סמ"ג לאו קלח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · סמ"ג · לאו · קלח · >>


מצות לאו קלח - לא לאכול שומן בהמה (חלב)

"כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו". מקרא זה כתוב בפרשת צו. ותניא בתורת כהנים [פרשה צו פ' ט"ו] שור או כשב או עז, פרט לבהמה טמאה, לחיה ולעופות. [במשנה קמא דכריתות] והאוכל כזית חלב במזיד ענשו כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ועוד שנינו שם [בגמ' דף ד'] בברייתא פחות מכזית שאינו בכלל עונש. יכול לא יהא בכלל אזהרה? ת"ל כל חלב. וברייתא זאת היא סייעתא לר' יוחנן שאומר חצי שיעור אסור מהתורה ביומא [דף ע"ד].

שנינו בת"כ [בפר' דלעיל] כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' אין לי אלא חלב תמימים הראויין ליקרב, חלב בעלי מומין מניין? ת"ל מן הבהמה. חלב חולין מניין? ת"ל כי כל אוכל חלב. א"כ למה נאמר אשר יקריבו? ללמדך שדווקא חלב שכמותו כשר ליקרב אסרתי לך, יצא חלב שעל גבי דפנות עכ"ד הברייתא, ונראה שמה שהוצרך למעט חלב שעל גבי דפנות זהו לפי שהוא דומה לשאר חלב גמור, שהוא כשמלה פרושה וקרום דק יש עליו ונקלף החלב מעל הבשר בקל שאלו הם סימני הלב בחלב המכסה את הקרב אבל שומן אליה ושומן יותרת אין צריכין מיעוט אע"ג שכמותו כשר ליקרב לפי שהם אינן דומין כלל לשאר חלב האסור, או כשהן קריבין אינן קריבין בתורת חלב אלא בכלל אליה ויותרת המה ולא הוצרכנו לטעם זה להתיר חלב האליה שהרי נלמד זה ממה שנ' כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו למה הוצרך אם לומר פרט לחיה מאשר יקריבו נלמד זה, [בכריתות דף ד'] אלא ללמדך שכל חלב שאין שוה בשור או כשב ועז אינו חלב וחלב האליה אינו קרב אלא בכבש בלבד וכן מפרש בחולין [דף קי"ו] אבל לשומן יותרת הוצרכנו לטעם שביארנו.

[בחולין דף צ"ג] אמר שמואל חלב המכוסה במתניים שקורין לונביי"ש בלעז אסור. אע"פ שחלב שהבשר חופה אותו מותר, אין זה חשוב חיפוי בשר לפי שכשבהמה הולכת אבריה נעים והמתניים פעמים שנמשכין למעלה והכסלים נמשכים למטה ואין החלב נכסה בהן. חלב שעל המסס ובית הכוסות חלב שעל הקרב הוא וחייבין עליו כרת [שם] תרבא דקליבוסתא פי' רבי' שלמה חלב הקליבוסת שהוא עצם קטן ומונח על העצם שקורין הנקנ"ה ומחובר לקולית האליה מלמעלה ועליו יש חלב תחת המותן שקורין לונבי"ל בלעז ומחלב שעל הכסלים הוא וחייבין עליו כרת. על זה כתב ר' אליעזר ממי"ץ וז"ל סמוך לזנב יש שומן האליה ועליה יש חלב הקילבוסת שאמרנו ואותו חלב ושומן האליה דבוקים זה בזה ואין ביניהן אלא גיד אחד לבן כעין הקרום ומראהו כמראה שומן. מה שעל אותו גיד שהוא כעין קרום לבן אסור בכרת, ומה שתחתיו מותר מטעם חלב שהבשר חופה אותו, וצריך לגרוד אותו הגיד יפה יפה ולפי שהוא לבן טועים בו כמה בני אדם ואין יודעין להפריש בין חלב לשומן עכ"ד. ובשאלתות דרב אחאי וכה"ג כתבו חלב שעל הכסלים הוא חלב שעל הקילבוסת במקום שהירכים מתחברות. וכן כתב רבינו משה [בפ"ז דמאכלות] חלב שבעיקרי היריכות מבפנים, חייבים עליו כרת והוא החלב שעל הכסלים.

החלב המכסה את הקרב מונח על הקרב כשמלה פרושה, והלב שעל דד הטחול בעוביו ממנו הוא ולכך הוא אומר בחולין [דף צ"ב] בהלכות אלו שחייבים עליו כרת. והוא כעין קרום, אבל הקרום שבטחול למטה מזה אין אסור אלא מד"ס. ואת כל החלב אשר על הקרב תניא בת"כ [ויקרא פרשה י"ו] ומביאה בחולין [דף מ'"ט] רבי ישמעאל אומר להביא חלב שעל גבי הקיבה, רבי עקיבא אומר להביא חלב שעל גבי הדקין, וקימא לן הלכה כדברי שניהם. כיצד? כי בקיבה יש שני עניני חלב. שחלב שעל הקיבה עקום כמו הקשת, אומר בחולין [דף ג'] שלדברי הכל אסור. אבל חלב שבמקום היתר והיא חוט משוך כמו יתר, בני א"י מתירין אותו ובני בבל אוסרים אותו, וכל בני ח"ל נמשכין אחר תלמוד בבלי. נמצא שחלב דאקשתא ודאיתרא שניהם אסורין לנו. ובחלב שעל הדקין נמי הלכה כרבי עקיבא דאמר רב יהודה [בחולין דף צ"ג] ראש המעיים באמה צריך לגרור החלב שעליה וזהו חלב שעל הדקין. ופירש שם רש"י משהקיבה מתחלת להתקצר והדקין יוצאין ממנה, צריך לגרור החלב שלהן עד אמה. נמצאת אומר החלבין שענוש עליהן כרת הם: החלב המכסה את הקרב, והחלב שעל הכליות, וחלב שעל הכסלים, וחלב שעל המסס ובית הכוסות, והחלב שבעיקרי המתנים והלב שעל הקיבה דאייתרא ודאקשתא, וחלב שעל הדקין עד אמה משהקיבה מתחלת להתקצר. אבל שאר חלב המעיים הנשארו הן הדקין המלופפין וחלב חלב מותר. ויש מן הגאונים שאומרים שראש המעיים הזה שצריך לגררו הוא המעי שיצא בו הרעי שהוא סוף המעי' כך כתב רבינו משה [בפ"ז דמאכלות]

בחלב שעל הכליות [בחולין דף צ"ג] יש שני קרומין. אחד עליון מלמעלה לחלב קרום דק וחייבין עליו כרת שהוא מגוף חלב הכליות. אבל קרום התחתון המפסיק בין החלב לכליות אינו אסור כי אם מד"ס. [שם] קרום שבכסלים סמוך לחזה עם קרום הבשר שסביב לדפנות שחותכין כדי לתחוב ידו שם כדי לבדוק את הריאה אסור משום חלב מד"ס. נמצאו הקרומים האסורין משום חלב שלשה: קרום שעל הטחול, קרום שעל הכסלים, קרום שעל הכליות. לובן כוליא שבתוך החריץ מתפשט והולך בתוך הכוליא ויש מחמירין בחולין [דף צ"ב] לחטט אותו לובן מעיקרו אבל אומר שם אביי שנראה שאין לאסור אלא אותו הנראה מבחוץ, אבל המובלע בתוך הכליות לא אסרה תורה שנ' על הכליות ולא שבתוך הכליות. וכיוצא בדבר זה אומר שמואל שם [בדף צ"ג] שהחלב שהבשר חופה אותו מותר כמו חלב שעל הכסלים שתחת הכליות הנראה בגובה הכסלים ולמטה מאותו מקום נבלע אותו חלב תחת בשר אדום דק ומתפשט תחת אותו בשר בכל הכסלים ומשהבשר חופה מותר שנ' על הכסלים ולא שבתוך הכסלים ומטעם זה פוסק בשאלתות פרשת וישב כאביי המתיר לובן כוליא שבתוך החריץ ופיר' ישנים של רבי' שלמה נמצא כתוב [שם וכן הסוגי' בתו' שם בד"ה אמר] כדברי שמואל שכשכלה למטה אותו בשר החופה יוצא ממנו קרום לבן ועב מלבד קרום דק מאוד ההולך בכל הכסלים שאסור משום חלב ותחת אותו קרום עב יש לובן חלב ויש שנוהגין איסור באותו חלב לפי שאין חושבין אותו קרום חיפוי בשר אבל בארץ אשכנז נוהגים בו היתר. ועוד כתוב שם ובלובן כוליא הלך אחר המחמיר מאחר שלא פסק התלמוד הלכה כדברי מי והמקל לא הפסיד.

חוטין שבחלב אסורין מד"ס ולא מה"ת שהרי חלב אמר הכתוב ולא חוטין, ואותן החוטין נמצאים בטחול ובכסלים ובכליות. כל הלכות שאמרנו בעניין זה עיקרן בחולין [דף צ"ג] ואומר עוד שם שחמשה חוטין יש בכסלים והם אסורין משום חלב מד"ס, ג' חוטין בימין ושני חוטין יש בשמאל השלשה מתפצלים לשנים שנים והשנים מתפצלין לשלשה שלש' וסמוך לשחיטה כשהבהמה המה יכול להסיר אותם בקל אבל לאחר שנצטננה קשה יותר וצריך לחטט אחריהם עד שימצאם במספר הזה וראשו אחד מחובר למעלה לשדרה וראשי הפיצולים נמצאים תחת החזה בראשי הצלעות. בפ"ק דשחיטת חולין אומר שם סכין שחתך בה חלבים לא יחתוך בה בשר וכלי שהדיחו בו חלבים לא ידיחו בו בשר' לפיכך צריך הטבח להתקין שלשה סכינין אחד ששוחט בה וא' שמחתך בה בשר ואחד שמחתך בה חלבים ואם הוא מנהג הטבחי' להדיח הבשר בחנות צריך להתקין שני כלים של מים אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים, עוד אומר שם שאסור לטבח לפרוש חלב הכסלים על הבשר כדי לנאותן שהקרום שעל החלב דק ויתמעך ביד הטבחים ויזוב החלב ויבלע בבשר, וכתב רבינו שמשון דווקא מיד לאחר ניתוח שעודו חם אבל בשנתקרר יפה מותר שהרי נאמר וישימו החלבי' על החזות עוד אמרינן בחולין [דף צ"ג] שהטבח נאמן על חטיטת הגיד וניקור החלב וטבח שנמצא אחריו חלב אם היה כשעורה מעבירין אותו ואם נמצא אחריו כזית חלב אפי' במקומות הרבה מכין אותו מכת מרדות ומעבירין אותו.

עוד בפ' גיד הנשה [דף כ"ו] אמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול מן הבשר אפי' מראש אזנו פי' לפי שחלב מפעפע אפי' מלמטה למעלה שהרי בשר צונן על חלב רותח אסור לדברי האומר בפסחים [דף ע"ו] שהתחתון מתגבר ואין די בקליפה. [בתו' דחולין דף צ"ו בד"ה אפי'] ומה שנוהגין כשמולחים בשר הרבה ומניחין בגיגית ופעמים שחתיכה אחת חציה בתוך הציר וחציה חוץ לציר וחותכין מה שבתוך הציר ומשליכין לחוץ ומעט למעלה כדי קליפה מפני שחשוב ככבוש בתוכו ומה שחוץ לציר מותר לפי שאין דם מפעפע ואפי' יש שומן בבשר שבתוך הציר אין אנו אומרים שיעשה השומן נבלה מחמת הדם ויפעפע למעלה שזה הכלל שאין לומר חתיכה עצמה נעשית נבילה לאסור אלא במקום שהאיסור שהיא נעשית נבילה על ידו יכול לילך עם טעם החתיכה וכאן אין הדם יכול לפעפע עם השומן למעלה ומטעם זה שבארנו דבר הנאסר כדי קליפה אין חוזר ואוסר כדי קליפה ומלח הבלוע מן הדם אין אוסר הבשר אע"פ שלאחר שנעשה נבילה נ"ט בבשר שהרי כל בשר שנמלח כששוהא במלחו יום או יומים יש בו טעם מלח יותר וצ"ל אע"פ שנבלע בבשר טעם המלח טעם הדם שבמלח לא נבלע בו כלל [שם דף צ"ז] וגדי כחוש שצלאו בחלבו קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו לפי שאין חלבו מפעפע ואפי' מפעפע מעט יש בו חלב ובטל בששים. ואומר רבינו יצחק בר שמואל [וכן בתו' שם ד' צ"ו בד"ה עד] דלאו דווקא עד שמגיע לחלבו שהרי צריך להניח כדי קליפה סמוך לחלב ואפי' כדי נטילת מקום בעומק צריך שיניח. וכן מוכיח בפסחים [דף ע"ה] שאומר שם נטף מרוטבו של פסח כשצולין אותו על החרס וחזר אליו אותו טיף שנתחמם מן החרס יטול את מקומו מן הפסח לפי שמתבשל על ידי חמימות אותו טיף והרי הכתוב אומר צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר ואין לנו שום הוכחה שיהא רותח לצלי די בקליפה [ובחולין דף קי"ב] שאו' על הגוזל שנפל לכותח שאם הוא צלי צריך קליפה לשם בצלי צונן מדבר ואעפ"כ צריך קליפה לפי שהגוזל רך ובולע. א"ר הונא בר רב יהודא [בחולין דף י"ז] מעשה היה והתיר ר' יוחנן כוליא שנצלית בחלבה ופי' רבינו שלמה שהתירה מפני שמפסיק הקרום והקרום אינו אוסר בכוליא שום דבר לפי שאיסורו מד"ס וכן לובן כוליא שאמר למעלה שרבי יוחנן מחמיר שם [בדף צ"ב] לשרש אחריו ואעפ"כ סובר כאן שאין אוסר הכוליא לפי שאיסורה מד"ס.

עוד בחולין [דף צ"ו וכל הסוגיא מו"ס מבואר שם בתו' באריכות] אמר רבא מין בשאינו מינו שאדם יכול להבחין טעמו ושניהן של היתר שיכול בן ברית לטעמו כגון תרומה שנפלה בתבשיל חולין יטעימנו כהן ואם אין התרומה נותנת טעם בחולין יאכל אף התבשיל לזרים, מין בשאינו מינו של איסור כגון חלב שנפל בקדירה או בשר בחלב מותר לסמוך על הקפילא הוא גוי בקי בטעימה שיטעום אותו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר, ובמקום שלא ימצא אותו גוי סתם נותן טעם שיערו חכמים בששים, וכן מין במינו שאין אדם יכול להבחין טעמו בששים ע"כ דברי רבא, ומדקדק רבינו יעקב שבלא מין במינו מצא רבא שני החילוקים שאמר חילוק ששים וחילוק טעימה ולא היה מפרש חילוק ששים במין ומינו אם לא שסובר שכך הלכה ויש לתמוה שהרי במס' ע"ז [דף ס"ו] על יין של איסור המעורב בענבים וחמץ של חיטי איסור שנתערב בעיסת שעורין של היתר וסובר שם רבא שמין במינו במשהו. ואומר רבינו יעקב דביין נסך מדבר שם בע"ז, ואותו חמץ הוא של טבל שהרי רבי יוחנן וריש לקיש אומרים שניהם בע"ז [דף ע"ג] כל איסורין שבתורה בנ"ט חוץ מטבל ויין נסך ומביא שם ברייתא שנוייה כדבריהם ופסק רבי' יעקב שהלכה כן במין במינו בששים שהרי רבא שהוא מן האמוראים האחרונים פוסק כך, וכן שאלו לפני רב יהודאי גאון כל איסורין שבתורה מין במינו במשהו כרב ושמואל שאומר כן בסוף ע"ז [שם] או בנ"ט כרבי יוחנן וריש לקיש והשיב להם מדאמר רבא בפסחים [דף ל'] גבי חמץ במשהו כרב משם יש לדקדק שבשאר איסורין סובר כרבי יוחנן וריש לקיש, אפס בחמץ יש להחמיר לפי שחמור מאד שחייבין עליו כרת ועוברין עליו בבל יראה ובל ימצא ואין בני אדם רגילין להיות בדילין הימנו בשאר ימות השנה הילכך מחמיר אף בשלא במינו במשהו, שלא יבא להקל במינו, מה שאין כן בטבל ויין נסך שהן שלא במינו בנותן טעם ולענין חמץ הארכנו בדבר זה [בל"ת ע"ז] ועוד יש להביא ראייה שכן הלכה דמין במינו בששים דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ור"י סובר בששים ועוד מצינו רבי יהושע בן לוי שסובר לפנים [בחולין דף צ"ה] כל איסורין שבתורה בששים אפי' מין במינו שמביא סעד לדבריו מזרוע בשלה המבושלת עם האיל, ובסדר תנאים ואמוראים כתב יד רבי יוסף טוב עלם וכן ר"ח וה"ג פוסקין ברבי יהושע בן לוי בכ"מ אפי' לגבי רבי יוחנן וכל שכן לגבי רב ושמואל, ועוד יש להביא ראיה מפרק התערובות [דף ע"ט] בשמועה של חרסן של זב וזבה שסובר רבי אליעזר בן יעקב מין במינו בטל בששים ומשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי כלומר במקומות מועטין נזכר אבל הלכה כמותו בכ"מ וכן סתם התלמוד סובר בביצה [ד' ל"ח] בענין חטין בחטין שמין במינו בטל בששים, וכן ה"ג של אספמיא פוסקות חתיכות בחתיכות בנ"ט מכח דבריו של רבא מכל אלה יש ללמוד שכך הלכה שמין במינו בששים פסק בה"ג דשרץ אין טעמו בטל אלא באלף ואין זה אמת שהרי פוסק התלמוד בע"ז [דף ס"ח] גבי עכברא בשיכרא שהוא בששים ומה שיש בירושלמי דתרומות [פ"י] הורה רבי יוסי בר רבי בון בעכברא אחד כאלף עכברא שם מקום הוא ועומד שם על דג טמא שכבשו עם דג טהור, עוד בחולין [דף צ"ו] אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח דצלי כבוש בחומץ ובתבלין וכבש בהן איסור והיתר יחד ובלעז קרוי שוצ"י הרי הוא כמבושל חלב או איסור אחר שנפל בקדירה וצריך לשער ששים [שם] ומשערים ברוטב ובחתיכות ובקיפה הוא דקדקת שבשולי הקדירה ובלעז פונדריל"ה, [שם בדף כ"ה] ואין מסייע עובי הקדירה לשער ששים ולא מה שבלעה הקדירה מן ההיתר כי כמו כן בלעה הקדירה מן האיסור ואין לעמוד על הדבר וששים שאמרנו הוא מלבד האיסור שאין האיסור ממניין ששים [שם בדף צ"ז]:

ּבעזרת הבורא נפרש שמועה זו של זרוע בשילה בקוצר וממנה נלמד הלכה למעשה. דתניא בפ' גיד הנשה [דף צ"ח] ולקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל אין בשילה אלא שלימה פי' כמו בשלה בלמ"ד דגושה במה שיש לה כלו' כמו שהוא ר"ש אומר אין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל וזה היתר שבמקום אחר אסור כיוצא בו ומפרש רבא [שם] כגון טעם כעיקר ובקדשים אסור וכאן מותר פי' טעם חשוב שהוא כעיקר ממשו של איסור במינו כקדשים כגון בפחות מרוב שהרי מה"ת בטל ברוב בין בחולין בין בקדשי' כמו שאומר ריש לקיש בפ' התערובת [דף ע"ה] הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור שכל אחד בטל ברוב ועוד אנו אומרים בפ' הקומץ רבה [דף כ"ב] בעניין שתי מנחות שנקמצו ונתערבו זו בזו בטלות ברוב לדברי חכמים שאומרים מין במינו בטל ואין לחלק בין התערובת ההוא לדבר שיש בו רוטב שהרי קמח בקמח הוא ומתערב יפה ולכך חולק שם רבי יהודה ואומר שאינו בטל אע"פ שאין אומר כן כי אם בדבר לח שהרי בשבת [דף קכ'"ב] מודה ר' יהודה שתרומת חטין עולה באחד ומאה ודבר לח למד ממה שכתוב בפ' אחרי ולקח מדם הפר ומדם השעיר וסובר ר' יהודה [בפ' הקומץ דלעיל ובחולין דף צ"ח] שמערה דם שניהם לכלי אחד והדבר ידוע שדם הפר מרובה משל שעיר ועדיין קורא אותו דם השעיר הא למדת שאינו בטל, וחכמים אומרים [שם] דווקא בדם שהוא עצמו עולה למזבח אינו בטל אבל בשאר קדשים וחולין בטל הרי הביאנו לך ראיות שמין במינו בטל ברוב אפי' בקדשים, ומה שאמר רבא דטעם כעיקר בקדשים אסור זהו בפחות מרוב כאשר בארנו, ובזרוע בשלה מותר אף פחות מרוב שפעמים שהזרוע מקצת מן האיל חוץ לרוטב ונותן הזרוע טעם במה שחוץ לרוטב שבכל עניין שיבשל התירו הכתוב, וששים שמזכיר התלמוד [בחולין דף צ"ח] על זרוע בשלה אין זה אלא רמז ואסמכתא בעלמא, ועיקר הדבר מפי הקבלה.

נחזור לסדר השמועה שמדקדק התלמוד [שם דף צ"ט] למה לא נלמד שטעם כעיקר יהא מותר מזרוע בשלה והשיבו על כן שכתוב לעניין חטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל הנוגעת, ואם היא כשירה תאכל כחמור שבה, ופי' ר"ח כגון שבישל שלמים של אתמול בקדירה שבישל בה חטאת היום שנותן עליו הכתוב חומר חטאת ואסור לזרים לנשים ולעבדים, וחומר שלמים שאין מושך זמן אכילתן כי אם עד הלילה, וחטאת דהיום זמן אכילתן עד למחר, ומפרש רבינו יצחק בן רבינו שמואל [וכן הוא בתו' שם בד"ה גלי] שאע"פ שבפסחים [דף מ"ד] אנו דורשין טעם כעיקר ממשרת דכתוב בנזיר, וזה המקרא של חטאת אנו דורשין שם להיתר מצטרף לאיסור יכול להיות שסובר כאן כמו גירסא אחת בנזיר [דף ל"ז] שדורש שם שני המקראות חטאת ומשרת לטעם כעיקר, ומפרש שם למה הוצרכנו שניהן ומדקדק עדיין התלמוד [בחולין דף צ"ט] מה ראית ללמוד מחטאת יותר מזרוע בשלה, ומשיב לפי שזרוע בשלה הוא חידוש שצוה הכתוב לבשל איסור עם ההיתר לכתחילה ואין למדין מחידוש ע"כ שיטת השמועה, אבל רבי' שלמה פי' [שם בדף צ"ה] לא נצרכה לטעם כל שהו שהוא כעיקר ממשו של איסור בקדשים ואינו בטל אפי' בששים או במאה, ובזרוע בשלה מותר בששים או בק', ואע"פ שאין ללמוד קדשים להתיר בס' או בק' מזרוע בשלה מדגלי רחמנא גבי חטאת וכו' מ"מ חולין נלמד מזרוע בשלה להתיר בששים או בק' שהרי מאחרי רבים להטות אנו למדין שבטלי' ברוב ונלמד מזרוע בשלה להחמיר שלא יבטלו אלא בס', שסובר רבא טעם כעיקר בחולין דרבנן, ולכך תפס דבקדשים אסור מפני שבחולין מותר' ובפסחים [דף מ"ד] שדורש ממשרת שטעם כעיקר אסמכתא היא, ועוד מביא ראייה שלפנים בחולין [דף ק"ח] בעניין טיפת חלב שנפלה על החתיכה שאוסרת בנ"ט ומדקדק אביי שם מאחר שצריך נתינת טעם א"כ אין בשר בחלב חידוש ולמדין ממנו לאסור טעם כעיקר במקום אחר ומשיב לו רבא שלעולם הוא חידוש ואין למדין ממנו ומה שצריך נתינת טעם לפי שדרך בישול אסרה תורה ואין יכול להיות בישול שלא יהא בו נתינת טעם עכ"ד וכבר סתרנו דבר זה שאמר כי טעם כל דהו אסור בקדשים שהרי הוכחנו [לעיל] שמין במינו בקדשים בטל ברוב. ומה שאומר כי דרשה דמשרת אסמכתא היא אין נראה לרבי' יעקב [בתו' דחולין דף צ"ד בד"ה רבא ובאשרי שם] שהרי כמו שר' עקיבא שדורש [בפסחים דף מ"ה] להיתר מצטרף לאיסור שלוקה עליו כמו כן לחכמים שדורשין משרת לטעם כעיקר לוקה עליו וראייתו מדרבא דיחוי הוא שאמר רבא ואין לסמוך עליו וכן פסק בח"ג דטעם כעיקר מה"ת דמין שאינו מינו מקרא דמשרת, ועוד מביא שם דברי אביי שאומר טעם כעיקר דאורייתא ודיחוי רבא אינו מביא כלל ורבא שתפס דבריו בקדשים מפני שבקדשים עומד והוא הדין לחולין סוף דבר זה לפי דברי ר' יעקב וה"ג כי מין במינו בטל ברוב מה"ת אף בקדשים, וכ"ש בחולין, ומד"ס אינו בטל עד שיהא בששים, ומין בשאינו מינו מה"ת טעם כעיקר מקרא דמשרת וזהו כשיש כזית בכדי אכילת פרס ללקות עליו אף בחולין וכ"ש בקדשים, וזהו מה שאומר בע"ז [דף ס"ז] אמר ר' יוחנן טעמו וממשו של איסור אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס אבל טעמו ולא ממשו שהקדירה כל כך גדולה שלא יוכל לאכול כל הזית של איסור בכדי אכילת פרס אסור עד ששים ואין לוקין עליו.

והא לך הירושלמי שראיתי בנזיר [דף נ"ד] וממנו תלמוד מה בין טעם כעיקר להיתר מצטרף לאיסור וגם משמע שם לכאורה שיש מחלוקת אמוראים אם טעם כעיקר מד"ת או מד"ס וכן כתב שם ר' זעירא אמר כל נותנין טעמין אין לוקין חוץ מנותן טעם דמנזיר פי' שסובר בכ"מ טעם כעיקר מד"ס חוץ מנזיר אבל הית' מצטרף לאיסור אינו אפי' בנזיר שסובר שהמקרא של חטאת הנדרש בפסחים [דף מ"ה] להיתר מצטרף לאיסור אינו נדרש אלא לטעם כעיקר וכן מקרא של נזיר הוא משרת לטעם כעיקר, והרי נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין במקום אחד לאסור טעם כעיקר מה"ת ובעניין זה רוצה התלמוד לומר בפסחים [שם] אליבא דדבנן וחולק עליו ר' אבא וז"ל ר' אבא בר ממל אומר כל נותני טעמים אין איסור והיתר מצטרפין ובנזיר איסור והיתר מצטרפין פי' שסובר בכ"מ טעם כעיקר מה"ת אבל היתר מצטרף לאיסור אינו אלא בנזיר. ומסיים בה מתניתין מסייעתא לר' זירא כזית יין שנפל לקדירה ואכל ממנו כזית פטור עד שיאכל את כולה פי' בכדי אכילת פרס על דעתיה דר' אבא כיון שאכל ממנה כזית יהא חייב פי' אם היה אמת כדעתו של ר' אבא שבנזיר איסור והיתר מצטרפין מכיון שאכל ממנה כזית בין איסור בין היתר יהא חייב ואח"כ אומר מתני' מסייעתא לר' אבא ומביא ברייתא דפסחים [שם בדף מ"ד] דת"ר שנכתב משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין אסור ומכאן אתה דן בכל התורה כלה עכ"ד הירושלמי [בפ' השוחט דף ל"ו ובחולין דף ק"ג]

אמרה תורה חלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו, ולמה הוצרך להזהיר לא תאכלוהו, וכי מפני שהוא נבילה הותר איסורו? אלא אמרה תורה יבא איסור נבילה וטריפה ויחול על איסור חלב. והאוכל מחלב נבילה וטריפה, חייב משום אוכל חלב ומשום אוכל נבילה וטריפה. ולזה קורא התלמוד [שם] איסור מוסיף שמתוך שנוסף האיסור בבשרה שהיה מותר נוסף על החלב לפיכך לוקה שתים.