סמ"ע על חושן משפט מג

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט מג |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

אבל אינו יכול לטרוף מהלקוחות כו':    בפרישה כתבתי שנראה שאפי' מבני חרי יש נ"מ אם יש על הלוה שני שטרות ואין לו אלא קרקע כדי לשלם לא' מהן דאז מגבינן לזה דיש לו זמן בשטרו דיאמר הלואתי הי' מוקדם להלואת השני שאין זמן בשטר:

טורף מהן:    הטע' משום דמשע' כתיב' העדים מפקי לקלא ובודאי שמעו הלקוחות ואינהו הוא דאפסידו אנפשייהו אלא שבלא ראוהו העדים יכולי' הלקוחות לומר קנינינו קוד' להלואתו וזה ברור בעיני ולא כע"ש שכתב ז"ל שהם מפקין ליה לקלא כו' ע"ש דמשמע מלשונו שעידי הראיה מפקי לקלא וז"א דלא מצינו דמפקי לקלא אלא עדים המיוחדי' על הקנין או על החתימה וק"ל:

שובר שאין בו זמן כשר:    וע"ל בסעיף כ"ד מ"ש המחבר עוד מזה ולקמן סי' נ"ד ס"ג יתבאר דתחיל' תיקון השובר היה כך שבאם אין העדי' יודעים הזמן הנכתב בשטר שלא יכתבו שום זמן בשובר שמא אחרו עידי השטר הזמן ע"ש:

סעיף ב

ולא כתב לבריאות עולם:    קמ"ל דלא מצו הלקוחות למימר אין המנין דזמן השטר מתחיל לבריאות עולם אלא איזה שנים אחר בריאות עולם ונמצא קנינינו קודם להלואתו:

וגם לא כתב כו':    פי' אפי' השמיט שניהן כשר:

סעיף ג

אם כתב אלפים והשמיט כו':    הטעם דאין לומר דאלפי' ר"ל שני אלפי' דמיעוט רוב שנים דא"כ אלפיי' בשני יודין הל"ל כ"כ במרדכי שם:

סעיף ד

ברביעי עשרים יום לחודש כו':    הטעם דחסרונו מוכח מתוכו:

סעיף ה

היה ביום שנים ועשרים כו':    טעות סופר הוא האי שנים וצ"ל ארבע וכ"כ במרדכי שם ריש ר"ה נשאל לראבי"ה על שטר שכ' בו בד' בשבת בכ"ב בתשרי ונמצא שאינו מכוון בימים לפי שר"ה של אותו שנה היה ביום שני ורביעי בשבת הרביעי (פי' של שבוע הרביעי) לא היה כ"ב בחודש אלא כ"ד ועוד שכ"ב בחדש הוא יום שמיני עצרת שאין כותבין בו והשיב נ"ל דאינו נפסל בכך דתניא שטר שזמנו כתוב בשבת שטר מאוחר הוא וכשר (וכמ"ש המחבר בסמוך סי"ד) ואי משום שרביעי בשבת לאו היינו כ"ב בחדש י"ל דהסופר טעה לפי שלא היה בקי בעיבורו של חדש (פי' וסבר שעברו לאלול והיה ר"ה ביום ג' ועמ"ש בסי' ל' דל"ת הא בתר רוב החדש לא אמרינן דטעו בעיבורא דירחי דהיינו דוקא כשמעיד ע"פ משא"כ כשכתוב בשטר דהטעות מוכח ממה שכתוב בצדו עמ"ש שם עוד מזה) ואי משום שיש טעות שני ימי' איכא למימר כי בשני עיבורי' טעה א"נ מפני ששני ימים של ר"ה קדושה א' הן וכיומא אריכתא דמי וסבר ה"נ למנין החדש ה"ל כחד יומא נמצא שביום ה' שלאחריו חשבו שהוא שני לחדש ויום רביעי דשבוע הרביעי שאחריו יהיה כ"ב לחדש עכ"ל בקצת תוספ' ביאור ע"ש:

סעיף ו

כתב ידו כו' א"צ וכו':    והטעם כיון דאין טורפין בו מלקוחות ועמ"ש בהגד"מ מזה:

סעיף ז

אלא מבני חורין:    בדרישה כתבתי דאפי' אם יקנו הב"ד השטר בידם ולא יתנו לטרוף מזמן ראשון או שיכתבו ב"ד על השטר שטר זה לא יטרוף בו כ"א מזמן זה אפ"ה אינו גובה ממשועבדי' משום קנס כיון דמתחלת כתיבתו היה ראוי ועומד לטרוף בו מזמן ראשון ועד"ר:

דפסול לגמרי:    עפ"ר ובהגד"מ שם כתבתי בשם מור"ם דמוכח מדברי הטור מיניה וביה דאינו ר"ל נפסל לגמרי מכל וכל אלא אם טוען להד"ם אינו נאמן והוחזק כפרן מכח זה השטר אבל אם טוען פרעתי נאמן ע"ש:

סעיף ח

כשלא הקדימו העדי' זמנו בכונה כו':    וז"ל נ"י פ' א"נ דף ק"א ע"א דמשכחת לה שהם כשרי' להעיד כגון שכתבו שטר ללוה בלא מלוה והלוה לא לוה עד לאחר זמן ואע"ג דאין לכתוב שטר ללוה אלא בשטר אקנייתא מ"מ מאן דעביד לא פסיל עכ"ל ותלמידי רשב"א כתבו שם דמשכחת ג"כ כגון שבשעה שחתמו חשבו שכבר נעשית המלוה ואחר זמן ראו שהי' מלוה לו מעות דמי אותו שטר והעידו כן עכ"ל ד"מ ח':

דהעדים נאמנים כו':    שהרי הוא ניתן לכתוב מזמן שנעשית ההלוא' לפיכך נאמנים לומר לא נתכוונו לחתמו אלא מזמן שנעשית ההלואה ולא הרגשנו בשעה שחתמנו שהוא מוקדם אבל לדעת ר"י אם כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנים אא"כ מעידים עליהן שהיו אנוסים מחמת נפשות או שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואמרו שטעו בשנת המלך (דאז נאמנים במיגו דאי בעי הוה אמרו אין זה חתימת ידינו) וכ"כ הטור ושהרא"ש גם כן הסכים לזה ע"ש (הג"ה ובריב"ש סי' שפ"ב האריך בזה וכתב על עדים שהיה כתוב בשטר ד' שנים והיה להם לכתוב ל"ד שנים ואמרו שטעו ופסק דאין נאמנים דאין רגילין לטעות בהכי עכ"ל ד"מ ח'):

סעיף ט

אין כל זה מציל מלפסול השטר:    ול"ד למ"ש המחבר בסעיף ה' דאם כותב ברביעי בשבת כ"ב לתשרי כו' דכשר דשאני התם דהטעות ניכר מתוכו דכיון דכתוב בו ברביעי בשבת ואותו רביעי היה כ"ד יום לחדש איצטרכי' למיתלי דטעו בעיבורא דירחא כו' וכמ"ש שם מה שא"כ טעות זה דאינו ניכר מתוכו כ"כ דאין הכל יודעים שלא היה חתנו וגם אין בודקין אחר זה ועוד דשם ליכא אלא במה שלא דקדקו לראות אחר הזמן משא"כ כאן דאיכא למיקנסיה דהא יכול לטרוף מזמן הראשון וכמ"ש בס"ז ע"ש ודו"ק:

יכולים לחתום שטר אחר:    ולא שייך בזה למימר דכבר עבדי שליחותייהו דכיון שבטעות כתבוהו ה"ל כאלו לא נכתב מעולם וכמ"ש בסמ"ט ס"ז:

שוב אין נאמנים כו':    שם בתשובת הרשב"א כתב ע"ז (והביאו בד"מ ס"ז ע"ש) בקיצור. אבל עדים אחרים שראו ג"כ הדבר יכולים לכתוב לו שטר אחר שלא יהיה מוקדם דעידי המתנה אין צריך שיהיו מזומנים לעדים כו' א"נ יעידו לפני ב"ד והב"ד יכתבו לו שטר מעשה ב"ד בקבלת עדים אלו עכ"ל והטעם דבמתנה א"צ שיהיו מזומנים דדוקא בעידי הלואה דאיכא למימר שעדים שהזמין כתבו וחתמו ויהבו שטר למלו' והלוה כבר פרע לו ולקח שטרו מידו ואיך יתנו אלו שאינן מזומנים לו שטר לגבות בו שנית משא"כ במתנה מיוחדת דלא שייך לגבות בו ב"פ וק"ל:

מיגו דאי בעי אמר כו':    וסיים שם ברשב"א ואפילו יש עדים שאמרו שבפניהן כתב השטר אחר זמן זה שנכתב בהשטר מ"מ אפשר לומר שהקנין היה בזמן השטר וסתם קנין לכתיבה עומד עכ"ל:

סעיף י

דכתיב ביה מקמי חתימת סהדי כו':    דליכא למיחש שמא ימחק זה דביני ביני דא"כ יפסל שטרו במה שיראה ריוח כשיעור שני שיטות בין השטר לחתימת העדים וגם יראה המחיקה וע"ל סי' מ"ה:

סעיף יא

כותבין בשטר יום שנמסר בו:    הבעה"ת מסיים בטעמו ז"ל דשטרי לא קניא אלא או משע' דמטי לידו דמלוה או משעת קנין בשטרא דאקנייתא עכ"ל. ולפ"ז מאי דפסקו התו' והרא"ש והטור דקיימא לן כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו למפרע ה"נ אפי' נכתב זמן בשטר ביום א' שא"ל הלוה לכתוב ולחתום ולא מסרוהו ביד המלוה אלא אחר כמה ימים טורף מזמן הכתיבה וכמ"ש בס"ס ל"ט ע"ש:

סעיף יב

אבל אם לא כ' בו דאקני פסולים כו':    ז"ל הטור וטעמא משום שמא לוה בניסן וקנה קרקע ואחרו העדי' זמן שטר הלואה וכתבוהו מסיון ואח"כ מכר הקרקע ונמצא אלו כתבו הזמן מניסן לא היה טורף להקרקע שקנה באייר כיון דלא כ' לו דאקני ובשביל האיחור שכתבו מסיון גובה אותו שהרי קנאו קודם הזמן הנכת' בשטר עכ"ל:

ומקור דין כתיבת דאקני יתבאר לקמן בסימן ק"ד וקי"ב ע"ש בדברי הטור והמחבר ושם נתבאר דקי"ל דגם אחריות דדאקני אמרו ביה שהוא ט"ס וכאלו נכתב דמי אם לא שכתב בהשטר אחריות ולא כ' בו אחריות דדאקני ע"ש ובפרישה בסי' זה:

אא"כ מפורש וכתוב בו ואחרנוהו:    פי' ואז ליכא למיחש להא דאף אם לוה ואח"כ קנה לא יבא לגבות מזה שקנ' ומכר דהמע"ה שהיה בידו בשעת הלותה דמזמן השטר אין ראיה שהרי כתבו בו שהזמן הוא מאוחר ובעיר שושן כתב בזה ז"ל דכשכתב בו ואררנוהו ידעו שלא יגבוהו בו ממשועבדי' מזמן הכתוב בו דשמא קנה אחר ההלואה ומכרה קודם שנכתב עכ"ל ולא ידעתי למה כתב ומכרה קודם שנכתב דגם אם מכרה אחר שנכתב שטר ההלואה אינו גובה ממנו כיון דבשעת הלואה עדיין לא קנאה דהא קי"ל לוה ואח"כ קנה ומכר אינו טורף מיד הלוקח וכמ"ש לקמן סי' ק"ד ע"ש. ועוד אי מכרה קודם שנכתב שטר ההלואה היאך ס"ד לטורפה מיד הלוקח כיון ששטר המכירה הוא קודם זמן ההלואה וצ"ע:

סעיף יג

אפי' מאוחרים:    הטעם מפורש לקמן בסימן רנ"ט בטור ובדברי המחבר סס"א ז"ל דאיכא למיחש שמא אח"כ חזר ומכרה להמוכר ומוציא אח"כ זה השטר שזמנו אחר אותה מכירה ויאמר הדרי וזבינתיה ממך עכ"ל ע"ש:

סעיף יד

ואין חוששין שמא מוקדם כו':    הטעם דכל שטר שנכת' ונחתם מוקמ' ליה אחזקה וכאלו נחקרה עדותן בב"ד דמי גמ' ועפ"ר:

ובאחד בשבת כו':    בטור כתב שמא בשני בשבת נכתב והמחבר ל' רמב"ם נקט ועפ"ר שם כתבתי דאין נ"מ לדינא בינייהו אלא דהטור אורחא דמלתא נקט ע"ש:

דאי אמר אשתבע לי כו':    אבל אי לא אמר הב"ד לא טוענין עבורו שישבע ע"ז וקמ"ל בזה דאף דאין משביעין המלוה אלא כשטוען הלו' שישבע לו שלא פרעו משום דכל שטר עומד להפרע ולא כשטוען הלוה מזוייף הוא או שטר אמנה הוא או שטר שיש בו ריבית וכמ"ש הטור והמחבר בסימן פ"ב ס"י ע"ש מ"מ משביעין ליה אטענה שטוען שהוא מוקדם דהא ע"כ השטר לאו בזמנו נכתב בשבת עפ"ר:

סעיף טו

אנו תולין שנמסר בזמן הכתוב בו כו':    כל' הזה כתב ג"כ הטור ע"ש. ולהפוסקים דאין עדיו בחתומיו זכין לו למפרע וכותייהו פסק המחבר בסי' ל"ט סעיף י"ג איתא ל' זה ודין זה שפיר כפשוטו אבל לדעת התו' והרא"ש והטור דפוסקין דעדים בחתומיו זכין לו צריך ל' זה והדין זה ביאור וכתבתיהו בפרישה ע"ש:

עד שיביא ראיה שבח לידו וכו':    והא דמהני ראיה שבא לידו מזמן הכתוב בו ולא חיישי' שמא פרעו כמ"ש בסי' מ"א ס"ד בשטר שנאבד דשאני התם דאין השטר בידו שנאבד או שהוא ביד אחר שמצאו משא"כ כאן דהמלוה בעצמו מצאו וע"ל סי' ס"ה סקל"ט מ"ש מזה:

אם אין בו קנין:    כבר נתבאר זה כמה פעמים דכשקנו מידו אפילו לא נכתב ונמסר השטר עד זמן מרובה טורף מזמן הקנין וגם איכא כמה דעות דבשטר אקניית' אפילו למאן דמצריך כתיבה לא בעינן שיבא לידו כלל:

סעיף טז

אבל נכתב ביום ונחתם בלילה כו':    ז"ל ד"מ ר"ס י"ט אמרי' בפ"ב דגיטין מעשה ב"ד נכתב ביום ונחתם בלילה דמשעת גמר דין נשתעבד ולא מיקרי מוקדם עכ"ל:

אפילו לא חתמו אלא לזמן מרובה כשר:    ע"ל ר"ס ל"ט דכתב המחבר ז"ל ואם יש עדים שקנו מיניה אפילו אי לא נכתב גובה ממשעבדי עכ"ל והוא מדברי ב"ת שכ"כ בשער נ"ו בשם תשובות הרי"ף וב"י וד"מ הביאו שם ומטעם שהקנין יש לו קול וטורף בו אפילו בלא כתיבת השטר וכ"כ הרמב"ם והראב"ד והמרדכי ע"ש ולפי זה צ"ל דמ"ש כאן אפילו לא חתמו אלא לזמן מרובה אינו ר"ל דצריכין לכתוב ולחתום אלא איירי באם המלוה חפץ שיכתבו שמא ישתכח העדות או שירחקו העדים נדוד שאז יכתבו זמן הקנין וכמ"ש והוא קצת דוחק ובדריש' כאן ובהגד"מ בסי' ל"ט ס"ה כתבתי דרך אחר בישוב דברי הטור והרא"ש גם כתבתיהו בקצרה לעיל בסמ"ע ר"ס ל"ט והוא דיש חילוק בין שאם הם עידי הקנין לפנינו ושומעין מהם שזוכרין זמן הקנין אז אמרינן כיון דזיכה לו המוכר בעין יפה בקנין מסתמא אפקי קלא משעה ראשונה ומ"ה אף אם לא נכתב השטר כלל טורף משעה ראשונ' משא"כ כשאין העדים לפנינו דיש לחוש דהעדי' עצמן לא שמו לבם לזמן הקנין ושכחוהו ולא מפקי קלא דבכזה אינו טורף אא"כ יש שטר לפנינו כתוב בו זמן הקנין דאז ע"י השטר אנו רואין דלא נשכח מהעדי' זמן הקנין ואף שנכתב אחר הקנין זמן מרובה מ"מ הרי ראינו שלא שכחוהו מ"ה טורף מזמן הקנין וע"ש שכתבתי שבזה מיושב כמה ענינים ובו נתיישב ג"כ דל"ת דברי המחבר אהדדי ע"ש ודו"ק:

סעיף יז

דוקא בשטרי הלואה כו':    הטעם דבהלואה המעות משועבדים מאותו זמן שנתנם כיון שעסוקין באותו ענין:

אבל בשטרי חיוב שהוא מתחייב בקנין כו':    שם סיים בטעמו ז"ל דבמה יתחייב ביום ואע"ג דאיכא קלא במילי ודאי לא משתעבד עכ"ל. ונלע"ד דחיובו בקנין דומיא דחיובא בשטר קאמר וכמו דבחיובו בשטר מיירי דלא כתבו לו השטר עד הלילה כן חיובו בקנין מיירי דאינו קונה לו בקנין עד הלילה וביום מתעסק בהסכמתו ובחיובו בדברי' וגומר החיוב בלילה בשטר או בקנין אבל אי קנו ליה בק"ס על חיובו ביום ודאי משתעבד ליה בקנינו מאותו שעה לרעת הרי"ף והרמב"ם וסייעתו הנ"ל אפילו בלא שטר כלל ולהרא"ש אם יכתוב אחר כך בלילה משועבד למפרע מזמן הקנין וכמ"ש בדרישה בארוכה ומ"ש אע"ג דאיכא קלא ר"ל כיון דעסוקין באותו ענין המה אפקי לקלא ודו"ק:

סעיף יח

סומכין זמן הכתיבה כו':    כן הוא הגירסא ג"כ בספרי הטור שבידינו ברישא ובסיפא סומכים הכתיבה וצריכין לפרש דבל' סומכין דקאמר ר"ל סמך בעלמא כדרך הטפל הנסמך להעיקר אבל קשה על מ"ש בסיפא שסומכין הכתיבה לאותו יום שחותמין ומשמע בכל ענין אף שהכתיב' והחתימה היו ביום א' ולמה קאמר שם שהכתיבה היה סמך וטפל בעלמא ולא עיקר כמו החתימה כיון דהיה ביום א' גם במה הוא ניכר שהוא טפל כיון דקאמר שכותבין שקנינו מפלוני וכתבנו ביום פ' וצריכין להגיה ולכתוב או סומכין הקנין וכיון דצריכים להגיה יותר נראה להגיה ברישא סומכים הקנין לאותו יום כו' וכמ"ש בפרישה ולגירסא זו יהיה פי' סמיכה כפשוטו וכ"כ במ"מ ור"ל שמפרשים בשטר שהקנין דוקא נעשה באותו יום ולא הכתיב' וכשכותבים יום שעומדים אז סומכין הכתיבה אצל אותו יום ולא הקנין ע"ש ודו"ק:

ואי לא מיחזי כשיקרא:    ר"ל וצריך ליזהר בכך אבל השטר לא מיפסל בהכי ב"י ד"מ ט"ו וע"ש שהביא הרבה דעות בזה שחולקים וס"ל דהשטר פסול:

מיהו אם כתבו סתמא במקום פלוני כו':    ברי"ו סיים שם וכתב ז"ל לא מחזי כשיקרא אפילו נמסר במקום אחר דמסתמא אכתיבה לחוד משמע עכ"ל והג"ה זו נדפסת כאן שלא במקומה דהא כאן לא איירי מדין מקום אלא מזמן ועיקר מקומה היא בסמוך בסוף סעיף כ' אמ"ש שם ז"ל כשכותבין מקום הכתיבה כותבין כך אמר לנו (ור"ל אמר לנו בל' הודאה או התחייב נפשו בקנין וכמ"ש בבבא שאחר זו) פלוני וכתבנו במקום פ' כו' ע"ז קאי ההג"ה ללמדינו דאפי' לא כ"כ בפי' אלא כ' במקום פ' קנינו מפלוני והקנין לא היה באותו מקום פלוני אפ"ה לא מיחזי כשיקר' אלא מפרשינ' דמ"ש קנינו מפלוני כאלו כ' וקנינו בוי"ן ור"ל במקו' פלוני כתבנוהו וגם קנינו מפלוני קודם לכן ואינו מבקש לו' שבאותו מקו' קנו ממנו וז"ש רי"ו ואפי' נמסר במקום אחר ר"ל נמסר העדות בל' הודאה או בקנין דמסתמא אכתיבה לחוד משמע ר"ל מ"ש סתמא במקום פלוני לא קאי אלא אכתיבה לחוד ולא אהמסירה ומור"ם כתבו כאן משום דמדין מקום נלמד לדין זמן כגון אם כתבו ביום פלוני ודו"ק. ואף שבד"מ ג"כ כתוב דברי הרי"ו אהאי דינא דכותבין יום הכתיבה ולא יום הקנין כו' ע"ש מ"מ נראה כמ"ש:

לא מחזי כשיקרא:    וז"ל הר"ן פרק הזורק דאם אחרו השטר וכתבוהו לא חיישינן שמא לא היה באותו זמן באותו העיר שכתבו בו השטר דלספק מחזי כשיקרא לא חיישינן ד"מ י"ז:

סעיף יט

ולפיכך נכתב מתחלת חשוון:    ואפילו נכתב בשטר שאחרוהו או שנכתב בו דאקני אפ"ה מחזי כשיקרא כמ"ש מור"ם לעיל בסמוך ס"ס י"ב ע"ש דאל"כ פשיטא דלא יעשהו מאוחר מחשש שנתבאר שם בסי"ב וק"ל:

בשליש הראשון כו':    וליכא למיחש דיגבה בו מתחלת השליש דהמע"ה וק"ל:

סעיף כ

אז יכתבו המקום שנעשה בו הקנין:    מלשון זה משמע דס"ל דאין כותבין בזה אלא מקום הקנין לחוד ועפ"ר שם כתבתי דהרבה גאוני' ס"ל דבזה כותבין שני מקומות ע"ש:

סעיף כא

ואין כתוב בשטר היוצא במקו' פלוני:    בטור כתב ואין כתוב בשטר המטבע היוצא כו' וא"צ להגיה תיבת המטבע דאיירי נמי כשבשני המקומות מטבע א' כגון דרייא"ר טאל"ר אלא שבמקו' א' אותו מטבע שוה יותר מחמת משקל':

שמטבע אותו מקום נשתעבד:    בסי' מ"ב סי"א כ"כ ע"ש:

סעיף כב

שטר שאין כתוב בו מקום כו':    עמ"ש מזה בסי' מ"ט בפרישה ובסמ"ע. (הג"ה כתב הר"ן פרק אין צדין דאפילו שתי עיירות בתחום א' אפ"ה א"צ לכתוב אלא מקום הכתיב' ד"מ י"ו):

סעיף כג

ה"ג בשל ראובן כתוב בכ"ח בניסן:    אבל בטור כתוב בה' בניסן וכתבתי בפריש' ג"כ דנ"ל דצ"ל כ"ח בניסן ולרבותא כתב כן דאף ע"פ כן נותנין לו ולא לשמעון דאיכא למימר דהלואתו של שמעון היתה בכ"ט בניסן וזהו שסיימו וכתבו דשמא שטרו של שמעון היה בסוף ניסן ע"ש:

אם יכתבו הרשאה זה לזה יגבו כו':    דאז בא עליו הא' בכחו ובכח של שני ויגבה ממנו ממ"נ:

סעיף כד

כיון שסכום המעות של השטר והשובר שוים כו':    לא צריכי' להיות שוים בכל ענין דהא כתב הטור והמחבר לקמן בסי' ע"א ס"ט ז"ל שטר שיש בו נאמנות והלוה מוציא כתב יד המלו' שקבל ממנו סכום פלוני וסכום פלוני ביום פלוני והמלו' טוען שאותו כתב ידו הוא מעסק אחר הדין עם הלוה עכ"ל ומ"ש המחבר כאן ומ"ש שם שניהם מתשובת הרא"ש ולא בא למעט כאן אלא לאפוקי אם היה כתוב בשובר שהוא על שטר שביד המלוה עליו על סך כך וכך ונמצא שאין אותו סך בזה השטר שמוציא המלוה עליו דאז ודאי לא קאי עליו השובר והיו רגילין לכתוב בשובר שהוא על השטר שסכומו כך וכך לטובת המלוה כדי שלא יוציא עליו השובר אשאר עסקים כ"א אענין שנתנו לו עליו וז"ש הטור והמחבר לקמן בסי' נ"ד ס"ב ז"ל כשאין זוכרין זמן הנכתב בשטר יכתב ויחתם על השטר שסכומו כך וכך וכו' ששם מקום דין שובר איך כותבין לתקנת שניהם גם בסוף סי' נ"ג כתב המחבר ז"ל שמא פרע לו אותו של מאה וכתב לו שובר כו' שם איירי גם כן בסגנון שרגילין לכתוב בשובר ולא שצריך לכתוב כן וכמ"ש בסי' ע"א כנ"ל ודו"ק:

סעיף כה

יש כח במחילה זו כו':    דהמע"ה:

סעיף כו

שזמנו ביום כך:    פי' זמן ההלואה:

כתוב באותו יום בעצמו כו':    הטעם דאף ע"ג דאמרי' חזקה אין אדם פורע ביומו מ"מ זימנין דפרע ביומו והרי שובר שנכתב אותו היום לפנינו וה"ל כראינו שפרעו דהמע"ה וכ"כ הטור בשם הרא"ש בסי' נ"ד ס"ז ע"ש:

סעיף כז

דבל' העולם עד ולא עד בכלל:    צ"ע דבד"מ דחה דין תשובה זו וס"ל דלא אמרינן בשובר עד ולא עד בכלל וכאן פסקו המחבר להלכה ומור"ם לא השיג עליו ועיין בהגד"מ שם כתבתי ישוב אשני תשובות הרא"ש שכ' מור"ם שם דסתרן אהדדי ונרא' שכן הי' דעת המחבר דלא סתרי אהדדי ומשום הכי הביא הב"י שניהן וגם כאן בש"ע שפסקו להלכה ודוק:

סעיף כח

ואם בשניה' כתוב אדר סתם כו':    עפ"ר שם כתבתי דה"ה אם בא' כתוב אדר סתם ובשני כתוב אדר ראשון דה"ל כאלו נכתב בשניהן אדר ראשון:

כמו בנדרי':    ודין נדרים נתבאר בי"ד סי' ר"ך בדברי הטור והמחבר ע"ש:

סעיף כט

עד שיעברו כו':    דה"ל כאלו אמר אחר שבת דק"ל דעד יום ג' מקרי אחר שבת ומיום ד' ואילך מקרי קמי שבת וה"נ לענין אם אמר עד אחר פסח ובין סוף פסח לתחלת עצרת הוא לבני א"י מ"ב יום ולדידן שעושין כל י"ט שני ימים מספק נשאר מ"א יום ומ"ש עד שיעברו רוב הימים נראה דל"ד עד שיעברו קאמר אלא מיד שעובר המחצה חל עליו החיוב כמו שאמרו בקמי שבת ולאחר שבת הנ"ל וכ"כ שם בר"ן בהדיא מחצי' וכך כתב בהגד"מ בסי' מ"ב סעיף ט"ו ע"ש נמצא דלבני א"י החיוב עליו מיד אחר כ"א יום ולבני ח"ל מיד אחר כ' יום ומחצה וק"ל וע"ש עוד אחר זה. (הג"ה וכן אם כתוב בשטר עד אחר סוכות יש לו ג' חדשים שם):

עד כאן יום כ"א:    פשוט הוא דאין זה ענין למ"ש לפני זה אלא שהמחבר חלק כל הד' טורים מהש"ע על ל' חלקים וכוונתו היה שילמדו ויחזרו חלק א' בכל יום באופן שבכל יום ילמד ויחזור ויהיה בקי בכל הד' טורים וכמ"ש בהקדמתו לש"ע וזהו שכתב כאן ע"כ יום כ"א ובדפוס קדמון דויניצא' ראיתי שנדפסו בו המקומות כלות כל חלקי שלשים יום ובכאן כלה החלק הכ"א ומדלא נדפסו כלות דשאר החלקי' בספרים שבידינו וכלות חלק זה נדפס נראה שכוונת המדפיס היה שהוא מצורף למ"ש לפני זה ור"ל דרוב הימים שבין פסח לעצרת היינו סוף כ"א יום ולפ"ז תיבת כאן הוא ט"ס וצ"ל עד יום כ"ח ושיבוש הוא בעיני דא"כ מנינא ל"ל: