סבא אליהו/חלק ג/פרק כז
אם תטיבו לאיזה אדם תהיה חנינ״ה בנחת ולא תשימוה תחת עיניו כפעם בפעם לומר אנחנו עשינו עמך כך וכך, שמדה מגונה היא זו, כמ״ש הכלי יקר שמואל א׳ כ״ז בפ׳ ואתה הגדת היום. דקרינן אתה וכתיב את, וז״ל אין דרך העושה חסד לומר לחבירו עשיתי לך כך וכך, כי דרך נשים היא זו ע״כ. ואני אומר כי דרך נשים היא זו, ודומה למאכיל אביו פטומות ויורש גהינם, וככר ומקל כרוכים, מטה לחם וחטים מכות (ד״ה ב׳ ב׳). או דרך אשה רעה דמקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא כדאמרי׳ ביבמות, שעל יסוד זה אמרתי שאמר שלמה בשבח אשת חיל, גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה. דכיון שאמר גמלתהו טוב הוא מיותר מ״ש ולא רע, כי ידיעת ההפכים אחת. והכא אין לפרש ע״ד שכתב הרע״ב במתני׳ דאבות, צאו וראו איזוהי דרך רעה. שלא כל מה שהוא טוב ההפך הוא רע, כי החסידות טוב וההיפך אינו רע, דמהא לא ארייא. אלא ודאי ה״פ דקרא, גמלתהו טוב דמקשטא ליה תכא, ולא רע דלא מהדרא ליה פומא. ומרע״ה שעשה טובה לכל ישראל, לא אמר למנגדיו אלא ולא הרעותי את א׳ מהם, ומאי רבותיה היל״ל שטובה עשה להם, כמו שעשה לשאר ישראל, ומה יתהלל ברעה שלא עשה הגבור, אלא שלא רצה להחזיק טובה לעצמו להזכיר טובותיו, שלא יאות לאיש השלם רק מצד ההכרח, אמר ולא הרעותי, שלא נתן להם מקום להתרעם עליו. ויפה אמר הפילוסוף החכם הר״ם חפץ בס׳ מלאכת מחשבת פרשת בהעלותך סי׳ ג׳. מי שהוא טוב לעולם מטיב, אמנם לא כל מטיב הוא טוב, והמאירי בפסוק ברכות לראש משביר. הביא מאמר החכם שצוה לבניו, הסתירו מתנותיכם ואל תשחיתו אותן בהזכרכם, וכתוב שם דברי הר״ר משה ן׳ עזריה, שהכופר בטובת חבירו, אין עליו אשם על המטיב שיאמר עשיתי עמך טוב ביום פלוני, וכמו״כ לא יקרא כפוי טובה מי שמתעלם מן הטובה שקבל, ממי שמזכירה תמיד ועושה בה פרסום (ועיין ס׳ עומר השכחה שם).
והגם שיש הפרש בין צדקה למתנה, שהצדקה מתן בסתר יכפה אף, ונותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה, היא מעלה שניה מח׳ מעלות שמנה הרמב״ם בפ״י מהל׳ מתנות עניים, והמתנה להפך, הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, לפי שנותן בשביל אהבה וחבה, וצריך שתהיה חבתו ניכרת, כמ״ש התוס׳ שם בפ״ק דשבת, כי מתנה היא סימן חשיבות, שחשוב בעיניו כמ״ש רש״י בברכות, אדאמרי׳ בכוס של ברכה, אף משגרו במתנה לאנשי ביתו. פירש״י דרך דורון וחשיבות לאשתו ע״כ. ולדידי מפרשא לי עפ״י דרכם מתני׳ דאבות, חביבין ישראל וכו׳ חבה יתירה נודעת להם וכו׳. שהרצון לומר חבה יתירה, עוד היא ההודעה להם, שהיא סימן חבה לומר שנותן בתורת מתנה ולא בתורת צדקה, כמו שכתבתי באבא אליהו שלי על מס׳ אבות, באותו לשון המשולש בכל ג׳ בבות, ועד״ז מ״ש רש״י בפ׳ ראה, הענק תעניק לו. לשון עדי בגובה ובמראית העין, דבר שיהא ניכר שהטיבות לו עכ״ל. לומר שהקב״ה רוצה שתהי׳ בשביל חבה בתורת מתנה ולא בתורת צדקה, וז״ש בגובה וכו׳. כמו התם בשבת (י׳ ע״ב), שאיף ליה משחא. פירש״י ישפשפנו בשמן בין עיניו דבר הנראה ע״כ. כל זה אינו סתירה למה שאני אומר דהשתא מיהא אחר שהודיעו פעם א׳ מטובה שעשה עמו וידועה לו, והוא מגיד וחוזר ומגיד, אזלא לה החבה שלו, ואיבד את הראשונות ומגלה חרפתו שכל מה שעשה לא עשה אלא לפנים, ומחרפו ומביישו תמיד בהזכירו הטובה שעשה עמו, שאינה של אמת, כאומר שמצפה לתשלום גמול דלגרמיה עביד, ועליו נאמר וכל חסדו כציץ השדה. כדרך שפי׳ מהרח״ו ז״ל בהקדמת ס׳ מבוא שערים, או שמחזיק טובה לעצמו, כי גם זו מן התוכחות, שהרי נענש נחמיה שלא נקרא ספרו על שמו, לפי שאמר זכרה לי אלקי לטובה כל אשר עשיתי על העם הזה. כדאי׳ בפ׳ חלק (סנהדרין צג, ב). (וחזקיה שתלה בזכות עצמו תלו לו בזכות אחרים, עיין מ״ש כלי יקר בזה במלכים[1]). ואם נחמיה שלא דיבר אלא עם הקב״, על הטובה שעשה לעמו כך, ק״ו הדברים במי שמדבר על המקבל טובה עצמו, דכולהו איתנהו ביה לגריעותא, ואיכא זילותא דידיה, שכל המתפאר עצמו במה שעושה, עושה העדר כבוד לעצמו, דמראה שעשה דבר גדול נגד מה שהוא בעצמו, ומצינו בשמשון דכתיב ביה ולא הגיד לאביו ולאמו את אשר עשה. וכתב שם מהר״י אברבני״ל, שגם זה מגודל גבורתו, שלא נתפעל בפועל נפלא כזה, שלא היה בעיניו לגבורה, שעוצם גבורת הגבור הוא שלא יתהלל בגבורתו ע״כ. ויש לי בזה מילי דחידושא במס׳ סנהדרין סי׳ י״ז סוף ד״ה דאמר. עי״ש. ואיכא נמי זילותא דקב״ה כאלו מכחיש באדנותו, דלפי האמת הכל שלו, וכל מה שנותן ומזכה לאחרים משלחן גבוה הוא, וכדברי ההוא עניא דרבא בפ׳ מציאת האשה, אטו מדידהו קא אכילנא, מדרחמנא קא אכילנא.
ואני חושב למשפט שיש לכל מקבל טובה להיות גדולה אליו הטובה שקיבל, ולכל נותן להיפך להחשיבה מועטת כל דהו תרי משהו, המקבל תהיה בעיניו גדולה הטובה שקבל, אבע״א קרא דאמר דוד, כי חסדך גדול. וכן אמר שמואל (בסוף סי׳ י״ב). לישראל, כי ראו אשר הגדיל עמכם. והיינו לענ״ד מ״ד בפ״א דברכות, כל הרוצה ליהנות יהנה כאלישע. שירצה לענ״ד דוקא כאלישע, שחשב הטובה שקבל לדבר גדול, ואמר הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת. ולא היה כפוי טובה, ועבד כל טצדקי לשלם טובה תחת טובה, כמ״ש לה מה לעשות לך. ובשמעו תשובתה חזר ואמר שנית, מה לעשות לך, לשלם לה גמולה במיטבא כדבר שבחובה, ומי שאינו רוצה ליהנות אל יהנה דוקא כשמואל, כלומר שאל ימנע כדי שגם אחרים לא יהנו ממנו ולא יטריחוהו לשלם גמולם או להתרחק מחיוב טובה הנאה, דטובת הנאה ממון, כי אם לא יהנה דוקא כשמואל, שאעפ״כ היה מהנה ומועיל לכל, שאפילו בכ״מ שהולך לצרכם ולהנאתם ומהנה אחרים, לא היה נהנה מהם, וביתו עמו. ואבע״א סברא, שהרי הורונו חז״ל והשכל מחייבו, כלי קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול. וכיון שכן אם מעט ואם הרבה יאכל, רבה היא על האדם הטובה שקבל שקודם היה משולל ממנה. אבע״א גמרא דאמרי׳ בברכות, אורח טוב מהו אומר, כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי. ומהר״ל ן׳ חביב בתשובותיו בקונטריס הסמיכה פי׳ מאי דאמרי׳ בבן זומא שראה אוכלוסא בהר הבית ואמר ברוך שברא כל אלו לשמשני. דלא מרמות רוחא קאמר ח״ו אלא הי׳ אומר כך לש״ש, לומר שכל תגמולוהי עליו, כאילו כל מה שעשה בעה״ב לא עשה אלא בשבילו עי״ש. והכי מסתבר דאטו בן זומא כוליה עלמא איהו, כדאמרי׳ בשבת פ׳ חבית, מנשיא בן מנחם הוי רובא דעלמא בתמיהה. ומיכרעא מילתא במ״ד בפ״ד דסנהדרין דף ל״ז. לפיכך כל א׳ חייב לומר בשבילי נברא העולם וכו׳. וגם מהאי טעמא נ״ל לומר דלא מצלינן אתרתי, כי השואל ישאל מעט, וכמו שעשה ר״א המודעי דכתיבנא לעיל, שהיה מתפלל ואומר רבש״ע אל תשב בדין היום, לא בלבד מטעם שכתבתי משום בת דינא בטל דינא, כי אף זו שהבא לשאול יהיה בעיניו המעט כהרבה. ובפ׳ דלעיל הבאתי ההיא דברכות פ״ז, והכתיב ומברכתך יבורך בית עבדך. שאלה שאני. פירש״י שהשואל שואל כעני על הפתח, שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה ע״כ. ומפרשתו של אליעזר עבד אברהם למדנו זה, שאמר הגמאיני נא מעט מים. שהשואל שואל מעט. וזה לענ״ד מ״ש משה, מה ה׳ אלקיך שואל מעמך. שלא אמר דורש ממך כמו הנביא אלא שואל, כי יראה מילתא זוטרתי היא אצלו, וזה שואל מעמך, כי השואל שואל מעט, ודוד אמר מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי. דיש ג״כ לדקדק לשון אשיב, אך ירצה בשלמא בשאלה אני אמרתי מברכתך יבורך, דשאלה שאני ששואלין מעט, אך בהשבה ובהחזרת חן, מה אשיב כל תגמולוהי עלי, כל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי, וכוס ישועות בה״מ אשא ובשם ה׳ אקרא, אומר ׳ובשם׳ דהיינו ובטובו, ולא אמעט תגמולוהי של מקום, כמ״ש רש״י על ובטובו שם בברכות. וז״א כל תגמולוהי עלי. והשתא דמוכחא מילתא גבי מקבל טובה, אפיכו מטרתא בנותן, שיש לו להקטין האיפה בדעתו וידמה בעיניו אפילו ההרבה ככלי קטן הואיל ויש לו, ודרך העולם כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן. והוא הדבר שישראל במלחמת סיחון כתיב בזזנו ל׳ ביזה, שהיתה חביבה עליהם, ואח״כ במלחמת עוג שכבר היתה בידם מערי ביזת סיחון, כתיב בזונו ל׳ בזיון, כדאיתא בספרי פ׳ דברים, הובא ברש״י פ׳ דברים. וראיתי בביאור על התורה של מהרר״ע מספו״רנו בפ׳ וגם גמליך אשקה. שכתב וז״ל, כי ראוי לשואל שישאל פחות מצרכו שלא להטריח, וראוי לנדיב שיוסיף ויעשה לשואל די מחסורו או יותר עכ״ל. זאת ועוד יחשוב כי הוא מחוייב להטיב, וכמביא מנחת חובה ולא מנחת נדבה, ואחד המרבה יהא בעיניו כעושה מעט מן המעט, כי כך היא מדת הקב״ה, כמ״ש דוד ותקטן עוד זאת בעיניך ה׳ אלקים ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק, וזאת תורת האדם ה׳ אלקים. ירצה לענ״ד שקטון בעיניך הטוב שאתה מטיב, ובכך אתה נותן וחוזר ונותן, כאילו מה שעשית הוא כאין וכאפס, וזאת תורת האדם ה׳ אלקים. שאתה מלמד לאדם דעת לעשות כמעשיך ולילך בדרכיך. וממדת קונו יהיה בו, מה הוא חנון אף אתה תהיה חנון, כמוך כמוהו, כל מה שיעשה יהיה בעיניו כקליפת השום, מזער לא כביר. ומילין לא יכביר. להגדיל הטובה והמתנה עד לב השמים. וכן מצינו באברהם שאמר למלאכים, יוקח נא מעט מים ואקחה פת לחם. אמר מעט ועשה הרבה יותר מסעודת שלמה בשעתו, התם לכל ישראל הכא תלתא תורי לתלתא גברי, כדאיתא בפ׳ הפועלים, וגם יעקב אמר לבניו, הורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש וגו׳. דותסברא שיאמר לצמצם ולהביא מנחה מועטת, אבל לב חכם ישכיל פיהו שהיה נותן בעין יפה וקוראהו מעט, כי כן כל נותן יהיה בעיניו מעט מה שנותן, פנה להרבה והנה למעט. ועל כן יהיו דבריכם מעטים וגדולים מעשיכם, אמרו מעט בלשוניכם. מעט אשר תהיה לפניכם, מיהב יהיבא דלאו כלום הוא. וזאת אל לבבכם השיבו, הטיבו את אשר תדברו. ואל תדברו את אשר תטיבו.
- ^ אנא ה׳ זכר נא כו׳. אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא, כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים, וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו. משה תלה בזכות אחרים, שנאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, תלו לו בזכות עצמו, שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו וכו׳. חזקיהו תלה בזכות עצמו, שנאמר זכור נא את אשר התהלכתי לפניך, לפיכך תלו לו בזכות אחרים, שנאמר וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי, והיינו דאמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב הנה לשלום מר לי מר, אפילו בשעה ששגר לו הקדוש ברוך הוא שלום, מר הוא לו, עד כאן. ולעד״ן לדקדק, דהרי מצינו שאמר השי״ת לחזקיהו בלשון הזה, על וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי, אפילו קודם שיתלה בזכות עצמו, שכן כתיב למעלה לכן כה אמר ה׳ אל מלך אשור כו׳, בדרך כו׳, וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי. ואפשר לומר שכיון שבסוף אמר אנא ה׳ זכור נא וכו׳, סופו מוכיח על תחילתו, היותו מחזיק עצמו לתם וישר, ולבו נכון ובטוח במעשיו, ולזה השי״ת אשר ראה ללבב העתיד, לזה מקדם ומאז אמר וגנותי על העיר הזאת למעני וכו׳, לתלות לו תמיד בזכות אחרים, ולא כאשר עם לבבו, בוטח במעשיו הטובים. והנכון הוא כי אין ראוי לאדם להחזיק טובה לעצמו מצד מעשיו ולבטוח בהם, שזה גורם שיתמעט איכות מעשיו ומעלתם, ולזה התולה בזכות עצמו, בהכרח הוא אשר יתלו לו בזכות אחרים, כי זכות עצמו אפילו שיהיה מרובה, נתמעט בתליית אשר תלה במעשיו, וזהו כלל של כל התולה בזכות עצמו אפילו שזכותו מרובה, והתולה בזכות אחרים ואפילו שזכותו מועט, מצד הענוה שבו, שמיעט את עצמו לתלות בזכות אחרים, היא שעמדה לו להתעלות במעשיו עלוי רב עד שיתלו בזכות עצמו, על דרך תולה ארץ על בלימה, שהקב״ה תולה על מי שמחזיק עצמו כאילו אינו וכבלי מה, כמו ונחנו מה וכו׳. ולזה אמר כי חזקיה תלה בזכות עצמו לעצמו, לשיצילהו השי״ת מחליו. ובמה שאמר אנא ה׳ זכור נא וכו׳ את אשר התהלכתי לפניך באמת וכו׳, והיה תכלית הזכרון הזה, כדי שיחייהו ויבטל גזרת מות מעליו, שאמר מת אתה, והקדוש ברוך הוא השיבו, שמעתי תפלתך הנני רופא לך, ביום השלישי וכו׳, והוספתי על ימיך וכו׳, וזאת הרפואה שארפאך לא למענך אני עושה אלא כדי להגין על העיר הזאת, שלא יחסר דבר ומנהיג כמוך מתוכה, נמצא מאמר וגנותי על העיר הזאת חוזר לראש הענין של הנני רופא וכו׳, ואל והוספתי וכו׳. שתכלית כל זה לגונן על העיר הזאת. ויוכיח זה הפירוש שלא אמר וגנותי על העיר להושיעה, אלא וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען וכו׳, שזה מורה שלא דבר על תשועת העיר אלא על תשועת מלכה, שאפילו רפואתו לא תהיה בזכות עצמו שנתמעט כיון שבטח בזכותו כנזכר, אמנם למעלה שאמר וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני וכו׳, אין זה פגם בכבוד חזקיה, אדרבא תפארת היא לו ומעלה, שתהיה הצלת העיר למען ה׳, וזכותו קיים לו ולבניו ולדורות דורותיו, אמנם בפסוק הזה שמדבר שהצלתו תהיה נתלית בעיר והוא עולם הפוך, לכן תלו זה הענין בעון אשר תלה בזכות עצמו כאמור. ומתוך דברי חז״ל מובן שהתפאר במעשיו ותלה בזכות עצמו, ולא ישר דבר כזה בעיני ה׳, ולכך תלה לו בזכות אחרים.