סוד ישרים (ליינר)/שבת חול המועד סוכות/יד
והנה גבי מצות סוכה ילפינן בגמ' (סוכה כח:) האזרח לרבות הגרים. הרי אף שלא נאמר קרא מפורש לחיובא דגר מ"מ ילפי חכמינו ז"ל לרבות את הגרים מרבוי דה' של האזרח. וגבי פסח נאמר קרא מפורש וכי יגור אתך גר ועשה פסח וגו' משמע מזה דאי לא נאמר קרא מפורש לחיוב דגר לא הוי מרבינן את הגר למצות פסח. וזה הוא כענין שמצינו גבי בעל מום בזוה"ק (אמור צא) על הפסוק כל איש אשר יהיה בו מום לא יקרב דהא קדושא דלעילא לא שריא באתר פגום וכו' היינו אף שהבעל מום מותר לאכול בקדשים מ"מ להמקדש אסור לכנוס. כי זאת הכניסה בעצמה למקדש נחשבת. עבודה. כי בהמקדש לא היה רשאי מעולם להיות כניסה ריקנית בלי עבודה (עיין רמב"ם חלק ג' ה' ביאת מקדש פ' ב' משנה ד' ובכסף משנה שם) רק כל אימת שנכנס אדם להמקדש היה צריך להשתחוות כמו שמצינו כמה פעמים בש"ס נכנס למקדש והשתחוה ויצא וכן מצינו גבי שיעור שהיה במקדש שהיה רק כדי השתחויה והוא יען שלא היה רשאי להיות שום ביאה ריקנית אל המקדש בלי השתחויה לכך היה תמיד שיעור שהיה במקדש נמי כדי השתחויה הרי שהכניסה בעצמה היה עבודה. לכן הבעל מום אף שמותר לאכול בקדשים ואכילת קדשים נחשב ג"כ עבודה. אכן זאת העבודה מאכילת קדשים הוא רק בבחינת הארת אור פנימי. אבל העבודה של הכניסה להמקדש היה בבחינת אור המקיף. וכל עבודת ההיקף אסור בבעל מום כי כל ענין זאת עבודה מהכניסה למקדש היה כדי שימשוך בכניסתו למקדש את אור הבהירות השוכנת שם אל לבו של אדם וכל העשר קדושות שהיו סביב למקדש זו למעלה מזו היו הכל לבושים למקום הארון שאינו מן המדה שהיו מקיפים אותו. למען שיופיע בהדרגה האור של מקום ארון דרך אלו עשרה לבושים אל תפיסת אדם שיהיה בכחו למאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דקב"ה ולכן אסור הבעל מום לכנוס למקדש כי הוא בפגימותא דסיהרא וכמבואר בזוה"ק (שם) דב"נ דאשתכח פגים לית ביה מהימנותא וההוא פגימו אסהיד עליה וכו' ואי תימא הא קב"ה לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ואת שפל רוח האי אתר שלים הוא יתיר מכלא בגין דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דקב"ה גאותא עלאה ודא הוא שלים. אבל לא כתיב ואת עור ושבור וחרום ושרוע אלא ואת דכא ושפל רוח מאן דמאיך גרמיה קב"ה זקיף לו וכו' אבל הבעל מום המום מעיד עליו שיש בו חסרון בשרשו שאינו יכול למאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דקב"ה. לכך הגם שרשאי להכניס בקרבו כל הקדושות שהם בבחינת אור פנימי. אבל בעבודת ההיקף אסור. הגם שמצינו גבי גרים שנתרבו למצות סוכה מהאזרח לרבות הגרים אף שמצות סוכה רומז נמי לעבודת היקף כי סוכה הוא אור מקיף. והרי נמי במצות פסח אף שהוא רק אור פנימי מ"מ היה מוכרח לכתוב קרא מפורש וכי יגור אתך גר ועשה פסח שמזה משמע דאי לאו שנאמר בהדיא קרא מפורש על הגר שיעשה פסח הוה אמינא להוציא את הגר. אמנם חילוק יש כי עבודת הפסח אף שהוא רק אור פנימי. בכל זאת יען שעבודת הפסח הוא ההתחלה כי הוא הפתח והשער של כל העבודות לכן מהיכא תיתי לרבות את הגר ולהכניסו בזה השער בלתי קרא מפורש. ושפיר אי לאו קרא מפורש הוה אמינא להוציא את הגרים כי קודם כל מחויב הגר לברר א"ע ולהראות שמכליל עצמו בחוזק עבודתו אל הכלל ישראל. ואח"כ יהיה יתכן נמי להכניסו בקרב ישראל דרך השער והפתח מעבודת הפסח. אבל כל עוד שלא נכלל א"ע בהכלל ישראל אין יכולין להכניסו לעבודת הפסח, וכמו שמצינו בגמ' (פסחים צב) אין עושין את הפסח בחבורה של גרים. והטעם הנאמר שם שמא ידקדקו (ועיין בתוס' שם) אכן הפנימיות מזה הטעם הוא באמת משום שאינם יכולין לעשות סדר בפני עצמם כי אם אחר שנתכללו בקרב ישראל אז יכולין לעשות הפסח דווקא ביחד עם כל ישראל אבל לא בפני עצמם. ולכך אם לא כתיב קרא מפורש לא הוי מרבינן את הגרים. משא"כ גבי סוכה שרומז על אור היקפו ית' למעלה מהתפיסה שמקיף ומגין על האדם למעלה מדעתו אף במקום כזה שאין יד תפיסת עבודתו מגעת שם. כי כל מצוה סוכה הוא גם לישן בתוכה ובשעת שינה אין להאדם שום דעת כלל רק ע"י שעובד האדם בדעתו כפי תפיסתו הנמוכה אזי מאיר לו השי"ת הגנת אור המקיף אותו למעלה מדעתו. לזה שפיר ילפינן האזרח לרבות הגרים. אף שהגר אינו משרשא. אכן כיון שנוגע מעט בהקדושה ע"י עבודתו בזה שבא להתגייר הרי הוא עכ"פ מגיזעא קדושה לזה אף שאינו משרשא קדישא מ"מ מצד אור הקיפו ית' יכול שפיר גם הוא לכלול בקרב ישראל כי מצד גודל אור הקיפו ית' מקיף השי"ת באמת את כל העולם אף שאינם משרשא וגיזעא. ומכש"כ להגר שהוא עכ"פ מגיזעא קדישא. ועוד זאת שיכול להאיר בהגרים כמאמרם ז"ל (מדרש רבה נשא פ' ח') על הפסוק יחיו דגן וגו' שיעשה עיקר בישראל וכו' והגם שהבעל מום אינו יכול לכנוס בעבודת ההיקף זה הוא רק מפאת שהוא עבודה. ועבודה אינו אלא מדעת שצריך להמשיך בכניסתו להמקדש ע"י השתחויה את בהירות המקדש לתפיסת דעתו ממש. והכלי של בעל מום הוא פגום מלהמשיך עליו אור הבהירות. אף שאמרו ז"ל (זבחים ו) גם אם לא אמר אחד מששה דברים הללו הקרבן כשר. ומזה משמע דלא בעינן דעתו מדכשר בסתם. הרי מצינו עבודה אף בלא דעת. אכן כל הטעם שכשר הקרבן אף בסתם הוא כמבואר בגמ' (שם) מפני שלב ב"ד מתנה עליהם נמצא שהיה באמת דעת ב"ד באותה העבודה לזה כשר הקרבן אף בסתם אבל עבודה אינו באמת אלא מדעת לכן הבעל מום שהדעת שלו הוא פגום מהשורש אינו יכול לכנוס לעבודת היקף. משא"כ מצות סוכה שכל ההארה מזאת המצוה מורה על ההיקף שהוא מצד השי"ת בלי דעת אדם כלל ובאור כזה נתרבה באמת אף מי שאינו נוגע בו רק מעט לכך נמי שפיר נתרבה הגר מהאזרח. אמנם בנייחא ממצות סוכה הוא רק מאן דאיהו משרשא וגיזעא קדישא דישראל כדאי' בזוה"ק שם מאן דאיהו משרשא וגיזעא וכו' ומאן דליתא מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפיק גרמי' מתחות צילא דמהימנותא היינו שאינו בנייחא ממצות סוכה שנקרא צילא דמהימנותא. כי מהימנותא רומז על הארת השי"ת שמנהיר בהדרגה את האור עד שבא בתפיסת אדם אבל צילא דמהימנותא רומז על הארת השי"ת שמנהיר בלי שום הדרגה כלל כי אם שהלביש את האור בפעולה גשמי וע"י זאת הפעולה יהיה נוגע האדם באור עליון שהוא למעלה הרבה מתפיסת דעתו המלובש בזאת הפעולה וזאת נקרא צילא דמהימנותא. שהוא חלקו של יעקב אבינו כי זאת פעלו האבות הקדושים בעוצם עבודתם שיהיה בכח ישראל ע"י פעולתם הנמוכה לנגוע באור העליון ביותר ולזה נקרא מצות סוכה צילא דמהימנותא שאינו בנייחא ממנה רק מי שהוא משרשא וגיזעא קדישא דישראל. ולכן אחר שיצאו ישראל ממצרים שהיו אז משוללי עבודה עדיין והיה עליהם קטרוג הללו וכו' והללו וכו' נאמר שם ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה וגו' היינו שהכניס אותם השי"ת למקום כזה שכבר דרכו שם אבות הקדושים בחוזק עבודתם ופעלו בעד ישראל זרעם שיהיה בכחם להגיע גם ע"י פעולה קטנה להאור העליון המקיף את האדם למעלה הרבה מהבנת תפיסתו ואור המקיף כזה נקרא צילא דמהימנותא ועל זה רומז סכותה וממילא נתבטלו כל המקטריגים: