סוד ישרים (ליינר)/ראש השנה/כא
ומסיים הזוה"ק (שם) ועוד קב"ה ושכינתא סהדין על ב"נ וכו' על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת דא ס"ם מת מעיקרו וישאוהו במוט בשנים לא יומת על פי עד אחד דלא יהיה ליה חולקא באל אחד וכו'. וביאור הענין כי כתיב והאלהים עשה שייראו מלפניו היינו שהעמיד השי"ת ארבע מדרגות עד הכרת תפיסת אדם כדכתיב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה והמדרגה ראשונה נקראת ראיה שהוא כללי שיכולין לראות בסקירה אחת כמה וכמה דברים ורומזת על אצילות והמדרגה השניה נקראת בתיקוני זוה"ק (תיקון ע) שמיעה שהוא רק פרטי כי אי אפשר לשמוע כמה דברים בשמיעה אחת (וכמאמרם ז"ל תרי קלי לא משתמעי) ורומזת על בריאה ועל המדרגה האחרונה שבא בהכרת תפיסת אדם רומזת עשיה שעליה נאמר והאלהים עשה וגו' ואחרי שבה נגמר תכלית המכוון מבריאת עולם עד שנראה להבריאה שיש בה כח עשיה כפי בחירתה ומזה הגמר ותכלית השלימות יבא להאדם גודל פחד ויראה פן ישאר כך כל מעשיו בהחלט ובחושך בלי תיקון ח"ו וזהו והאלהים עשה שייראו מלפניו היינו כי למה העמיד השי"ת זאת הדרגא האחרונה הנקרא עשה כדי שייראו מלפניו וכמבואר בזוה"ק (אמור צח:) מאי עשה עשה להאי מקטרגא וכו' וכל דא בגון דידחלון קמי קב"ה וכו' ועל זה מסיק הזוה"ק כאן עוד לימוד זכות שהקב"ה מלמד על ישראל שאין באמת שום טענה עליהם בזה שמזדמן להם לפעמים שמתפשטים עצמם לצד אחת מהקצוות כי דוקא על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת וכו' היינו כי דוקא האומות עו"ג שאין להם חלק באל אחד כי המה נפרדים ממנו ואין להם שום חיבור בהנקודה האמצעית לכן כשהם נוטים לאחת הקצוות נתברר מזה שהם נפרדים לגמרי ע"ד שביאר אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה את הפסוק וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל וגו' שנתברר בזה בשני הצדדים שאין בו עוד שום צד טוב כלל ונשאר נפרד לגמרי בלי חיים כלל כי הוא משולל באמת מהנקודה האמצעית המחברת את הקצוות אבל ישראל אף שנוטים לפעמים ג"כ לאחת הקצוות בכל זאת נשארים המה מחוברים בהשורש כי יש בהם נקודה האמצעית המחבר את הקצוות תמיד להשורש ואין יתכן כלל גבי ישראל שיהיו נפרדים ח"ו מהשורש לגמרי כי הנקודה האמצעית מחברם תמיד להשורש וממילא נמי אין פעולה כלל גבי ישראל שיהיה נשאר כך בהחלט ובחושך בלי תיקון מאחר שהם נקשרים תמיד בהשורש ושם בהשורש יתוקן הכל. וזהו על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יומת המת דא ס"ם מת מעיקרו כלומר שהאומות נפרדים המה מהשורש בכל הקצוות משא"כ ישראל אף כשנוטה לפעמים מקצה אחד בכל זאת נשאר מקושר בהשורש ע"י קצה השני ועל זה כתיב לא יומת על פי עד אחד פירוש על פי נטיות קצה אחד לפעמים כי נשאר עדיין מחובר ומקושר ע"י קצה השני, וזהו דאיתא בזוה"ק (פקודי רנא) יודעי תרועה וכו' דאינון ידעי אורחי דקב"ה וידעי למהך באורחוי ובזוה"ק (ויקרא ח) זכאה חולקיהון דצדיקיא דידעין לכוונא רעותא לקמי מאריהון וידעין לתקנא עלמא בהאי יומא בקל שופרא ועל דא כתיב אשרי העם יודעי תרועה יודעי ולא תוקעי וכו' היינו דידעין אורחין ושבילין דאורייתא וכמבואר בזוה"ק (פקודי רנא) יודעי תרועה וכו' דאינון ידעי אורחי דקב"ה וידעי למהך באורחוי וכו' שהם כל התחלקות שחילק את מעשיו ומלך עליהם וידעי מאלו הפסקות שבין גבולי ההתחלקות שגם הגבולים בעצמם המה ג"כ מהשורש כי מזה שרואים בהתחלקות הגבולים מדה והפוכה מוכרח שיש אחד למעלה מהמדות המאחדת כל ההפכים. וההפסקות שבין גבולי המדות רומזין ג"כ על זה כי כל התפיסה שיש להאדם הוא רק בעצמית גבולי המדות אבל בהפסקות שביניהם שם נראה כחלול שאין בזה שום תפיסה כי הם משוללי גוון ומהם יודעים ישראל להכיר שגם עצמית הגבולים שהם בהבנת תפיסתם המה ג"כ מהשורש למעלה הרבה מתפיסתם ועל זה איתא בזוה"ק (ויקרא שם) פיסקא סלקא היינו השברים והפסקות שבין הגבולים עולה וזה רומז על למעלה מהתפיסה. קומטרא נחתאי היינו הגבולים בעצמם שהם בהתפיסה כי מסבת ההפסקות הנקראים פיסקא סלקא מכירין ישראל שעצם הגבולים הנקראים קומטרא נחתוי הם נמי מקושרים בשורש העליון למעלה מהתפיסה וכמבואר בזוה"ק (אדרא רבה קכט) בפלוגתא דשערי אזיל חד אורחא דנהיר למאתן ושבעין עלמין ומניה נהיר אורחא דזעיר אנפין דנהירין ביה צדיקיא לעלמא דאתי הה"ד ואורח צדיקים כאור נוגה וגו' ומן ההוא אורחא אתפרשא לתרי"ג אורחין דאורייתא דפליג בז"א דכתיב כל ארחות ה' חסד ואמת וכו' ובאדרא זוטא (דף רצג.) בפלוגתא דשערי מתאחדא חד אורחא באורחוי דעתיק יומין ומתפרשין מיניה כל אורחוי דפקודי אורייתא ואתמנן עלייהו כל מאריהון דיבבא ויללא תליין בכל קוצא וקוצא ואינון מפרשין רשתא לחייביא דלא ידעין אינון אורחין וכו' היינו כי חד ארחא דנהיר למאתן ושבעין עלמין מורה על הארת השורש עליון הנקרא עתיק יומין ששם נתהפך הכל מרע לטוב ממש וזהו דנהיר לר"ע עלמין עד שנתהפך לטוב ומניה נהיר אורחא דזעיר אנפין וכו' ומן ההוא ארחא אתפרשא לתרי"ג אורחין דאורייתא דפליג בזעיר אנפין וכו' היינו כי התרי"ג מצות המה ההתחלקות הגבולים שהעמיד השי"ת שכל נפש יש לו שורש מיוחד בפרט מצוה להכיר על ידה בשורש העליון כענין שמצינו (שבת קיח:) אבוך במאי זהיר טפי אף שבאמת היה זהיר בכל תרי"ג מצות רק ששאל לו במאי זהיר טפי כלומר באיזה מצוה מיוחדת היה דבוק בשורשו וזה הכל נקרא אורחוי דפקודי אורייתא ועל זה איתא שם כל מאריהון דיבבא ויללא תליין בכל קוצא וקוצא ואינון מפרשין רשתא לחייביא דלא ידעין אינון אורחין הה"ד דרך רשעים כאפילה וגו' ולא ידען ולא בעאן למנדע במה יכשלו וכו' היינו כי מחמת זה ההתחלקות מסתעפי נמי אותן האומרים שכל מציאותו ית' אינו אלא באלו הגבולים שמשיגים בהבנת תפיסתם נמצא שנותנים גבול ח"ו לאורו ית' והם נקראו מארי דיבבא ויללא תליין בכל קוצא וקוצא ואינון מפרשין רשתא לחייביא דלא ידעינן אינון ארחין וכו' היינו כי מאחר שנותנין קץ וגבול לאורו ית' מפאת זה החושך בעצמו נמשך כל הקטרוג כי לא ידעין ולא בעאן למנדע שאורו ית' הוא באמת בלי קץ וגבול כלל וכל הגבולים בעצמם המה נמי מצדו ית' בלי גבול וקץ באין סוף. אבל על ישראל נאמר אשרי העם יודעי תרועה ידעו ולא תקעו וכמבואר שם דידעי אורחא דקב"ה ואורח צדיקים כאור נוגה היינו שיודעין אורחין ושבילין דאורייתא ומכירין באורו ית' שהוא בלי גבול ואין סוף וזה שמדייק הזוה"ק יודעי ולא תוקעי פירוש שיודעין מהשברים והפסקות שהם באורחי הגבולים ועל אלו הפסקות שבין הגבולים רומז תרועה וישראל ידעו מאלו הפסקות שגם הגבולים המה באמת נמי למעלה מתפיסתם בלתי גבול וכל התחלקות הקץ והגבול הנמדד לכל פרט נפש הוא רק שעל ידי זה הגבול יהיה לו הכרה טפי ע"כ צריך ליזהר בה נמי טפי אבל באמת צריך ליזהר בכל התרי"ג מצות נמי כי אורו ית' אינו נגבל בשום פרט מדה או גבול פרטי ח"ו ולכן מצינו תמיד גבי אומות לשון יבבא ותיבב אם סיסרא וגו' אבל גבי ישראל נאמר תקיעה וכמבואר בגמ' (ר"ה לד) כל מקום שנאמר תקיעה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה היינו כי פשוטה לפניה רומז על שורשם העליון וכמבואר בזוה"ק (ויקרא יב) ישראל באן אתר אשרי להו ברקיע השמים דכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים היינו שמקור מחצבתן של ישראל הוא משורש העליון ושם הם תמיד מקושרים בשורשם והתרועה שאחר הפשוטה שלפניה מורה על אור הנתלבש בלבושי ישראל בזה העולם בהתחלקות הגבולים ואחר זאת התרועה יש נמי תקיעה פשוטה לאחריה להורות בזה שאפילו בתוך התחלקות הגבולים של זה העולם יודעין נמי ישראל ומכירין היטב בשורשם העליון וממילא אינו נחלט עוד גבי ישראל שום פעולה בחושך כי שם בהשורש נתהפך הכל לטוב: