סביב הארץ בשמונים יום/פרק כז
| ז'ול ורן | |
| סביב הארץ בשמונים יום | |
|---|---|
| פרק כז | |
| →פרק כו | |
וחברי הריפורם קלוב אשר המרו עם פוג העבירו את שלשת הימים האחרונים בדאגה ולב רגש שאין לתאר.
ובלילה ההוא, נאספו חמשה החברים בחדר הגדול וימתינו. ובהשמע קול השעון מבשר שמנה שעות וחמש ועשרים, קם אנדריו שטיוארט ויאמר:
– אדוני, בעוד עשרים דקים יגמר המועד שהועד לפיליאס פוג.
וישאל תומס פלאנאגאן: באיזו שעה בא הקטור האחרון מליורפול?
ויען גוטיה רלף: בשבע שעות ושלשה ועשרים דקים, והקטור השני בוא לא יבוא אלא בחצי הלילה.
ויאמר אנדריו שטיוארט, א"כ אדוני, לו בא מר פוג עם הקטור האחרון כי אז כבר היה פה, ונוכל איפוא לחשוב כי אנחנו זכינו.
ויאמר שמואל פאלנגן: נמתין, לא נחליט דבר. הלא ידעתם כי חברנו איש זר מאד. בוא לא יבוא לעולם אפילו רגע לא קדם המועד ולא אחריו. ולא אתמה אם אראנו עומד לפנינו פתאם רק ברגע האחרון.
ואנדריו שטיוארט אמר: ואני גם אם אראנו לא אאמין כי הוא בא.
ותומס פאלנגן אמר: באמת, הדבר אי אפשר בשום אופן. בכל החשבון המדֻיק אשר חברנו הסכין להתנהג בו בכל עניניו, אי אפשר להמלט מעכובים מכרחים, ועכוב לשנים שלשה ימים היה די לסתר את כל חשבונו.
ויקרא אנדריו שטיוארט: הפסיד, הפסיד! אין ספק בדבר; ומלבד זה הלא ידעתם, כי אניית הטשינה, אשר רק עליה יכול פוג לבוא לליורפול בזמנו, באה תמול, והנה רשימת הנוסעים במה"ע לנסיעות הים, ושם מר פוג אין בו.
כה הוסיפו עוד החברים להוכיח במופתים חותכים, כי מר פוג עוד רחוק רחוק מלונדון, והשעון פעם שמנה שעות וארבעים דק.
ויביטו חמשת החברים איש לרעהו. לבם דפק בחזקה. ויאמר אנדריו שטיוארט: אם בעד ארבעת אלפים הלירה אשר יעלה בחלקי מהמרה יתן לי איש עתה שלשת אלפים ותשע מאות ותשע ותשעים, לא אקח.
ומחט השעון הראה ברגע הזה שמנה שעות ושנים וארבעים דק.
ויקחו החברים קלפים בידיהם, אך בכל רגע נשאו עינם להשעון. מעולם לא ארכו בעיניהם כל כך הדקים.
ותומס פאלנגאן קרא: שמנה שעות ושלש וארבעים דק.
ודומיה קמה בבית לרגע. אבל מחוץ נשמע כמו קול שאון.
ויקרא דשון סוליואן: שמנה שעות וארבעה וארבעים! לא נשאר עוד בלתי אם דק אחד!
ויניחו הקלפים מידיהם ויתחילו למנות הרגעים. ברגע החמש וחמשים, נשמע כקול רעם בחוץ, קול מחיאת כפים, תרועת שמחה. ברגע השש וחמשים נפתחה דלת החדר, והרגע הששים טרם יכלה ופיליאס פוג בא, ואחריו קול המון גדול, והוא אמר במנוחה:
– הנני אדוני!
––––––––––
אמנם, כן, פיליאס פוג בעצמו ובכבודו.
הקוראים יזכרו כי פספרטו הלך להכהן בדבר הנשואים. והכהן לא היה בביתו, וימתין לו עשרים דק. בשמנה שעות וחמש ושלשים דק יצא מבית הכהן, אך מה משונה היה תאר פניו. שערותיו מבלבלות, בלי כובע, וירץ במהירות נפלאה, ויפיל וימגר לארץ את כל הבא תחת רגליו. בשלשה דקים היה בבית אדוניו. כח לא היה לו לדבר.
וישאל מר פוג: מה נעשה?
ויגמגם הנער: אדוני, הנשואים... אי אפשר...
– אי אפשר?
– אי אפשר... למחר?
– מדוע?
– יען מחר... יום הראשון!
ויתקן מר פוג: יום השני.
– לא, יום הראשון. היום... שבת.
– שבת? אי אפשר.
– כן, כן, כן, אדוני שגה ביום אחד. הקדמנו לבוא בארבע ועשרים שעה. אפס, לא נשאר עוד בלתי אם עשרה דקים!...
ויתפוש פספרטו באדוניו, ויוציאהו החוצה, בכח נפלא.
ויקפץ מר פוג בעגלה, ויבוא לריפורם קלוב בשמנה שעות וחמשה וארבעים דק, בדיוק.
ויזכה פיליאס פוג בסכום עשרים אלף הלירה!
ועתה, איך יכול אדם כפיליאס פוג, המדֻיק כל כך בחשבונו, לטעות ליום אחד?
הדבר פשוט. פיליאס פוג הלך ממערב למזרח השמש, ובזה הרויח יום אחד. ולו הלך ממזרח למערב היה מפסיד יום אחד.
כי בלכת מר פוג ממערב למזרח, הלך לקראת השמש, והיום היה הולך וקצר לארבע דקים בכל מעלה ומעלה. ובהיות כי שלש מאות וששים מעלה בכדור הארץ, הקצור הזה של ארבעת הדקים הצטרפו בדיוק לארבע ועשרים שעה. לאמר, בעוד שפיליאס פוג, בלכתו למזרח, ראה כי השמש עבר את קו חצי היום שמנים פעם, לא ראוהו חבריו בריפורם קלוב כי אם תשע ושבעים פעם. ויבוא ביום השבת והוא חשב כי זה היה יום הראשון.
ויזכה איפוא פיליאס פוג בעשרים אלף הלירה. אפס, יען הוא הוציא כמעת תשעה עשר אלף, הרֶוח שלו לא היה גדול. וגם אלף הלירה שנותר לו, חלק בין פספרטו ובין השוטר פיקס, שכבר מחל לו. רק ליתר סדר, נכה לפספרטו את הוצאות הגז שנשרף במשך ימי מסעם.
ומה הרויח הג'נתלמן בההמרה שלו? מאומה, אם לא אשה יפה אשר עשתה אותו למאֻשר בארץ. האין הדבר שוה להקיף בגלל זה את הארץ?
תם.