סמ"ע על חושן משפט מב

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט מב |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

אפי' לגבות בו לאלתר:    פי' אף דבלאלתר ליכא למיחש לזיופא דהעדים זוכרים מה היה כתוב בו והטעם דבעינן שיהא ראוי לקיים ימים רבים וילפינן מקרא דכתיב בספר ירמיה ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים:

אבל שטר אקנייתא כו':    פי' שטר שקונה בו שדה או בית שכותב על נייר שדה פלוני מכורה לך או נתונה לך וכמ"ש לקמן סימן קצ"א שאינו עומד לראייה כלל אלא אחר שקנוהו בשטר כותב שטר אחר לראיי' וכשטר דירמיה הנביא הנ"ל אף על גב דגם שם קאי אספר המקנה שקנה שדה מחנמאל מכל מקום אותו כתב גופו הי' עומד לראייה כמו שמפורש שם בקרא:

סעיף ג

ואל ידחוק במקום אחד כו':    פי' אפי' אינו מדוחק יותר מדאי ומותר לכתוב באותו דוחק כל השטרות אלא שלא ישנה לכתוב מקצת השטר באותו הדוחק ומקצת מרויח יותר דא"כ יש לחוש שיוסיף איזה אותיות באותו ריוח ולא יהי' ניכר שהרי יהי' שוה לתיבות המדוחקים שבשטר וק"ל:

שנוכל לתלות במחק תלינן:    פי' והשטר פסול:

לא טענינן ליה:    הטור כ' ע"ז ז"ל ונראה דחייב הדיין לטעון אפי' לא יטעון הנתבע כדי להוציא הדין לאמתו עכ"ל ועמ"ש בפרישה שכ"כ הטור לעיל ס"ס י"ז בשם הרא"ש אכיוצא בזה ואין נראה לחלק בין ההיא לנדון דידי:

סעיף ד

שלא יכתוב בסוף שטה:    כתב הרשב"א בתשובה שיכול לכתוב בסוף שטה אחד עשר ולא חיישינן שיזייף לעשרי' דאז צריך להוסיף וי"ו שיהיה אחד ועשרים ויהיה ניכר עכ"ל:

שמא יעשה מעשר עשרים כו':    וכתב נ"י פר' ג"פ (דף רל"ו) ואי אשכחן תלתין וחמשין בסוף שטה כשר ולא חיישינן שמא תלת וחמש היה דחזקה על העדים שעשו כהוגן ד"מ ז':

מחזיר הדבר פעמים הרבה:    פי' כשגם בפעם השני יזדמן בסוף השטה יחזור הדבר בפעם שלישי וכן משלישי לרביעי ובפרישה כתבתי דה"ט משום דאין כותבין שלשה או עשרה שהוא ל' זכר אמספר אמות או אצבעות שהוא לשון נקיבה דאל"כ קשה למה צריך לחזור עד שיבא באמצע השטה הא יש תיקון להוסיף בסוף השטה ה' על תיבת שלש או עשר וק"ל:

כגון ב' או ד':    וה"ה לשאר אותיות שאפשר לזייף כגון ו' לעשות ממנו ז' ומה' ח' או ק' וכ"כ ב"י אל' הטור ועיין בע"ש כתב ז"ל אבל אי כ' גימטריאות או ראשי תיבות כגון י"ב י"ג כשר שא"א לזייף וליכא למיחש שמא היה כתוב בו ב' או ג' והוסיף היו"ד מטעמא דאמרינן חזקה על העדים שעושין כהוגן ואם היה כתוב ב' או ג' לא היו חותמין עכ"ל ולא דק דלמה לא יכתוב ג' דהא ליכא לזייף ולעשות ממנה אות אחר וכך היה לו לכתוב שליכא למיחש שהיה כתוב ב' או ג' והוסיף היו"ד וכ' י"ג דהעדים לא היו חותמין כשהיה שם ריוח כ"כ כדי לזייף להוסיף י' ואי נראה שהיו"ד נכתב בדוחק כבר נתבאר דאין גובין בשטר כזה וק"ל:

סעיף ה

ואפשר לקיימן מקיימין כו':    בד"מ נתבאר דאפי' אם הקיום הוא בדוחק מ"מ מקיימין משום דאין דרך הבריות לחזור בדבריהם תוך כדי דבור:

הולכין אחר התחתון:    הטעם הוא כיון דסותרין זא"ז והן שני דברים ודאי חזרה היא ועמ"ש בס"ק י"ב:

שלא יהיה בשטה אחרונה:    בסי' מ"ד נתבאר טעמו דאין למדין משטה אחרונה משום דאין מדרך העדים לצמצם כ"כ לחתום נפשם סמוך לשטה ממש וחיישינן שמא העדים הניחו ריוח בין חתימתן לכתיבת השטר כשיעור שיכולין להוסיף בו שיטה והמלוה זייף וכתב באותו שטה זכותו ומה"ט כשנמצא באותו שטה חובתו למדין ממנה וז"ש מור"ם ע"ז בהג"ה ז"ל מיהו לאפקועי כו' וק"ל:

ואין כתוב בשטר שריר וקיים:    גם זה יתבאר בסוף סי' מ"ד דכשכתוב בו שריר וקיים ליכא למיחש לזיוף ע"ש:

שאם למעלה היה פורט והולך:    ובטור ביאר וכתב כגון אנו שכותבין בכתובה שהכניסה שימושי דירה בכך וכך ושימוש' דערסא בכך וכך כו' ולבסוף כותבין ועלה מנין כל מה שהביאה לכך וכך עכ"ל ה"ה כל כיוצא בזה וק"ל:

מאה שהם מאתים כו':    וטעמו דכיון דהוא דבור אחד וא"א לחלק ביניהן לומר שהיא חזרה מ"ה הולכין אחר הפחות וזהו ג"כ הטעם מ"ש הטור בסמוך דאם כתוב בו שחייב לו ק' זוזי דאינון ל' סלעים דאין הולכין אחר התחתון וכ"כ בד"מ י"ב בשם ב"ת שער ס"ח ע"ש:

דיד בעל השטר על התחתונה:    בפסקי מהרא"י סי' נ"ו כ' על שטר א' שהיה כתוב בו וכל הא דלעיל קבל עליו בקנין ולא היה כתוב ביה במנא דכשר למקניא ביה ופסק דיש לחוש שקנה בקנין אחר ולא בקנין חליפין ויד בעל השטר על התחתונה עכ"ל ד"מ י"ב:

סעיף ו

אם נמחק מהתחתון אות א' כו':    כלל דינים הללו הוא שאות אחד הוא דרך הסופר לקצר או להתמחק מעצמו לפעמים שלא בכונה ולכן למדין מהעליון משא"כ בשתי אותיות לכן אם נחסרו שתי אותיות שלא נכתבו מעולם אמרינן ודאי הלוה שם בפי הסופר לכתוב כן מפני שלא לוה לבסוף מחנני כ"א מחן וינתן לחן אבל כשנכתבו מתחל' ואח"כ נמחקו ב' אותיות ודאי בכונה נמחקו ולא ידענו אם מחקם מפני חזרה שלוה מחן או מחקם כדי לפסול השטר מ"ה אין גובין בו שום אחד מהן והיינו דוקא כשהשטר נמצא ביד שליש ואינו יודע למי יתנו (הג"ה וה"ה אם איש אחר הוציא ש"ח וכתב בו מלמעלה שם הלוה חנני ומלמטה חנן שיגבה מחנני ולא מחנן ואם כתב למטה חן יגבה מחן ולא מחנן דאיכא למימר שחזר מן העליון והלוה להתחתון) אבל כשהשטר ביד חנני או חן אותו שהשטר בידו גובה בו בין בחסרון בין בנמחק וכ"כ הב"י וד"מ ע"ש ועמ"ש מזה עוד בפרישה:

ילמד תחתון מעליון:    וכתב המ"מ סוף ה' מלוה בירושלמי ר' יצחק שאל מלמעלה כתב חנן ולמטה כתב חנני מהו שילמד תחתון מעליון או עליון מתחתון ולא איפשטא עכ"ל וכתב ב"י ס"ט ונראה דלא יגבה בשטר זה משום אחד מהן והמע"ה ואם הוא שטר מתנה לא נתן לשום א' מהן דהמע"ה עכ"ל וע' בתשוב' הרא"ש כלל ס"א סי' ל"ט עכ"ל ד"מ ט':

וידוע שנמחק השטר:    בטור כתב ידוע שנמחק אח"כ ור"ל אחר שכבר כתב הסופר חנני אח"ז נמחק מ"ה פסול משא"כ כשמעונ' נח כתב אלא חן דהיינו דין חסרון שכתב המחבר אח"ז דדנין אותו בחזרה וינתן לחן ועיין בע"ש מ"ש בזה טעם אחר לפסולי דנמחק והנראה בעיני עיקר כתבתי כאן ובפרישה:

סעיף ז

מלמעלה ספל כו':    ספל הוא נוטריקון סאה ופלגא וקפל קב ופלגא וזהו שסיים וכ' שקפל פחות מספל ויש פירושים אחרי' כתבתים בפרישה ע"ש:

שהקפל פחות מהספל:    בתו' ובפי' רשב"ם משמע שהטעם הוא משום דדרך הזבוב לקצר האות ולעשות מקו"ף סמ"ך ולא להאריך לעשות מסמ"ך קו"ף ומ"ה אף אם היה קפל הכתוב למטה טפי מספל הכתוב למעלה הולכין אחר התחתון ממ"נ דאי ספל הי' כתוב למעלה מתחלה נמצא חזר מספל לקפל והולכין אחר התחתון וכנ"ל בכתב למעלה מאה ולמטה מאתים ואי מתחלה היה גם מ"ש למעלה קפל ומכח זבוב נעשה ספל מכ"ש דנותנין לו קפל וצ"ל דהרמב"ם ס"ל דע"י הזבוב יכול להשתנות ג"כ להאריך האות ע"י טשטוש ולעשות מסמך קו"ף מ"ה צריך לטעם דקפל הוא הפחות וק"ל:

סעיף ח

אי תפס מטלטלי כו':    פי' אפי' תפס בעדי' ועפ"ר:

וכ"ש שאומרי' בשובר יד בעל השטר:    יש מגיהין יד בעל השובר על העליונה ואינו צריך דגם בעל השובר בעל השטר מיקרי והא דכתב דכ"ש הוא ר"ל מאחר דבתפס שלא ברשות בעלים לאחר שנולד הספק מהני כ"ש בשובר שמוחזק ועומד בשלו הוא דאין מוציאין מידו כן הוא דעת מור"ם ז"ל אבל קשה די"ל דלא מהני שובר שלשונו מסופק נגד שט"ח מבורר שהיא ביד המלוה ויש לו בשטר שיעבוד קרקעות וכן מוכח דאל"כ קשה דדברי הרי"ף ורבינו שבסי' זה יסתרו למ"ש הרי"ף ורבינו לקמן בסי' ע"א סל"ד בדין מלוה שהאמין ללוה שצריך הלוה לישבע שפרע משום דיד בעל השטר על התחתונה ואמרי' דלא הימניה אלא לבטל השטר דמלו' ולעשות כמלוה ע"פ והיינו מטעם כיון שהחוב ברור בשטר שביד המלו' וכמ"ש שם בדרישה ומזה קשה גם על ב"י שכתב בס"ס י' גבי ספל וקפל ז"ל ונראה שאם הוא שטר מחילה לא תלינן בזבוב דהמע"ה עכ"ל ודו"ק:

סעיף ט

אבל בדבר שהשטר בטל לא:    וכ"כ המ"מ פ"ג ממלוה וריב"ש סי' תי"ג ד"מ י"ד דכל היכא שאם נפרש משמעות אחד בשטר נתבטלה שטר לא מפרשינן כן וכ"כ נ"י פ' איזהו נשך דלא אמרי' כן במקום שצריך להוסיף על התנאי ד"מ י"ב:

אלא לפסח שאחר כמה שנים:    פי' ומה"ט ג"כ אינו יכול לו' אפרענו לפסח הבא אחר שנה זו ומילתא בטעמא קאמר דאם לא היה כונתו לפסח הבא ראשון א"כ לא נתפרש מתוך השטר לאיזה פסח יתנו לו והי' יכול לדחותו לפסח דלאחר כמה שנים וזה ודאי אינו דא"כ יתבטל השטר לגמרי ומדהא ליתא הא נמי ליתא ואמרי' דבודאי לא נתכוין אלא לפסח הבא ראשון וכ"כ בתשובת הרא"ש ועפ"ר וק"ל:

שאפשר שטעה בו הנותן כו':    נרא' דמיירי בלשונות שמקנה לו בו המתנות כגון שדה זו אתננו לו (וכמ"ש בר"ס רמ"ה) ומשום דכה"ג לא שייך למימר אין כוונת אדם על דבר שעל ידו יתבטל השטר דאמרי' הוא לאנתכוין לבטלו אלא שטעה וסבר דל' זה יועיל ובאמת אינו מועיל וק"ל:

סעיף י

כולל יותר ליפוי כו':    כתב ב"י בשם תשובת הרשב"א מי שהשכין בית לחבירו ועליו עליות ע"ג עליות וכ' בשטר שראובן השכין מתחתיות ביתו עד סוף עליונה ואח"כ טען ראובן שלא השכין לו רק עליה אחת שעל גבי הבית והסופר אומר שכונתו הית' על כל העליות כו' הדין עם המלוה עכ"ל ד"מ י"ב:

לפי דעת השומעין:    וכ"כ בריב"ש סי' רי"ו דאזלינן בשטרות אחר ל' בני אדם ד"מ שם:

סעיף יא

דאינון כך וכך וכו':    ונמחק אותו הסכום פי' דלאחר תיבה דאינון יש מחק ולא נכתב משם והלאה מה הוא הסך של דאינון אמרי' דמיעוט שנים:

אין לו אלא שנים:    נראה דאם המלוה אומר חמש היה הסך והלוה אומר שנים היה דצריך לישבע היסת ופטור משבועה דאורייתא כמו בכתוב בו סלעים הנזכר בסעיף שאחר זה:

סעיף יב

נותן לו שתים:    הטעם דסתם סלעים הכתוב בשטר אינו פחותה משנים ואין זה כמודה מקצת בעל פה דחייב לישבע שבועה דאורייתא דכשם שאין נשבעים על כפירת שיעבוד קרקעות דהיינו על דבר הכתוב בשטר כך אין הודאה דשיעבוד קרקעות מביאו לידי שבועה דאורייתא ועיין לקמן סי' פ"ח דשם פסק הטור והמחבר כמ"ד דה"ה אם המלוה אומר ה' והלוה אומר ג' דאינו נשבע ש"ד על המותר משום דה"ל בהא שמודה יותר ממשמעות השטר כמשיב אבידה והטור והמחבר דכתבו כאן דלוה אומר ב' משום דלא כתבו כאן אלא דבר הנלמד מל' השטר ושהוא מוסכם אליבא דכ"ע משא"כ בלוה אומר ג' דפליגי ביה תנאי ועפ"ר:

ואי תפס מפקינן מיני':    היינו בתפס בעדים דאל"כ נאמן במיגו ול"ד למ"ש בסעיף ח' דבכל הני דאמרינן יד בעל השטר עלהתחתונה דאי תפיס אפי' בעדים לא מפקינן מיניה דשאני הכא דל' השטר מסייע להלוה דסתם סלעים אינם משמע יותר משנים ולפ"ז בדין שלפני זה דהיינו נכתב בשטר דאינון ונמחק הסכום מסתבר למימר דמהני תפיסה. וממ"ש הב"י והד"מ לא משמע הכי דדייק מדלא כתב הטור דין זה דמהני תפיסה בתר כל הני דינין ש"מ דלא מהני תפיסה בכתוב בו סלעים ומה"ט איכא למידק דלא מהני ג"כ בדין שכתב בו דאינון וצ"ע:

סעיף יג

פחות שבמשקלות:    דסתם הלואת כסף אם לא נכתב בצדו דלוה לו מטבע ודאי כסף במשקל הלוה לו שמשקל הוא ג"כ דבר שידוע ומסומן להשיב לו בו כפי מה שהלוה:

הקטן שיוצא שם:

    פי' באותו המקום המפורש בשטר ואם לא נזכר בו מקום הולכין אחר המקום שמוציא בו שטר על הלוה לתבעו בו וכמ"ש בסמוך סי"ד:

ואם כתוב בו דנרי כסף כו':    כללא דדינים הללו הוא דסתם דינרי נאמר על דנרי זהב וסתם דינרין נא' בין על כסף בין על זהב ומפני שיד בעל השטר על התחתונה אינו נותן לו אלא של כסף והני מילי בסתם אבל אם כתב בצדו דינרי כסף או כסף דינרי או דינרין זהוב או זהוב דינרין הולכין אחר דבר המפורש בצדו והיינו דוקא אם כתב בו דינרי בלא בית אבל אם כתב בו כסף בדינרי הבי"ת הוא עושה הבדל ומפרשין אותו שח"ל כסף שוה ב' דינרי זהוב וה"ה כ' בו זהוב בדינרין מפרשים אותו שח"ל זהוב שוה ב' דינרין כסף ועפ"ז כתבתי בפרישה דגרסינן בטור ובדברי המחבר ברישא כתב בו דינרי כסף או כסף דינרי בשניהם בלא נו"ן ובסיפא גרסינן כתוב בו זהוב דינרין או דינרין זהוב שניהן בנו"ן כו' דנקט כל אחד ואחד רבותא ללמדינו דאם כתב בצדו זהב או כסף אז אין מקפידין על ל' דינרי או דינרין וכמ"ש וק"ל:

נותן לו כסף ששוה שני דינרי זהוב:    בזה נמי אם ירצה נותן לו שברי כסף שוה שני דינרי זהוב ויד בעל השטר על התחתונה ולא הוצרך לפרשו אלא בסמוך היכא דכ' כסף בדינרין דה"א דכונתו ליתן לו כסף בעד ב' דינרי זהוב דאל"כ הל"ל דינרין סתם קמ"ל דלא אלא כונתו ליתן לו שבר. כסף שוה שני דינרין של כסף:

סעיף יד

ולא מתפרש איזה מטבע:    נראה שמור"ם פי' דברי המחבר דר"ל אף שכתב בשטר שח"ל מאה סלעי' מ"מ לא איתפרש בהשטר באיזה מטבע ישלם לו הסלעים אם במטבע החריפים בהוצאה או לא וקאמר דבבבל מגביהו המאה סלעים ממטבע שרגילין לישא וליתן בהן בבבל כו' ופי' זה דחיתי בפרישה ע"ש וכתבתי שכוונת המחבר הוא כמ"ש המ"מ בס"פ י"ז דמלוה והוא דאף שכתב בשטר מפורש המטבע דהיינו שהלוה לו מאה דינרים או סלעים מ"מ דינר או סלע של בבל אינו דומה לסלע או דינר של א"י וה"ה לשאר ארצות דבמדינה זו היא כבידה יותר מבמדינה אחרת וכן פירש"י בהדיא במשנה בפ' בתרא דכתובות (דף ק"י ע"ב) ע"ש וע"ז קאמר שלא אתפרש דינר של איזה מקום הלוהו דמגביהו מסלע או דינר של אותו מקום שמפורש בשטר שכתבו וחתמו ואמרי' דמסתמא שם נעשה ההלואה וממטבע של אותו העיר ואם אין מפורש בשטר שום מקום מגביהו מהמטבע של מקום שמוציא בו השטר לתובעו ואמרי' מסתמא ג"כ כאן נעשה ההלואה ומדינרי של זו העיר ובסוף הסעיף כתב אם היה כתוב בו מאה כסף כו' ושם איירי במפורש בו שנעשה ההלואה במקום פלוני אלא שאין מפורש בו באיזה מטבע הלוהו וקאמר שמגביהו מה שירצה ונראה דהיינו דוקא ממטבע הקטן של אותו מקום שמפורש בשטר או של אותו מקום שמוציא בו השטר לתובעו בו ולא מטבע הקטן של שאר מקומות ועד"ר ואף דכבר כתבו המחבר בריש סי"ג ז"ל כתב בו מטבע של כסף אם פרוטות יוצאות באותו מקום כו' שם קאי אמטבע א' וכאן קמל"ן הדין במאה מטבעות:

סעיף טו

כההוא שטרא כו':    וכתב נ"י (דף רל"ו) שטר שכתוב בו מאה וחמשים דינרים גם המאה הוא דינרין ואין אומרים שהם מעות דא"כ אסוכי מסכי להו עכ"ל. ד"מ ך':

איסתרא וזוזא כו':    איסתרא הוא סלע מדינה שהיא שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי זוז צורי דהוא דינר וזהו שמסיק וכתב שיתן לו איסתרא שהוא הפחות וק"ל:

שאין עושין סכום חשבון מפרוטות:    פי' אלא מצטרפין אותו לזוזי או איסתרי וכותבין חשבון הזוזים או האיסתרי:

או אמי:    וכתב עוד שם ומה"ט יש להכשיר אם כתב לחמותו אמו: