סמ"ג לאו רנו
חללה לא תאכל קדש, שנאמר "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" (ויקרא כב, יב).
שני עניינים נכללו בלאו זה. שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה וחללה, כמו שבארנו בהלכות איסורי ביאה [סי' קכ"א וקכ"ב], הרי היא אסורה לאכול בתרומה לעולם כדין כל חלל, שהחלל כזר לכל דבר [משמעות כל הסוגיא במשנה פ"ז דתרומות ובפירושיה]. ושאם תינשא לישראל, הרי היא אסורה לאכול במורם מן הקדשים שהיא חזה ושוק לעולם, אפילו גרשה או מת, אבל התרומות אוכלת אחר שגרשה הישראלי או מת אם לא הניח ממנה בן, שנאמר "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה וגו' מלחם אביה תאכל" (ויקרא כב, יג).
דרשו רבותינו ביבמות [דף פז] "מלחם" ולא כל לחם, חוזרת היא לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק. ולא הכהנת בלבד אלא לויה וישראלית שנבעלה לאסור לה ונעשית זונה, אסורה לאכול בתרומה לעולם ואע"פ שיש לה זרע מכהן. ישראלית שיש לה זרע מכהן אוכלת בשביל בניה, בין זכרים בין נקבות ואפילו טומטום ואנדרוגינוס, ואפילו זרע הזרע עד סוף העולם, שנאמר וזרע אין לה. כשם שזרע ישראל מכהנת פוסל אותה, כך זרע כהן מישראלית מאכיל אותה, ואפילו זרע פסול כדאיתא ביבמות [דף ס"ט].
עוד שנינו בפ' אלמנה [דף ע'] בת כהן שנישאת לישראל וילדה ממנו בת, והלכה הבת ונישאת לכהן וילדה ממנו בן, הרי זה ראוי להיות כ"ג מאכיל את אמו ופוסל את אם אמו אע"פ שמתה אמו וזאת אומרת לא כבני כהן גדול שפוסלני מן התרומה [שם]. והעבד אינו פוסל משום זרע ואינו מאכיל, מפני שאין לו חיים, כלומר יחס. שנינו בפ' יש מותרות [דף פ"ו] בת ישראל שנישאת לכהן ומת ולה ממנו בן, וחזרה ונישאת לישראל, לא תאכל בתרומה. מת הישראל ולה הימנו בן, לא תאכל בתרומה. מת בנה מישראל, אוכלת בשביל בנה הראשון. [שם דף פ"ז] בת כהן שנישאת לישראל ויש לה בן ממנו, וחזרה ונישאת לכהן, תאכל בתרומה. מת ולה ממנו בן, תאכל בתרומה. מת בנה מכהן, אסורה לאכול מפני בנה של ישראל. מת בנה מישראל, חוזרת לבית אביה בנעוריה, חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק.