סמ"ג עשה רכו
וכן אכילת בשר פסח שני בליל חמישה עשר לחודש אייר, מצוות עשה, שנאמר בו "על מצות ומרורים יאכלוהו" (במדבר ט, יא). ושניהם אין נאכלין אלא צלי אש.
מתוך משנתינו שבפרק מי שהיה טמא (פסחים צה.) ומתוך ההלכות למדנו מה בין פסח ראשון לפסח שני. הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא, ואינו נשחט על חמץ, ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה, וטעון הלל באכילתו, ומביאין עמו חגיגה, ואפשר שיביא בטומאה אם נטמאו רוב הקהל טומאת מת. אבל פסח שני חמץ ומצה עמו בבית, ואין טעון הלל באכילתו, ומוציא אותו חוץ לבית אכילתו, ואין מביאין עמו חגיגה, ואינו בא בטומאה. ובברייתא חולק רבי יהודא ואומר דוחה הטומאה שם.
ובפרק הוציאו לו (יומא נא.): ושניהם דוחין את השבת, וטעונין הלל בעשייתן, ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור, ואין מותירין ממנו, ואין שוברין בהם את העצם. ודורש בפרק מי שהיה טמא (דף צה.) מה שבירת עצם מיוחדת שהיא מצוה שבגופו ושוה בזה לפסח ראשון, אף בכל מצוה שבגופו ישוה לפסח ראשון ולא בשאר דברים.
וכן מצינו חילוק בין פסח מצרים לפסח דורות כמו ששנינו שם (פסחים צו.). שפסח מצרים נלקח מבעשור, וטעון הגעת הדם באגודת אזוב למשקוף ועל שתי המזוזות, ושיאכל בחפזון – מה שאין כן בפסח דורות. ושאר דיני הפסח נתבארו בסמל״ת (ל״ת ש״נ עד שנ״ט).