סביב הארץ בשמונים יום/פרק כו
למחרת היום ההוא, לו הגידו ליושבי השכונה ששם היה בית פוג כי הג'נתלמן שב לביתו כי אז השתוממו מאד. דלתים וחלונות היו סגורים וכל שנוי חצוני לא היה בבית. הג'נתלמן הזה קבל במנוחת נפש וקר רוח את האסון אשר השיגהו. הוא נחרב! אחרי גברו על כל המכשולים והמניעות אשר רק בידי אדם לגבור עליהם נחרב במשגת השוטר הכסיל הזה! נורא הדבר! מכל הונו לא נשאר לו עוד בלתי אם סכום מצער, מלבד עשרים אלף הלירה המפקדים בבנק, והסכום הזה עתה יפול בידי חברי הריפורם קלוב. אך הג'נתלמן לא התפעל. ידע ידע מה לו לעשות.
חדר אחד בביתו נתן למרת אאודה, ונפשה מרה לה עד מות. מדברים אחדים שנמלטו מפי הג'נתלמן הבינה כי גמר בלבו דבר נורא. גם פספרטו הבין זה, וישמור על אדוניו.
ויקרא מר פוג את פספרטו ויצוהו במנוחה להכין סעודת שחרית למרת אאודה, ולבקש ממנה מחילה בשם מר פוג כי לא יוכל לאכול אתה בצהרים, כי כל עתו נתונה עתה לעשות סדרים בעניניו, רק בערב יבקש ממנה רשות לדבר אתה מעט.
ויביט פספרטו בפני אדוניו השוקטים, ולא יכול להתאפק, ויקרא: אדוני, אני, רק אני אשמתי בכל זה.
ויען לו מר פוג בקול מנוחה: לא אאשים איש. לך ועשה אשר צויתיך.
ולעת הערב, בשבע שעות וחצי, שלח מר פוג לשאל את מרת אאודה אם תוכל לקבלהו עתה לדבר אתו, ואחרי רגעים אחדים היו שניהם לבדם בחדר.
ויקח מר פוג כסא וישב עליו בפני מרת אאודה, ועל פניו לא נראה שום התרגשות. ויחריש רגעים אחדים, ואחר נשא עיניו ויאמר:
– גברתי, התסלח לי גברתי, כי הבאתיה לאנגליה?
ולב מרת אאודה דפק בחזקה, ותתאפק ותאמר:
– אני, מר פוג?...
ומר פוג הוסיף: תתן נא לי גברתי לכלות דברי. כאשר החלטתי להרחיק את גברתי מהארץ אשר סכנה היתה מרחפת עליה שם, הייתי עשיר, וחשבתי לתת חלק מהוני לגברתי, וגברתי היתה יכולה לחיות בחרות ובנחת. ועתה אני נחרבתי.
ותען האשה: ידעתי, ואני מצדי אשאל את כבודו: היסלח לי כי הלכתי אחריו עד כה? וכי הייתי אולי סבת חרבנו?
– חלילה. אבל, מהמעט שנשאר לי אבקש רשות מגברתי להפקיד סכום לטובתה.
ותשאל מרת אאודה: אבל אדוני, כבודו מה יעשה?
ויען הג'נתלמן במנוחה: אני, גברתי, לי אין צרך במאומה.
– אבל, אדוני, מה יחשב לעשות במעמדו עתה?
– כיאות לג'נתלמן.
ומרת אאודה הוסיפה: בכל אופן, העוני לא יוכל לנגוע באדם ככבוד אדוני. ידידיו...
– אין לי ידידים, גברתי.
– קרוביו...
– אין לי עוד קרובים.
– צר לי איפוא על כבודו, אדוני פוג. כיצד, אין כל לב שיוכל כבודו לשפוך אל תוכו צערו? ואמר יאמרו: טובים השנים, כי גם העני לא יכבד עליהם כל כך!
– ככה יאמרו, גברתי.
ותקם מרת אאודה ממושבה, ותתן ידה למר פוג, ותאמר:
– א"כ, הירצה כבודו בקרובה וידידה יחד? הירצה בי כבודו לאשה?
ויקם מר פוג בשמעו הדבור הזה. בעיניו כמו ברק ברק, ושפתיו רעדו. מרת אאודה התבוננה לו. המבט הטהור, הישר, החזק והרך של האשה הצעירה הזאת המרהבת לעשות הכל למען הציל את האיש אשר היא חיבת לו הכל, הפליאוהו בראשנה, ואחרי כן ירד עמק בלבו. ויעצם עיניו לרגע, ובפתחו אותן אמר בקול פשוט:
– אהבתי את גברתי, בכל הקדוש בעולם, אהבתי את גברתי והנני נתון לה!
ומרת אאודה יכלה רק להוציא מפיה קול קריאת: אח! ותשים ידה על לבה.
ויך מר פוג בפעמון לקרוא לפספרטו. ויבוא הנער וימצאם עומדים ויד מרת אאודה בידי מר פוג, ויבין, ופניו הרחבים הזהירו כשמש בארצות הקדם. וישאלהו מר פוג אם לא אחרו השעה ללכת להכהן שמואל וילסון.
ויגחוך פספרטו, ויאמר: אין אחור לפני!
– למחר ביום השני?
– כן.
ופספרטו יצא, וירץ לדרכו.