סמ"ג לאו קלט
כתוב בפרשת וישלח "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך". ואמרו חכמים בחולין [דף ק'] שבסיני נצטוו ישראל על כך אלא שנכתבה במקומה להודיע מאיזה טעם נאסר. ומפרש עוד שם [בדף צ"א] ששני גידין הם:
- פנימי, סמוך לעצם – אסור וחייבין עליו מלקות. ופירש רבינו שלמה כי הגיד הזה הוא גיד ארוך וראשו מחובר בעצם האליה ויורד ומתפשט על הכף, הוא עוגל בשר הנתון על עצם הקולית, וכשמגיע למקום חיבור הקולית ועצם הירך, שם הוא סמוך לעצם ומשם ואילך נכנס לצד פנימי של ירך שתחת הבשר לאורך הירך, על הארכובה התחתונה לצומת הגידין.
- ועוד יש גיד אחר והוא חיצון, סמוך לבשר – ואסור ואין חייבין עליו. והגיד הזה הוא גיד קצר, ואינו על הכף אלא מובלע בתוך בשר הכף, ולכך אין חייבין עליו שהרי לא אסרה תורה אלא שעל הכף. וקורהו בתלמוד [שם] חיצון על שם שהוא נתון כולו בצד חיצון של ירך.
שנינו שם [דף פ"ט] גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה בירך של ימין ובירך של שמאל, ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף הירך בעוגל כבהמה. הילכך אם ימצא עוף שיש לו כף כבהמה, ראוי להחמיר בו [בגמ' דף צ"ב]. הלכה כר"מ שאומר שם [בדף צ"ב] שגיד הנשה מחטט אחריו שרשיו וקנוקנותיו בכל מקום שהן, שכך הורה שמואל [בדף צ"ו] לבר פאלי. וגם חותך שומן הגיד מעיקרו בכל מקום שהוא נתפשט ונשרש בבשר, שאע"פ ששומן הגיד מותר מה"ת וגם קנוקנותיו, שהרי גיד אסרה תורה ולא שומן וקנוקנות, אף ע"פ כן אסורין מד"ס. כמו שאומר שם [בדף צ"א] שומנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור. ובבראשית רבה [פ' ע"ח דף ג'] גרסינן הני פקקוליתא דגיד הנשה שריין וישראל קדושים נהגו בו איסור, פי' פקקיליתא הם קנוקנות כמו ששנינו בסדר זרעים הפקולית שבגפן.
אמר ר' אבהו א"ר אליעזר [בכמה דוכתי ובפ' כל שעה דף כ"א] כל מקום שנאמר בתורה לא יאכל לא תאכל ולא תאכלו ולא יאכלו, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב היתר הנאה, כדרך שפרט לך בנבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ובטריפה לכלב תשליכון אותו ובחלב נא' יעשה לכל מלאכה. ומקשה בפסחים [דף כ"ב] על זה והרי גיד שהזהירה תורה לא יאכלו. ושנינו בחולין [דף צ"ג] שמותר אדם לשלוח לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכו ונותן לו הירך שלימה בפני הישראל, ואין חוששין שמא יאכל ממנה הישראל זה קודם שינטל הגיד ממנו שהרי מקומו ניכר. לפיכך אם היתה הירך חתוכה לא יתגנה לעכו"ם בפני ישראל עד שיטול הגיד, שמא יאכל ממנה ישראל. הרי למדת שגיד הנשה מותר בהנאה. ובמסקנת ההלכה שמה שגיד הנשה מותר בהנאה זהו לדברי האומר [כך הוא פסחים דף כ"ב] יש בגידין בנ"ט וכשהותרה נבילה בהנאה היא וחלבה וגידה הותרה בהנאה שהרי הגיד כמו הבשר. אבל לדברי האומר אין בגידין בנ"ט אין הגיד כבשר ואסור בהנאה. מתוך כך היה פוסק הרב רבי אליעזר ממי"ץ שגיד הנשה אסור בהנאה שהרי בחולין [דף צ"ט וכן הוא בתו' שם] פוסק הלכה אין בגידין בנ"ט לפי מה שפוסק אין בגידין בנ"ט ירך שנתבשל בה גיד הנשה מותר וחולץ הגיד וזורקו אפס שומנו של גיד. פי' רש"י [שם] שיש בו בנ"ט ואסור. והרב ר"י בן בתו פי' [בתו' שם כל הסוגיא בד"ה שאני דף צ"ו] שמאחר שאין איסור בשומנו של גיד כי אם מחמת הגיד אוסר אין השומן אוסר.
[בדף צ"ו במשנה וגמ' וכל הסוגיא ע"ס המצוה בתו' שם בד"ה מאי] האוכל כזית מגיד הנשה לוקה. אוכלו כולו ואין בו כזית, חייב מלקות. מפני שהגיד בריה, איסור בפני עצמה היא. וזה הכלל: אומר ר' יצחק שכל דבר ששמו עליו בעודו שלם, וכשאינו שלם אבד שמו, זה קרוי בריה. כגון גיד, אם אינו שלם אינו קרוי גיד כי אם חתיכת גיד, וכן חצי נמלה אין קרוי שרץ. וכשהזהיר הכתוב מלאכול הרי הוא כאלו פי' לא תאכלנו בין גדול בין קטן. וכן הוא אומר בשבועות [דף כ"א] שהמפרש שבועה שלא אוכל כל שהו הרי הוא כבריה מטעם שפירשתי שגם בריה אסור בכל שהו מטע' שהיא כאילו פי' הכתוב כך ולשון אכילה הכתובה בגיד ושרצים ולא כתב תשקצו ללמדינו שאם יש בהן ארבעה וחמשה זיתים ואכל זית אחת חייב. אבל חתיכת נבילה קרויה נבילה ולכך אין דין בריה עליה, וצריך כזית אפילו באוכלה כולה, שכך כתוב בסוף זה הפרק [היינו בחולין דף ק"ב] אכל צפור טהור בחייה, בכל שהו. אכלה במיתתה, צריך כזית. וטמאה, בין בחייה בין במיתתה, בכל שהוא. וכן חצי חטה וחצי אגוז קרוי טבל ולכך אין דין בריה עליהם. ולכך אנו אומרים בפ' אלו הן חלוקין [דף י"ג] כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב? בכזית. ר"ש חולק לשם ואומר בכל שהו, מפני שמחשיבו בריה. ומחלקין לשם חכמים [בדף י"ז וגם שם בתו' זאת הסוגיא] בין בריית נשמה לדבר שאין בו נשמה. ולא היו צריכין לחילוק זה כי אף אם היתה בחטה נשמה, אין דין בריה עליה מטעם שביארנו. אבל חכמים אינם אלא כמתווכחים על דברי ר"ש שמחשיב בריה לעניין מלקות והלא אתה בעצמך אין אתה מחשיבה בריה לענין בטול, שהרי הכל מודים שתרומת חיטין עולה באחד ומאה.