סוד ישרים (ליינר)/ראש השנה/כז
תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו וגו'. הנה לפי תהלוכות ההקף מסדר הזמנים של הבריאה שמקיף והולך זמן אחר זמן עד שנראה שנתרחק הבריאה בכל פעם יותר ממקור שורשה ובאמת לא הציב השי"ת אותו הסדר כדי שתתרחק הבריאה ח"ו אלא אדרבה שגם סופה תהיה נעוץ במקור שורשה כי אם תתרחק הבריאה אפילו רגע משורשה אזי היה נתבטל כל הוויות הבריאה אולם יען שרצונו ית' העמיד סדר כזה במערכת הבריאה שכל יום הוא מאוחר מחבירו ומחמת זה יוכל להתיישן מצד תפיסת הבריאה כמאמרם ז"ל בגמ' (יבמות טז) נער הייתי גם זקנתי וגו' פסוק זה שר העולם אמרו וכי תימא קב"ה אמרו מי איכא זקנה קמי קב"ה וכי' היינו שכל התיישנות נמשך רק מצד תפיסת הבריאה לכן העמיד השי"ת בעולם זמנים כאלו שמתעורר בהם מחדש הכרה באורו ית' והם כל החגים הקדושים שניכר בהם מפורש אור רצונו ית' ולכן כל החגים הם בזמן מלואתא דסיהרא שרומז על התגלות הכרה מפורשת איך שמקבלים תמיד אור השפע מהשי"ת וכל חג יש בו הכרה מיוחדת כמו זמן אסיפה לבית שנקרא זמן שמחתנו ופסח זמן חירותנו וכדומה אכן בזה העולם הוא ירידת השפע בהסתרת לבושים כגון הזמן מקציר חטים או קציר שעורים לזה העמיד השי"ת בכל זמן וזמן מצוה מיוחדת כענין שמצינו שהעמיד השי"ת מצוה בכל שער ושער שיהיה ניכר על ידה מפורש איך שהשי"ת הוא המשפיע תמיד אולם חג הנקרא בכסה הוא בזמן פגימותא דסיהרא להורות שנתעורר בו מחדש הרצון הקדום שהיה פשוט בתכלית הפשיטות קודם התלבשותו בלבושי הבריאה שאז היה משולל אפילו כלי קיבול רק ע"ד שמצינו בזוה"ק (תשא קצא) קב"ה אנקיד ליה ובטש ביה וכו' כי פגימותא דסיהרא רומז על אותו רצון הפשוט שהיה קודם כל התלבשות ולזה נקרא בכסה ולעומת זה צריכין ישראל נמי לכלול עצמם באותו רצון הפשוט שהוא בלי שום לבוש ולכך נאמר תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו היינו כי מאחר שמתעורר בזה היום כ"כ התחדשות מקודם התלבשות הבריאה ממילא נתעורר נמי מחמת זה והארץ היתה תהו ובהו וחושך וגו' וכמבואר בתזוה"ק כד ברא קב"ה עלמא אתלבש בתהו ועל תהו שריא שם אהיה דאנא זמין לאולדא ומחמת שלא נתגלה עדיין בהתפיסה היה מצד הבריאה חשך עד ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור ומאחר שאמר אלהים יהי אור ממילא ידענא שהיה אור ולמה נאמר עוד ויהי אור ומבואר בזוה"ק (בראשית) להודיע לנו ההבדל שנעשה בין המאמר להעשיה כי בהירות המאמר יהי אור כמו שהוא מצד השי"ת אינו כלל בכח הבריאה לסובלה מפני שהוא בלי גבול לכן נאמר ויהי אור וכ"ד (שם) יהי אור אבא. ויהי אור אמא, היינו שנעשה מסך המבדיל שיהיה בגבול אכן כל זאת הוא רק מצד הבריאה אבל מצד השי"ת הוא עדיין יהי אור בלי גבול לכך בזמן הכסה שנתעורר בו מחדש האור בלי גבול לזה צריכין ישראל נמי לכלול עצמם בזה האור הבלתי גבול כדאיתא בזוה"ק (שופטים ער"ה) תקעו בחדש שופר בכסה וגו' מאי בכסה ביומא דסיהרא מתכסת וכו' באן אתר מתכסת אלא סליקת לההוא אתר דאתמר ביה במכוסה ממך אל תחקור לפייסא ליה על בנהא וכו' היינו כי סיהרא איתא בזוה"ק דא קב"ה ופעם איתא שם דא שכינתא וסיהרא דא קב"ה מורה על זה הרצון ית' שהיה כלי קיביל וסיהרא דא שכינתא מורה על הוויות ישראל וזהו דאיתא שם באן אתר אתכסיא באתר דמופלא ממך וכו' היינו שהוויות ישראל נכללו באור רצונו הפשוט המשולל לבוש שהוא בלתי גבול וזהו אתכסיא באתר דמופלא ממך אולם איך יתכן לבעל גבול לכלול א"ע באור כזה שהוא בלי גבול על זה אמר תקעו בחדש שופר וגו' ושופר הוא כמבואר בזוה"ק אתר דנפקין מיניה כל קלין וכו' וענין קול הוא כמבואר בתזוה"ק על השבע קולות שאמר דוד על המים שהם לעורר המוצא פי ה' המחיה כל הלבושים וזה המוצא פי ה' נקרא קול והוא כדאיתא בזוה"ק (בראשית נ:) אורייתא קאים בין תרי בתים וכו' חד סתימא עלאה יחד אתגליא יתיר (סתימא) עלאה (דא) קול גדול דכתיב קול גדול ולא יסף והאי קול פנימאה איהו דלא אשתמע ולא אתגליא וכו' ואיהו דקה פנימאה דלא אשתמע לנילמין ומהכא נפקא אורייתא דאיהו קול יעקב והאי דאשתמע נפקא מההוא דלא אשתמע ולבתר אתאחיד דיבור בהדיה ונפק לבר וכו' היינו כי קול פנימאה דקה דלא אשתמע מורה על הארת רצון הפשוט ית' המשולל לבוש המהווה את כל הדברים שבעולם ועל זה רומז הקול פנימאה של השופר שהוא פשוט ומשולל יבוש ואינו נבדל מהמקור רק השופר מקיף אותו ולבתר אתאחיד דיבור בהדיה ונפק לבר מחיליה ומתוקפיה וכו' היינו כי דיבור הוא הלבוש היותר אחרון והוא כלי קיבול לקול גדול שהוא פנימאה דלא אשתמע ואחר שנתלבש זה הקול גדול בכלי קיבול לצאת דרך הגרון ע"י ה' מוצאות הפה אז נראה שנבדל ונפרד זה הקול גדול ח"ו משורש המקור כי כבר נתלבש בדיבור ועל דיבור איתא בזוה"ק (וארא כה) דדבור הוה בגלותא היינו שנראה כמו שנפרד משורש מקור עליון ית' וזהו שכתב ונפק לבר מחיליה ומתוקפיה היינו שאינו מאיר עוד בעוצם בהירות אחר בואו בהתלבשות הדיבור כמו שהיה מנהיר מקודם על זה מסיק הזוה"ק וקול יעקב דאיהו אורייתא בתרי נוקבא אחיד בהאי פנימאה דלא אשתמע ואחיד בהאי דלבר דאשתמע וכו' היינו כי רק מצד תפיסת עלמא דפרודא נראה דדיבור בגלותא ונפרד משורש העליון ית' אבל בהארת קול יעקב דאיהו אורייתא בתרי נוקבא אחיד וכו' וזהו כמבואר (שם) כיון דנפק מן גלותא ואתחברא קול ודיבור כחדא בטורא דסיני וכו' היינו שבהתגלות הארת אורייתא רואין מפורש האחדות והחיבור מהלבוש האחרון למקור שורש העליון ית' וכענין דאיתא בזוה"ק (פנחס) דלית דיבור בלא קול ולית קול בלא דיבור והאי איהו קשיט בעלמא דאצילות אבל בעלמא דפרודא אית קול בלא דיבור היינו כי בעלמא דאצילות ניכר מפורש בעוצם הבהירות זה החיבור מדבור לקול והתכללותם במקור עליון ית' כי מאחר שרצונו ית' הוא להשפיע אור כי חפץ בעבודת האדם זה הרצון ית' בעצמו רוצה נמי שיהיה כלי קיבול נמצא ששניהם האור והכלי קיבול שקולין זה כזה ונתאחדו ביחד בשורש רצון העליון ית' אבל בעלמא דפרודא שהוא עוה"ז נראה שהדבור הוא בגלותא ונפרד משורש העליון ית' ונראה שיש פירוד בין הכלי קיבול לאור רצונו ית' ואין מתאחד הקול עם הדבור וזהו דאיתא שם אבל בעלמא דפרודא אית קול בלא דבור לכך צריכין לעורר ההתאחדות הזאת והחיבור ולהראות כי באמת נכלל גם הלבוש האחרון שהוא הדבור בהקול פנימאה ועל זה החיבור מורה תקיעת שופר דהוא אתר דנפקין מיניה כל קלין כדאיתא בזוה"ק (שם) שרומז על התכללות התפיסה האחרונה של אדם עם הרצון העליון ית' המשולל לבוש ועל זה הענין איתא בגמ' (ר"ה) דפרה קרן אקרי שופר לא אקרי היינו כי קרן רומז על הכרה במלכות שמים כ"ד בזוה"ק (במדבר קכ) והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא וכו' היינו כי קרן רומז על דבר שיש בו קץ וסוף ומחמת זה שרואה אדם נגדו מקום שנכלה שם הבנת תפיסתו ונראה לו לחלול יכול האדם שפיר להוכיח מזה שיש אחד למעלה מתפיסתו המנהיג גם שם הרי שיש מחמת הקרן הכרה במלכות שמים אכן כל ההכרה הוא רק מסבת החלול וההסתר אולם בחג הכסה צריך האדם לכלול עצמו ברצון העליון ית' לא מחמת סבת ההסתר אלא בהכרה מפורשת שאין שום הבדל ופירוד בין תפיסתו הנמוכה האחרונה ביותר לרצון העליון הגבוה ביותר ולכך צריכין שופר ולא קרן כי שופר הוא כמבואר בגמ' (שם) ותיטב לה' משור פר אם שור למה פר ואם פר למה שור מאי שור פר משופר היינו כי שור בן יומו קרי שור וזה רומז על התחלת הרצון ית' ומחמת זה הרצון נסתעף בהבריאה פני שור מהשמאל ופר הוא בן שלש שנים וזה מורה על התרחקות משורש ההתחלה ושופר רומז על החיבור מאלו השנים ומאי משמע כי זאת המצוה מקול שופר רומז על הצעקה מעומק הלב שבוקע חלוני רקיע ונוגע ברצון העליון ביותר: איתא בזוה"ק (אמור צג) בחדש השביעי באחד לחדש ר' יצחק פתח תקעו בחדש שופר וכו' זכאין אינון ישראל דקב"ה קריב לון לגביה מן כל אומין דעלמא וכו' ומאתר רחיקא קריב לון וכו' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם וכו' ואקת את אביכם את אברהם וכו' אברהם לא אתדבק ביה בהאי נהר כמו יצחק וכו' ת"ח ההוא נהר אע"ג דלאו איהו דינא וכו'. הענין הוא כי בר"ה מראה השי"ת מקום שורשם של ישראל שהוא למעלה הרבה מהתחלקות המדות וזאת מראה השי"ת ע"י מצות שופר וזהו בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם היינו בזה המקום שמתחיל אור החכמה להתלבש במדות כי נהר נקרא בינה שמשם מתחיל התחלקות המדות כדי שיהיה להאדם תפיסה והכרה והמקום של ישראל הוא בעבר הנהר ששם אינו מגיע כלל תפיסת אדם כי כל התפיסה והכרת אדם הוא רק מזה שרואה נגדו מדות הפכיים מכיר שיש אחד למעלה מהגבולים המאחד כל המדות אבל בהחללים שבין מדה למדה האחרת אין לאדם תפיסה והכרה כלל כי שם הוא באמת בלי גבול ומראה השי"ת במצות שופר שהמקום של ישראל הוא למעלה מהתחלקות המדות ששם הוא בלי גבול ונקרא עבר הנהר שמורה על חכמה שהוא למעלה מבינה ונקרא בזוה"ק ים החכמה וים הוא מים שאין להם סוף שהוא בלי גבול וזהו כוונת הזוה"ק שכתב ומאתר רחיקא קריב לון וכו' בעבר הנהר וכו' היינו כי כל הוויות הגבולים הוא רק ע"י בירורים וצמצומים ולכן ישראל משום שמבררים ומנמצמים א"ע בהגבולים שהעמיד השי"ת מגיע להם הויה משא"כ האומות שאינם מבררים א"ע בהגבולים אין להם בהם שום מקום אבל בעבר הנהר שהוא למעלה מהגבולים שם לא שייך כלל בירורים וצמצומים ושם הוא כדכתיב בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי ומנחה טהורה אף באומות ג"כ וא"כ איזה הבדל יש שם בין ישראל להאומות לכן אמר הזוה"ק ומאתר רחיקא קריב לון היינו שמראה השי"ת שם לישראל שיש להם חלק בעצמות רצוני ית' כדכתיב כי חלק ה' עמו. ואיתא עוד (שם) אברהם לא אתדבק ביה בהאי נהר כמו יצחק וכו' כי אאע"ה נקרא חסד דבי חכמה היינו שהיה לבוש להתחלת התלבשות אור החכמה בהחסד מבריאת עולם שעל זה החסד נאמר זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה היינו שהשי"ת הציב תפיסה כזו בזה העולם שמותר לאדם לומר שכוונתו ית' בבריאת העולם היתה משום שחפץ להיטיב לבריותיו וזאת הכוונה התפשט אאע"ה בעולם שיכירו וידעו שרצונו ית' הוא שתהיה תפיסה כזאת בעולם שהוא חפץ להיטיב לבריותיו לכן מצדו יש התפשטות מאד למדת החסד כי לא הגביל עדיין זאת ההכרה במדת הגבורה. וזהו שאברהם לא אתדבק ביה בהאי נהר כמו יצחק אבל יצחק אבינו הגביל זאת ההכרה במדת הגבורה שכל עסקו היה לצמצם את המדות ולפרסם בעולם לבל יתפשטו כי אית דין ואית דיין ולכן כל התחלקות המדות הוא מצד יצחק אבינו וזהו שיצחק אתדבק ביה בהאי נהר. ועל זה מסיק הזוה"ק (שם) ת"ח ההוא נהר אע"ג דלאו איהו דינא וכו' היינו אף שלפי הנראה הוא כל היראות והצמצומים מצד יצחק אבינו עכ"ז לאו איהו דינא כי כל הברכות היקרות המה מצד מדת הגבורה כמו שמצינו בברכת אתה גבור שהוא נגד יצחק אבינו קבעו בה כל הברכות היקרים ביותר מחיה המתים סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים שכל המשכת רחמים על ישראל הוא רק ע"י יצחק אבינו כדאיתא בגמ' (שבת) כי אתה אבינו וכו' ומחוי להו יצחק קב"ה בעיניו כי באמת בלתי הגבולים מהגבורות של יצחק אבינו רק מהתפשטות אור החסד בלבד היה נתבטלה הבריאה כי אור ישר מחייב תמיר אור חוזר אבל כשמקבל האדם את אור החסד דרך גבולים וצמצומים מזה מגיע לו קיום לעולמי עד: