וכתבתי שם מילת' בטעמ' וכן מוכח מהב"י שס"ל כן לדעת הרמ"ה מ"ש מור"ם כאן לטעמי' אזל שכ"כ בד"מ שלו שהרמ"ה לא לאפלוגי על הטור אתא ושדוק' קאמר דבכריכה לא סגי ע"ש:

והשני אינו יודע כו':    ואם הא' אומר סי' מנין והשני סי' כריכ' כ' הב"י צ"ע למי נותנן אבל מור"ם ז"ל כתב בד"מ דנותן למי שנותן סי' מנין שהוא עדיף ולפי מ"ש שניהן שוין הן ואין נותנין לשום א' וכמ"ש בדריש' ובהגד"מ ע"ש:

והם מקויימים יחזירם ללוה כו':    הטעם שהמלו' דרכו לילך לב"ד לקיים שטרו ומיד שנתקיים דרכו ליקחו מהב"ד ולא לשהות שטר מקוים ביד ב"ד וכיון שהוא מג' מלוים אין לומר דמיד המלוים נפל דא"כ מי כרכן יחד אלא ודאי הלוה הא' שלוה משלשתן פרע לשלשתן ולקח שטרותיו מידן וכרכן יחד ומידו נפלו יחד משא"כ כשאינן מקוימין עדיין יש להסתפק שמא המלוים הלכו כא' לב"ד לקיים שטרותיהם והב"ד כרכן יחד עד עת שיקיימן ומידם נפלו קודם שקיימו אותן וא"כ הוא הוו של מלוים. וג"כ איכ' למימר דמיד הלוה הא' נפלו קודם שלוה מהן או לאחר שלוה ופרע להן לכך יחזיר למי שנותן בהן סי' והאי סי' אינו ר"ל בגוף השטר כגון נקב בצד אות פלוני דכבר כתב הטור והמחבר בס"ו דאין מחזירין בסי' כזה וכמ"ש מלת' בטעמ' אלא ר"ל סי' מנין וכריכ' הנ"ל ואף שג' מלוים הם יכולים לומר ראינו שהב"ד כרכו שלשתן יחד כשהלכנו יחד לקיימן ועפ"ר מ"ש שם עוד מזה:

שלשה סופרים יתנו למלוה:    דודאי ממנו נפלו לאחר שהלו' לשלשתן וכרכן יחד דאי מהלוין נפלו מי כרכן יחד הן קודם ההלוא' הן לאחר שפרעו ההלוא':

כתיבת יד סופר א' כו':    דאז איכ' למימר דלאחר שכתבן לשלשתן כרכן יחד עד שיבאו הלוים ליתן לכל א' שט"ח ונפלו יחד מידו ואיכ' למימר נמי מיד המלו' הא' שהלו' לשלשתן נפל:

למי שיתן בהם סי':    לכאור' נרא' דהיינו כשאינן מקוימין דאם הם מקויימין א"ל דמיד הסופר נפלו דא"כ מי קיימן מיהו אינו מוכרח די"ל ששלשתן עם המלו' בקשו להסופר שילך בשליחותן לב"ד לקיימן ואמרו להשליח שאחר שיהי' מקויים לא ימסור השטרות למלו' עד שילו' להלווים מיהו זה דוחק דא"כ ידע הסי' בשוה וק"ל:

וה"ה שני שטרות כו':    פי' ל"ד קאמר הגמר' והפוסקי' מצא ג' שטרות מג' מלוים כו' או ג' שטרות מג' לוין כנ"ל אלא ה"ה ב' שטרות כו' ועפ"ר שכתבתי דאפשר לומר דהגמ' ופוסקי' דכתבו ג' ס"ל דגם בהני דמחזירין למי שנתן בו סי' היינו דוק' סי' מנין וכריכ' ולסי' מנין בעינן דוקא ג' וכמ"ש לעיל:

סעיף יב

מצא אגרות שום:    כן הוא ל' המשנ' והרמב"ם וז"ל הטור מצא אגרות שום ששמו ב"ד נכסי לוה למלו' ואגרות מזון שקיבל עליו לזון בת אשתו או שמכרו הב"ד קרקע למזון האשה והבנות או שטרי אחלטת' שהחליטו ב"ד נכסי לוה להמלו' ועפ"ר מ"ש בביאורן:

כגון חלטתא:    עפ"ר שכתבתי בשם בעל תרומות שאגרות שום שמכרו ב"ד קרקע וכל הנ"ל היינו כשהלו' והמלו' שניהן לפני ב"ד ואז שמין ומכריזין וכותבים לו וז"ל הנוסח בא לפנינו פלוני כו' וירדנו לשום אותו והכרזנו עליו וקרענו שטר הלוא' והורדנו לפלוני בשדה פלוני' כו' ואגרת אחלטתא היינו כשאין הלו' בפני הב"ד שאז כותבין הנוסח בע"א אבל אין לפרש אגרות שום תחלת השומ' ששמוהו ב"ד ומכריזין עליה ל' יום ובסוף כותבים שטר אחלטתא וכמ"ש לקמן סי' ק"ג וק"ט דאשטר כזה לא הוה אמרי' בגמ' דאי אית' דפרע ר"ל למיקרע' דאינו חושש למקרע' אלא דוקא השטר שמוציאין בו הקרקע מידו:

יחזיר לבעליו:    משום דליכ' למימר בהו שמא נמלך שלא ליתנם דב"ד אין כותבים אלא דבר המקויי' וגם אינן עומדין לפרוע ואגרת שומא אף שעומדת לפרוע דשומא הדר' כדלקמן סי' ק"ג מ"מ מחזירין אותו משום דאיהו אפסיד אנפשי' דאם אית' דפרעי' ה"ל לחזור וליקח שטר קנין חדש מיד המלו' ועד"ר שכתבתי מ"ש משט"ח דאין מחזירין להמלו' ולא אמרי' דה"ל להלו' ליקח שובר מהמלו':

סעיף יג

יחזירנו לעבד:    גם זה מטעם שכתבתי לעיל סקי"ח שכיון שהשטר מסייע להודאתו דהאדון לא חיישינן לקנוניא וק"ל:

צריך להביא ראי' כו':    דכיון דאיתרע בנפיל' איכא למיחש לקנוניא שאין דעתו לשחררו בו ומה שאומר ליתנו להעבד היינו כדי שילך העבד ויטרוף מהלוקחי' מהאדון אחר זמן הכתיב' ומ"ה לא סגי כשמביא ראיי' שבא לידו קודם הנפילה דאכתי איכ' למיחש לקנוניא ועד"ר שם כתבתי דאף לדעת הרא"ש דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו וכמ"ש הטור בסי' ל"ט מודה בזה וכמ"ש בסי' מ"ג בסמ"ע ס"ק כ"ה ע"ש וזהו כמ"ש הב"י וד"מ וכמ"ש בסעיף שאחר זה עיין שם:

מזמן הכתוב בו:    דאז לא חיישינן לקנוני' דלקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

ובמקום שעדיו בחתומיו זכין כו':    דגם בכאן הוא זכות לעבד שיצא לחירות וכל' זה דמור"ם כ' גם הב"י בזה וגם במצא שטר מכר או שטר מתנה שיתבאר דינו בסעיף שאח"ז ע"ש והביאו ג"כ מור"ם בד"מ שלו עיין שם ואין לפרש דמ"ש כאן ובמקום שעדיו כו'. כוונתו לזה שכתב בד"מ והיינו למ"ד דס"ל כן דאם כן הל"ל למ"ד דעדיו בחתומיו ולמה כתב תיבת ובמקום ועוד דסיים וכ' וכדרך שנתבאר לעיל סי' ל"ט ושם לא הביא בש"ע מזה כלום ואדרב' סתם וכתב שם ס"ג כהרי"ף והרמב"ם דאין עדיו בחתומיו זכין לו ע"כ צ"ל דמ"ש ובמקום שעדיו בחתומיו זכין לו היינו כשכתוב בשטר בהדיא מעכשיו וכמ"ש מור"ם שם או מיירי שהעדים זכו מיד בשטר להמלו' ושיהא מיד ברשות המלו' דהוה כאלו זכה ביה המלו' וכמ"ש שם בסמ"ע ע"ש ודו"ק וע"ל ר"ס קכ"ה מדין שליח שזכה בשטר:

סעיף יד

לא יתננו לו:    הוא ג"כ מטעם שכתבתי דחיישינן לקנוני' דשמא אין דעתו בו שיזכ' בו זה אלא נתנו לו כדי שיפקיע בשטר זה מיד מי שנתן או מכר לו זה השדה אחר זמן שנכתב שטר זה ומשום הכי נרא' דגם בזה אם יביא זה המקבל או הלוקח הנזכר בשטר זה ראוי' שבא לידו השטר מיום הכתיב' דמחזירין אותו לידו ולא הוצרך לפרשי כאן דסמך אמ"ש בדין שלפני זה אבל בשט"ח אין מחזירין להמלו' אפי' מביא ראייה שמטא לידו מזמן שכתוב בו דאכתי איכ' למיחש שפרע לו דהא שט"ח עומד להפרע והא דכתב הטור והמחבר לעיל בסי' מ"ג סט"ו דמחזירין כשמבי' ראייה ומשמע שם דקאי נמי אשט"ח שם מיירי שהמלו' עצמו מצאן לאחר הנפיל' ועפ"ר ודריש':

אא"כ פירש במתנה ששייר כו':    ה"ה אם שייר בשטר מכר והטעם דאז אם מכר או נתן לאחר אינו יכול להפקיע מידו בשטר זה דהרי כשמכר או נתן לאחר חזר בו מהראשון:

שפירש שהקנה לו מיד כו':    דאז ה"ל כשטר שחרור או מתנה הנ"ל שכתבתי דכשמבי' ראייה שבא לידו מזמן נתינה מחזירין לו וכמ"ש ובזה אין צריך לבא לידו דה"ל כבא לידו מיד:

המוצא שטר מתנת שכ"מ כו':    דבש"מ אף שלא פירש ששייר לעצמו כח שיוכל לחזור בו סתמא כפירושו דמי וכמ"ש לק' בסי' ר"ן:

אע"פ שבנו אומר כו':    הטעם דחיישי' שמא אביו כ' שטר זה ליתן ליד זה המקבל ולא נתן לו וזה הבן אחר מות אביו נתן שדה זו או מכרו לאחר ועכשיו נתחרט ובא להפקיעו מידו ומ"ה אמר ליתנו לזה ואמר שאביו נתנו לו ולא חזר בו ונמצ' שהוא מוקדם לזה שנותן לו הבן:

אא"כ הוא שטר הקנא':    דאז ה"ל מתנת בריא וזכה בו זה המקבל הנזכר בשטר מיד שכתב לו השטר אע"פ שלא הגיע לידו וכמ"ש בסמוך לעיל:

סעיף טו

שאין לו בדמים אלו פחות מחציין:    כדין שנים אוחזין בטלית שיתבאר דינו לק' בסי' קל"ח ע"ש:

שויו של החוב:    דיש שטר דאין יכול להוצי' בו מיד הלוה כל סך הנכתב בשטר מכח עניותו או אלמותו:

ישבע הלוה כו':    דנאמן לו' ממני נפל במיגו דאי בעי הוה אמר שהו' מזוייף:

בטופס או בתורף:    תורף הוא עליונו של שטר שנזכר בו הזמן ושם הלוה והמלו' וסך המעות ותופס הוא נוסח כל שאר השטר כך פירש"י ולאפוקי המ"מ. פי"ד ממלוה ועד"ר מ"ש מזה:

נוטל יתרון הממון ששוה התורף כו':    ז"ל הטור לא תורף ולא טופס ראויין לגבות זה בלא זה לפיכך בעיקר השטר הן שוין אלא שהתורף שוה יותר בשביל הזמן שבו ששטר שיש בו זמן טורפין מן הלקוחות משא"כ כשאין בו זמן (וכמ"ש לעיל ריש סי' מ"ג) לכך נוטל תחלה מי שהחזיק בו עכ"ל:

והשאר יחלוקו בשוה:    הטור הוסיף עוד וכתב ז"ל דאם יש כאן עידי מסירה נמצא דבין בטופס בין בתורף שניהן כשרין לגבות בו בלא עידי חתימ' אלא שהטופס שוה יותר בשביל העדים החתומים בו שמא ימותו עידי מסיר' או ילכו למ"ההלכך שמין עילוי של הטופס בשביל עידיו ועילוי של התורף בשביל הזמן ומאי דביני ביני מנכין מעיקר המלוה והשאר חולקין בשבוע' עכ"ל הטור ופירושו כתבתי בפריש' ובהגד"מ כתבתי ג"כ למה השמיטו הפוסקי' והמחבר דין דעידי מסיר' גם דין עלוי דתורף בשביל הזמן השמיטו קצת ע"ש ודו"ק:

סעיף טז

יש מי שאומר שגובין בו:    עמ"ש לעיל בסמ"ע בס"ק ב' דדוק' בשטר שנפל ס"ל הכי ע"ש:

מחזירין בית דין ומוציאין ממלוה ללוה כו':    וא"ל למה סתם בס"ס נ"ד וכתב ואם לא נודע לב"ד כו' השליש פטור הא יכולין הבית דין להוצי' ממלוה ללוה י"ל דהתם מיירי דאין המלוה לפנינו וקמ"ל דהשליש פטור וק"ל:

סעיף יז

אומדנות דמוכחי טובא:    לאפוקי אומדנות דאינו מוכחא דלאאזלינן בתרייהו כמ"ש הטור לק' בסי' ע"א סכ"א [סי"א] ודין זה הוא תשובת הרא"ש הביאו הטור והאריך בלשון שאלת תשובה זו ע"ש:

מחוייבין בית דין לכתוב מעשה ב"ד:    פי' כותבין שידוע להן שהי' ביד זה שטר חוב מכך וכך על פלוני לפרוע לו בזמן פ' ועידי השטר היו פלוני ופ' ונאבד מידו וכדין מי שנמחק שטרו ורישומו ניכר או שנשרף שטרו באונס שנתפרש דינו לעיל סי' מ"א וגם שם בתשוב' דימה זה לדין מי שנמחק שטרו ורישומו ניכר דגם כן ה"ל כרישומו ניכר מכח האומדנות המוכיחות ע"ז ע"ש:

סעיף יח

בזמן שהמלוה מודה כו':    דוקא נקט המלוה מודה דאז ליכא למיחש לקנוניא דבעי לאפקועי חובו ממי שהוא חייב לו גם זה מטעם הנ"ל בסקי"ט דכיון שיש לפנינו שובר כשר מסייע להודאתו לא חששו אלא היכא דאיכ' ודאי פסידא דב"ח כמ"ש לק' סי' פ"ו ס"ה (עמ"ש ל' ר"ס מ"ז) אבל אם הלוה מודה שעדיין לא פרע אין מחזירין אותו להמלוה כיון דאיתרע בנפילה חיישינן לקנוניא דבעי לאפקועי מלקוחות שקנו מהלו' וכמ"ש לעיל ס"ו ע"ש ועד"ר:

אינו כלום וכו':    דאמרינן המלוה הכינו ליתן להלו' כשיפרע לו ועדיין לא פרעו ומיד המלוה נפל ול"מ היכא דהשובר הוא כתיבת יד סופר אחר דפשיט' דאיכ' למימר הכי דמימר אמר שמא בעת שיבא הלוה לפרוע לי לא יזדמן לי סופר והשט"ח אין בידי ליתנו לו ויעכב זה מעותי אלא אפי' הוא כתב יד המלוה או הלוה דבידם הוא לכתבו בעת שיפרע כמו שכתבו עתה אפי' הכי אמרינן שמא הכינו המלוה באמרו שמא בין השמשות יזדמן לי הלוה לפרוע ולא יהיה אז עת לכתוב השובר וגם כשהוא כתב יד הלוה אמרינן דכתבו ונתנו ביד המלוה לחתום עליו כדי שיתננו לו מיד כשיתן לו המעות כי הוא רוצה לפטור מחובו וק"ל:

אפי' אין על השובר עדים:    עפ"ר שם הוכחתי דר"ל דגם אין עליו חתימת יד המלוה (וגם זה נכלל במ"ש שאין עליו עדים דחתימת ידו כעדים דמי) ומ"מ כיון דאיכ' תרתי לריעות' שנמצ' השטר חוב בין הקרועין וגם איכא שובר מחזקינן ליה בחזקת פרוע ואף שיש בשטר נאמנות ב"ת כן כ' ב"י וד"מ סכ"ה:

לא גרע וגובין בו:    ר"ל אף יורשיו ומ"ה כתב לשון וגובין וכן כתב בטור בהדיא בסכ"ה ואף שבב"י כתב דבה"ת כתב פלוגת' בזה מ"מ סיים וכתב דרבינו תפס כסבר' ראשונה והטעם דכל שנמצ' בבית המלוה הוא בחזקתו ואמרינן איתרמי שנתערב בין הקרועים:

ואם עדים חתומים כו':    פי' הא דאמרי' דשובר הנמצא ביד המלוה אינו כלום דאמרינן המלוה הכינו כו'. היינו דוקא כשהוא בלא עדים אבל אם עדים חתומים עליו ישאלו אותן:

ואם הוא מקוים כשר:    דאין מדרך המלוה לקיים שובר כ"א הלוה ואמרינן דכבר פרעו ולקח השובר מיד המלוה ונתנו לקיימו וחזר והפקידו ביד המלוה:

סעיף יט

אפי' ראוהו ב"ד כבר בידו:    דאז ליכא מיגו דאי בעי הוה נתנו ליד הלוה מ"מ אמרינן כיון דהימני' מעיקרא ונתן השובר בידו הימניה בכל דבריו:

ודוק' שהשטר בידו עם השובר:    עפ"ר שם כתבתי דכשהשט"ח בידו עם השובר אפי' אינו יודע השליש אם הוא פרוע או לא מ"מ מחזיקין ליה בחזקת פרוע כמו במת השליש והא דהתחיל וכתב ואמר פרוע שם מיירי בשובר שיש עליו עדים דאז אין צריך שיהיה השט"ח בידו כל שבידו לקיים החתימות ואמר שהוא פרוע א"נ מ"ה כתב ואומר פרוע לאפוקי אומר אינו פרוע דכל היכא דאיכ' לברורי מבררינן לכתחיל' ושואלין את פיו אם יודע שהוא פרוע או לא וק"ל:

אבל אם אין השטר בידו ואין עדים בשובר אינו כלום:    פי' ואפי' השליש חי ואומר שהוא פרוע והיינו טעמא דלא עדיף השליש מהלוה עצמו שיש בידו שובר שאין עליו עדים דאינו כלום ומיירי דג"כ אין עליו חתימת יד המלוה דא"כ הוה מהני ביד השליש כמו שמהני כשהוא ביד לוה וק"ל ועפ"ר:

אם הוא מקויים כשר:    פי' אפי' אם אין השט"ח בידו ואפי' מת השליש וה"ט דהלוה מקיים ולא המלוה וכמ"ש לפני זה:

יתקיים בחותמיו:    פי' יתקיימו החתימות ע"י עדים והטור מסיק ע"ז וכתב ז"ל ואז נאמן השליש לומר שהוא פרוע ר"ל אז אחר שיתקיים כשאומר השליש שהוא פרוע מהימנינן ליה אפי' אם אין השט"ח בידו במיגו דהי' יכול להחזירו ללוה אבל כל זמן שלא נתקיימו החתימות ה"ל כאלו אין עליו עדים כלל וכבר נתבאר דבכה"ג אין השליש נאמן דלא עדיף השליש מכשהי' ביד לוה עצמו משום הכי נמי מסיק וכתב דאם השליש מת דאין מחזירין אותו והמחבר קיצר ולא כתב בפירוש דאף לאחר שיתקיים בחותמיו בעינן שיאמר השליש שהוא פרוע דלטעמי' אזיל כמ"ש בב"י ז"ל דאם נתקיי' השובר בחותמיו מה צריך לנאמנותו של שליש ואפשר דה"ק ואז כשאינו מקוים שייך נאמנו' השליש וכו' עכ"ל ועפ"ר ודרישה שכתבתי שדבריו תמוהין בזה גם יש לתמוה על מור"ם שלח הגיה והוסיף על דברי המחבר כאן כלום שהרי גם הוא תמה על הב"י בד"מ שלו ע"ש:

אפילו שהחייב מודה כו':    אבל כשהמלוה מודה שהוא פרוע מחזירין ללוה וכמ"ש לפני זה בסעי' י"ח ס"ק נ"ח:

סעיף כ

ואפילו במקצתו:    כן הוא לשון הרמב"ם ונרא' דר"ל דמקצת השובר נכתב נגד השטר ומקצתו למטה ממנו לאפוקי אם היה כולו למטה ממנו דאינו כלום דאי בעי גייז ליה והשטר נשאר בשלימותו והיינו דוקא כשהמלוה עצמו חי וטוען ברי שאינו פרוע משא"כ כשנפטר דאף אם השובר כולו למטה ממנו במקום דיכול לחתכן אין גובין בשטר זה ובזה מיושב מ"ש בסעיף שאחר זה ראובן נפטר כו' עושין כמ"ש בשובר דקשה מאי קמ"ל הא אף אם המלוה חי וטוען ברי שאינו פרוע הדין כן אלא ודאי קמ"לן שם דאף שנכתב השובר במקום שיכול לחתכו עושין כמו שכתוב בשובר כיון שהן יתומים וטוענין שמא דאין טענינן בזה עבורם משא"כ כשהוא חי וטוען ברי דכתב כאן דצריך שיהא נכתב השובר במקום שאי אפשר לחתכו ודו"ק ולפי זה צריך לומר דמ"ש בין מלפניו מיירי שכתב שם באופן שאינו יכול לחותכו דהיינו ביני שיטי וק"ל ובמצאו כתוב בפנקסו דמחזקינן בפרוע דכל מה שכתוב בפנקסו הוה כאלו העיד עליו שהוא כן וכמ"ש בדרישה שוב ראיתי בר' ירוחם דכתב שם ונמצא כתוב בפנקסו ור"ל שאחרים מצאו כן כתוב וא"ש טפי דתו ליכא מגו וק"ל וכן נראה להגיה בדברי מור"ם "ונמצא במקום "ומצא ועמ"ש בסעיף שאחר זה:

ואע"פ שאין על הכתב עדים:    פי' וגם אין עליו חתימת יד המלוה וכנ"ל:

עושים כמ"ש בשובר:    שאם לא היה פרוע לא היה כותב אותו בגוף השטר:

סעיף כא

ראובן נפטר ונמצא כו':    עמ"ש לפני זה פירושו ובע"ש כתב דאיירי דנמצא מונח כתב בתוך השטר חוב וכתב עליו כן ע"ש ואין טעם נכון לדבריו וגם לדברי המחבר נראה כמו שכתבתי:

סעיף כב

אין לאותו פלוני חלק בו:    דלא עדיף האי כתב מאלו אמר כן בפני עדים ולא אמר אתם עדי דאמרי' שלא להשביעו כ"כ וע"ל הי' פ"א מ"ש עוד מזה ול"ד לשטר שנכתב עליו פרעון דהתם מגרע השטר בכתיבה זו דכשיוצא השטר בב"ד לגבות בו רואין עליו פרעון הלכך אמרינן דלא היה כותב אותו אם אינו אמת ע"ש:

סעיף כג

ודאי הקטן פרוע כו':    דאמרינן דלזה שנמצא עליו השובר ודאי נתכוין ג"כ המלוה:

אלא אומר שטר אחד מחול לך כו':    המחילה ה"ל כמתנ' והזוכה הוא הבא להוצי' מיד הנותן ועליו להבי' ראיה:

סעיף כד

חוב לך בידי פרוע כו':    דכיון דלא הזכיר סכום החוב אמרינן דכל השטרות שנכתבין עליו הן בכלל אותו החוב ועמ"ש לעיל סי' נ"ד וסי' ס"ג: