סבא אליהו/חלק ג/פרק כו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
<< · סבא אליהו · חלק ג · פרק כו· >>

באמת אמרו שאלה חצי חכמה. אך לחלק יצאו, חצי כבוד ולא כולו אומר כבוד, חצי חכמה ולא כולה, כי גם אמרו (בפ׳ חלק (סנהדרין קו, ב) גבי דואג) רבותא למבעי בעיי (בתמיהה). וכנגד ד׳ בנים דברה תורה, וסדר הבדלות יש למנות בין שואל מדעת שאלת חכם לשואל שאלת טפשות לא מחכמה שאל, ובכל זאת לא הביישן למד, ומי יתן תבא שאלתו ויחכם, הלא טוב ממי שאינו יודע לשאל כלל. ורש״י בפ״ק דחולין דף ו׳, בתלמיד יושב לפני רבו, שאמר קרא כי תשב ללחום וגו׳. פירש ז״ל בין שאל ע״כ.

אמנם יש שאלת רשע שהשאלה עצמה ראויה לעונש, ועקימת שפתיו הויא מעשה רע, וכמו כן יש שאלה שאינה הגונה, שהשאלה בעצמה היא חוצפא גדולה, אעפ״י ששואל רשות ולא חציף לעשות מעצמו, אעפי״כ קללה תחשב לו, דרך משל שאלת אדוניה, ויאמר אליה שאלה אחת קטנה אנכי שואל מאתך אל תשיבי את פני וגו׳. (ויאמר אמר נא לשלמה המלך כי לא ישיב את פני וינתן לי את אבישג השונמית לאשה). ונתחייב מיתה על השאלה לבדה לפי ששאל להשתמש בשרביטו של מלך, כמ״ש כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף, כי בנפשו דבר אדוניהו את הדבר הזה, והוא קראה שאלה קטנה, ולא היתה תחת גדר שאלה כלל, ובשמואל א׳ סי׳ ל׳, קורא הכתוב איש רע ובליעל לאותם האנשים ששאלו לדוד שאלה שלא כדין ושלא כמנהג, לזכות בכל השלל מבלי תת חלק ליושב על הכלים, הגם שדוד קראם בלשון רכה אחים, ויאמר דוד לא תעשו כן אחי, שעדין לא היתה ידו תקיפה עליהם לדבר אליהם קשות, או אפשר ע״ד מה שכתוב בפ״ז דסוטה, גבי שמעוני אחי ועמי. אם אתם שומעים לי אחי אתם, ואם לאו עמי אתם ואני רודה אתכם במקלות ע״כ. ומסתבר לי דהיינו דאמרי׳ בפ״ק דברכות, לכו ופשטו ידיכם בגדוד, מיד יועצים באחיתופל, נמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים, דקשה כל כך למה להתייעץ באחיתופל ולימלך בסנהדרין קודם שישאלו באורים ותומים, ישאלו באו״ת מיד ויאירו דבריהם, ומהם תצא לאור משפטם ולא יטעו, אלא כך אני דן, שבתחילה היו יועצין באחיתופל ונמלכי׳ בסנהדרין, לידע אם היתה שאלתם הגונה לשאול באו״ת, וזה מהטעם שאמרתי שלפעמים השאלה לבדה מחייבת.

ומעתה אתם בני אם תבעיון בעיו שובו אתיו בשכליכם ושפטתם צדק בדעתיכם, אם השאלה ראויה או בלתי ראויה, עצו ודברו, שאלו לנתיבות עולם דרך נתיבה אל מות, ועולתה תקפוץ פיה, עולה וחטאה לא תשאלו. יפתח ששאל שלא כהוגן השיבוהו שלא כהוגן, כדאי׳ בפ״ק ד(תענית ד, א), ונראה שעל יסוד זה ג״כ אמרו שאלה חצי חכמה, כי צריך לתור ולדרוש בחכמה לשאול כענין, והולך בחכמה הוא ימלט משאלה בלתי הגונה, וכלל זה יהיה בידכם שאין לאדם לשאול מאחרים מה שהוא יהיה מכחד מהם אם יהיה הוא הנשאל. ובעמדי על פרשת אליעזר עבד אברהם שנכפלה בתורה, וכתוב בה ויהי כראות את הנזם והצמידים על ידי אחותו וגו׳ ויאמר בוא ברוך ה׳ וגו׳. דקדקתי זה הלשון וראש דברו של אליעזר אמת, דקדים אמר עבד אברהם אנכי, ועוד שסיפר גנותו ג״כ, שאמר אולי לא תלך האשה וגו׳. דאלי כתיב, שבת היתה לו לאליעזר והיה רוצה להשיאו בתו, וא״ל אברהם בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מדבר בברוך ע״כ. דקשה כמו שהקשו המפרשי׳, למה בתחילת הפרשה כשדבר עם אברהם, לא כתיב אולי חסר כמו הכא כשדבר עם לבן ובתואל, ודאי צריך לומר שלהם גילה בפירוש שהיה מבקש עילה לתת לו בתו, מה שלא גילה לאברהם כי אם דרך רמז, ומי הכניסו שיצא עמהם בגילוי ענין זה, אך נ״ל שאליעזר בא להסיר מלבם מה שהיו יכולים לומר לו, אתה שואל ממנו דבר שאתה מנעת ממנו, שאם השאלה טובה והגונה והמקח טוב, למה לא עשית עם בתך, ולכן כשראה לבן הצמידים ע״י אחותו לשידוכין, רמז לו דבר זה באומרו בוא ברוך ה׳ וגו׳. שבהיותו ברוך ה׳ גם בתו היתה הגונה ליצחק, ונמצא שהעיכוב היה מצדו לאיזה טעם שלא יערב לו הזיווג ההוא, ומה דלדידיה סני לחבריה לא ליבעי, ולכן הוכרח אליעזר לומר להם מיד עבד אברהם אנכי, שהוא מזרע כנען, והלואי שזרע אברהם יוכל לידבק בו, ולהם גילה שהיה מבקש עילה להשיאו בתו, ושהיה בלתי אפשר לפי שאינו ברוך ה׳ כמו שחשבו, אלא מזרע אחר, שאל״כ היה נוטל לחלקו המנה יפה, והעיכוב היה מצד אברהם, באופן שלא ימנעו בשביל מה שחשבו ויכירו וידעו דהאי דורונא דשלח להו הקב״ה, ועיין לעיל ריש פרק י״ט.

ועוד תשכילו חכמה במשאלותיכם, שלא תפריזו על המדה, לשאול דבר קשה ההשגה, ותתנו עליכם עבודה קשה או ח״ו תמנעו הטוב מכם, כגמלא דאזיל למתבע קרני ואודני דהוו ליה גזיזו מיניה, ומטעם זה כשאמר אספסייאנוס לריב״ז בעי מינאי מידי דאתן לך, שאל יבנה וחכמיה ושושילתא דר״ג ואסוותא דאסיוהו לר׳ צדוק, ולא שאל לישבקינן הדא זימנא, דסבר דילמא כולי האי לא עביד והצלה פורתא נמי לא הויה, וליתא לדרב יוסף דקרי עליה משיב חכמים אחור, דאדרבה מחכמה לא שאל, ולכן אברהם לא ערב לבו לשאול מהי״ת הצלת לוט במהפכת סדום, אעפ״י שמסר נפשו עליו במלחמת המלכים, עיין זהר פ׳ וירא.

אך בזאת נאות לכם במילי דשמיא, כי במילי דשמיא אין תחומין למעלה, ולא תעזוב נפשיכם לשאו״ל מדה טובה מרובה, הרחיבו שאו״ל כלים ריקים אל תמעיטו, בקשו צדק בקשו ענוה, כי ה׳ לא ימנע הטוב מכם, שאלו מה׳ מטר משפטי צדק, שאלה בבעלים, בעלי חכמה ומדע, כי הבא ליטהר מסייעין אותו, וקים לן דאין צרות עין למעלה, שזהו לענ״ד דכתיב גם ה׳ יתן הטוב, גם כלומר בריבוי, דגם ריבויא הוא, כמ״ש ויתן. יתן ויחזור ויתן, וחילוק זה בין מילי דעלמא למילי דשמיא, ברור מללו חז״ל בפ״ז דברכות, גבי האומר מטובו ה״ז בור, דא״ל אביי לרב דימי והא כתיב ומברכתך יבורך את בית עבדך, בשאלה שאני. בשאלה נמי הכתיב הרחב פיך ואמלאהו, ההוא בד״ת כתיב. ופירש״י הרחב פיך לשאול כל תאוותיך ע״כ. וכן אמרו בשלמה שבקש להיות כמשה וכו׳, דבמילי דבשמיא הרחב פיך וגו׳. ודעו כי בטובות גשמיות וגופניות יש להן קצבה, ותפסת מועט תפסת, כי בהגיע האדם לסוף תחום המעלות חוזר לעקב, כמי שעולה בסולם שאחר שעולה עד סוף כל השליבות מוכרח לירד למטה. ושמעתי שלזה אמר הכתוב והיית רק למעלה. רק ממעט שאם אתה עולה למעלה לגמרי צריך אתה לירד, לא כן בטובות נפשיות ורוחניות של עוה״ב שאין לעליות תכלית, והילכך במילי דשמיא הרחב פיך. וכזה ראיתי אני במלת כסף ובמלת זהב, משונות זו מזו בכיוון, דכס״ף ראשית מספרו מצער ואחריתו ישגא ויעלה הסכום ככל הב׳ אותיות הראשונות, מתחיל בכ׳ ס׳ שהם שמונים והפ׳ מקבץ אותם, שעולה כמו כ׳ ס׳ שמונים. וזה״ב להיפך ראשיתו ז׳ שבעה, ואחריתו ה׳ ב׳ שבעה כמו הז׳. וזכר לדבר מ״ד בפרק יש בכור, כל כסף האמור בתורה סתם סלעין. דנביאים ליטרין, דכתובים קנתרין וכו׳. שמוסיף הכסף והולך, כמ״ש בעל עיון יעקב, ובהיכא דכתיב דוקא כסף איירינן כמ״ש יפה מראה פ״ק דקדושין דף רס״ו ע״ב. והוי ממש כמו מלת שקר, שאמר הזוהר שרי בחבורא וסיים בפרודא. שר״ל מתחיל בחיבורא הוא ש׳ דשקר, ומסיים בפירודא ק׳ ר׳ דשקר גימט׳ ש׳. כמ״ש הרמ״ז בשם ס׳ ליקוטים פי׳ הסבא דמשפטים בפ׳ תצוה במהדורא בתרא דף ק״פ ע״ב, וס׳ מקדש מלך שם. והנה כי כן אני אומר דכסף שהוא הטוב גשמיי פחות מהזהב, והזהב למעלה ממנו, מתחיל במעט ומסיים בהרבה, שרי בפירודא ומסיים בחבורא, והזהב שהוא סוף המעלה, שקר תרמיתו שחוזר ומתמעט. בהגיעו אל תכלית יורד למטה, ושרי בחבורא ומסיים בפירודא. ודרך רמז נ״ל לומר דהיינו שאחז״ל ודי זהב, בשביל כסף וזהב וכו׳. דהלא הפ׳ שם אינו מזכיר אלא זהב, ולא הוזכר כסף אלא בפ׳ דהושע, וכסף הרביתי לה וזהב וגו׳. אבל נ״ל דבמלת ודי נרמז כסף, דמלה זו מתחלת בפירודא ומסיימת בחיבורא ככסף ו׳ ד׳ גימט׳ יו״ד. וכל זה כדאמינא במעלות גשמיות, אבל בנפשיות יש מעלה ע״ג מעלה עד אין תכלית, ומה״ט נ״ל שנאמר בזהב של מצוה תנופה, לרמוז שאינו כזהב דעלמא שנאמר בו ירידה כנז׳. אבל בכסף שאפי׳ בכסף חול אין בו ירידה, כי יש מעלות למעלה, לכך לא הוצרך בו תנופה, וזה ע״ד הפשט כי עפ״י הסוד יש בזה טעמים אחרים נכוחים למבין, עיין בס׳ מקדש מלך פ׳ בראשית דף י״ז, ובדפי הספר ע׳ ע״ב. נמצא דבמילי דשמיא וטובות נפשיות ורוחניות הואיל והן בלא תכלית, כל המרבה לשאול משובח, ומזה הרמז שרמזתי בחילוק שיש בין כסף לזהב, שזה מתחיל במעט ומתרבה בסופו וזה להפך כנזכר, נרמז ג״כ מ״ש נחלה מבוהלת בראשונה אחריתה לא תבורך. דמשום דמעוטא הוא אייתר, ותפסת מועט תפסת, והאוחז ביד יותר ממלא קומצו נופל מידו לארץ, וכל יתר כנטול דמי ואחר עמו, ועל כן יש להזהר מן הערבוביא של עסקים, כי דבר קשה הוא לתפוס החבל בכמה ראשים, וראש אחד לחשוב בתפיסת כמה חבלים, כשזה קם זה נופל, אמר מעולם לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת. ובילקוט קהלת בפ׳ טוב מלא כף נחת, איתא טוב מי ששוכר גינה ואוכל פירותיה, ממי שהוא שוכר גינות הרבה והוא מבטלן ומאבדן, מתלא אמרי דאגיר גנא אכיל צפרין, דאגיר גנייאן אכלין ליה צפרין, ורעות רוח רעותיה מתקרי מרי אסיי׳ ע״כ. והיינו מ״ש הכתוב ואוהב בהמון לא תבואה, דבהיותו אוהב הרבוי גנות הרבה, לא תבואה, דאכלין ליה צפרין, ומסיים גם זה הבל, דגם רבוייא לומר דזה הריבוי אינו אלא הבל, ואמר לשון תבואה, שאינו מוסיף להבא, כמ״ש רד״ק בפ׳ ויאכלו מעבור הארץ. שעבור הוא דגן ישן של שנה שעברה, ותבואה של שנה הבאה על העתיד. וכן אמרי׳ בפ״ב דערכין, תניא רשב״ג אומר שילוח (הוא גיחון הנזכר במשיחת שלמה בריש מלכים כתרגומו שם, וכפירש״י בפ״ג דהוריות, ודלא כהרמ״ה שם) היה מקלח מים בכאיסר, (פירש״י שלא היו מימיו נובעין אלא כצנור קטן שאינו רחב אלא כמוציא איסר), והרחיבוהו כדי שיתרבו מימיו, ונתמעטו חזרו ומיעטוהו והיה מקלח מים, לקיים מ״ש אל יתהלל חכם בחכמתו. פירש״י שחכמתו אינה אלא מקולקלת, שכלי מקדש ראשון נעשו עפ״י הגבורה וכו׳. ומהרש״א כתב שהענין ללמדינו דיותר שהמלך מתגאה במלכותו מתמעט ע״ע. ואני אומר שעוד נפקא לן מזה שיותר שמבקש האדם להרחיב עניניו ועסקיו כדי שיתרבו מימיו, יתמעטו וימשוך לו מצינור קטן מים מרובים ככל הצורך, וכל האומר רח״ב רח״ב יצרו צעדי אונו ויכזבו מימיו. וז״ש יצחק כי עתה הרחיב ה׳ לנו ופרינו בארץ. שאינה הרחבה אנושית כי אם מה׳ ית׳, שהרחבתו היא הרחבה אמיתית. וכן משה אמר ברוך מרחיב גד, דהיינו ברוך ה׳ מרחיב גד, כמ״ש מהרי״א, ולא הרחבת ב״ו שעל הרוב גורמת הפסד, כמו שאירע בשילוח והרבית הגוי לא הגדלת השמחה. ונמצא כתוב ממלך צרפת א׳ שהפצירו בו לקבל ממלכת עיר גיינוב״ה, עיר גדולה וחשובה ולא אבה והיה סרבן באותה שעה, כמ״ש בסקולא ד״י פרינצי״פי בחלק ב׳ פ״ג ריש דף כ״ה, כי שמירת המלכות שלו עיקר, והתוספת חשבו לגרעון מהטעם האמור, כי עזיבת הריבוי הוא קיום השאר, ודכוותה במשא ומתן דנפיש אפחזיה, ודומה כמי שאוכל הרבה ומשמן בשרו ירזה, וכמו שכתבו הטבעיים מהטחול, שיותר שיתעבה ויתגדל הגוף נעשה כמקל דק לקוי חס״ר ומצטמק ורע לו (מוראטו״רי בפילוסופיא) וכן כתוב לצחות על צד המשל, בכלב שהיה בפיו חתיכת בשר, וכראותו צלו חוצה לו יותר גדול, השליך הבשר לתפוס הצל, ובא השועל ובלעו, ונמצא הכלב קרח מכאן ומכאן. ובמדרש הביאו רד״ק בשופטים ז״ל, אתה מוצא בימי גדעון שהיו עובדים לבבואה שלהם, פי׳ לצל שהיה נראה מהם על המים, ואפשר למשל שהיו עושים הסבה טפל למסובב, וגם שמניחים העיקר לרדוף אחרי ההבל ויהבלו. וכל זה בעסקי הגוף, כי בעסקי הנפש כלי מלא מתקיים, וימלא כפו קוצר ואוהב בהמון, זה לו תבואה בוא״ו, כמו שדרשו בפ״ב דמכות. ופירש״י שכל תבואה שלו מקרא משנה הלכות ואגדות. ול״א דקרא כתיב וקרי באל״ף, ומיירי בהמון ותבואה גופניים, אלא דמינייהו דרשי ההפך בנפשיים, כפי מ״ש מהרש״א שם, וכמו שאכתוב בס״ד לקמן בפ׳ מ״ח. וניחא יותר שאומר גם זה שהוא ריבוי זה כנ״ל הבל, אבל אחר אינו הבל, היינו ריבוי התורה, דלספי נפשיה כתורא, כי הממון יש לו גבול והתורה אין לה גבול, כמ״ש מהר״ש יפה בב״ר פ׳ מקץ פ׳ צ״א סי׳ י״א. בשם מהר״ש סבע עי״ש. ובירושלמי סוף ברכות, כל ברכייא טבין וברכייא דאורייתא בישין. ופירש מהר״ש יפה כפי גרסא זו, שכל דברים ההסתפקות בו טוב משא״כ בתורה, וברכייא לשון סיפוק והגבלה, ואף לפי גירסת כדבייא, פי׳ מענין לא יכזבו מימיו, גבול והפסק, שאין לתת גבול לתורה עי״ש. אמנם בהבנת אותו הענין דמס׳ מכות הארכתי בחידושי, ותמצית הדברים כי מהרש״א הקשה שם דלא תבואה בלמ״ד אל״ף, ומכולהו דדרשי לקרא התם משמע דדרשי ליה בלמ״ד וא״ו, ומיישב דמשום סופיה דקרא גם זה הבל בלא תבואה, דרשי ההפך בהפך דלו תבואה, ובהמשך פי׳ המאמר על דרך זה דחק ונכנס בדוחק יע״ש. ואני בעניותי הבנתי הענין יותר מרווח, דדרשי לא תבואה לא כמו שהוא באל״ף, שר״ל לא יש תבואה, שאין לו, אין מחסור כל דבר, או שיש לו הכל ואינו צריך לו יותר, ויישבתי ג״כ סיפיה דקרא, גם זה הבל לכל מר ומר אמילתיה, אבל לפי האמת כתבתי שנ״ל דדרשי ליה רבנן בתמיהה. ולאו חדתא היא בגמ׳, שכן מצינו בפ״ק דנדה, מאי טעמי׳ דר״מ דכתיב מי יתן טהור מטמא לא א׳. יחידו של עולם בתמיהה. וכן בב״ר וירא פ׳ מ״ט. לא אחריש בדיו לך אני מחריש וכו׳. ופירשו המתנות כהונה והיפה תאר בתמיהה, כפי הכתוב בלמ״ד אל״ף, כי לפי הקרי שהוא העיקר ניחא בניחותא, עיין מנחת שי שם באיוב סי׳ מ״א. וכן אמרי׳ בפ״ק דע״ז דף י״ט, לא יחרוך רמיה צידו, רב ששת אמר צייד הרמאי יחרוך. ופירש״י שמפרש הפסוק בתמיהה וקרא קא מתמה, וכי לא יחרוך רמיה צידו. ובגמ׳ סוף פ׳ החובל, ר׳ יוחנן אמר יש הן שהוא כלאו, ויש לאו שהוא כהן, תנ״ה הכני פצעני על מנת לפטור ואמר לו הן, הרי יש הן שהוא כלאו, קרע את כסותי על מנת לפטור ואמר לו לאו, הרי לאו שהוא כהן, ופירש״י ורע״ב דבלשון תימה אמר לו. ועפ״י גמ׳ זו אני מפרש מתני׳ דסוף פ״ה דסוטה, בו ביום וכו׳ הן יקטלני לו איחל. עדיין הדבר שקול, לו אני מצפה או איני מצפה, ת״ל עד אגוע וגו׳. מלמד שמאהבה עשה, דקשה וכי תסברא שיאמר איוב שאינו מצפה, ועוד שא״כ אפי׳ מיראה לא עשה, וזה לא עלה על הדעת, אך ירצה לענ״ד עדיין הדבר שקול וכו׳. כלומר אם בין הקרי בין הכתיב בניחותא, ואז יהי׳ פירוש הקרי לו אצפה מיראה, ופירוש הכתיב לא אצפה. איני מצפה מאהבה, או דילמא שגם הכתיב באל״ף ר״ל שהוא מצפה ובלשון תימה אמר, וכי לא אצפה, דהשתא יבואו שניהם המקרא והמסורת לומר שמצפה בתכלית מכל ב׳ הבחינות, חד מיראה חד מאהבה, ואים שום צד לשלול שאינו מצפה, ת״ל אם אגוע וגו׳. מלמד שמאהבה עשה, הרי שגילה דעתו דבכל הצדדים מצפה, ולא באל״ף דכתיב במסורת הוא בתמיהה דמשמע הן. ועד״ז מתבאר הפסוק עצמו, שהוא כמו פירוש לפירושו, שפירש לבסוף באמור הן יקטלני לא איחל, דיש לדקדק דהיל״ל אם יקטלני או כי יקטלני, אבל פירושו הן הוא לא שאני אומר, הוא הן שיש לאו שהוא כהן, וז״א הן יקטלני לא, ועיין מ״ש בס״ד לקמן פרק מ״ח. והכא נמי נ״ל דדרשי הכי, ואוהב בהמון, וכי לא תבואה בתמיהה, אל תאמר כן שגם זה הבל, אם תאמר כן אלא לו תבואה, יש ויש, וניחא לכל מר ומר כדאית ליה התם, והטעם שפירשוהו בתמיהה, לפי שרישא דקרא אוהב כסף וגו׳ דרשוהו על משה, אוהב מצות. ונמצא דסיפיה כרישיה בתורה, ואיך אפשר אם כתיב לא תבואה בלמ״ד אל״ף, לכך דרשי ליה בתמיהה. אבל אכתי קשה לי, אמאי לא מפרשי להאי קרא בניחותא כפשוטו, ע״ד דאמרי׳ התם בפ״ק דע״ז, וקובץ על יד ירבה, אם עושה אדם חבילות חבילות תורתו מתמעט, ואם קובץ על יד. פירש״י מעט ירבה, ואף פסוק ואוהב בהמון נפרשהו הכי, מי שאוהב בהמון חבילות חבילות בריבוי, לא תבואה שמתמעט, ומסיים גם זה הבל, מכוון למ״ש הון מהבל ימעט, דהון לשון ריבוי כמ״ש רד״ק בשרשים, ארבעה לא אמרו הון במשלי ל׳. לא אמרו הרבה, שכן נ״ל פירושו, דלא כמהרש״א והרי״ף שכתבו דיליף מהבל בחילוף ה״א בחי״ת, שאין שום צורך לדחק כן משום לישנא דחבילות, אלא ממלת הון דהיינו ריבוי, הפך קובץ על יד, שר״ל מעט כפירש״י. וא״כ אמאי לא מפרשי הכי בניחותא, ואשמועינן דבמצות אוהב כסף וגו׳. אבל בתורה אינו כן, צריך לקבוץ מעט מעט על יד. ונלע״ד לתרץ ולומר דלא ניחא להו למדרש הכי, משום מ״ד התם, אמר רבא ידעי רבנן להאי מלתא ועברי עלה, ואמר רנב״י אנא עבירתא ואקיימה בידי. ואעפ״י שהתוס׳ מקיימי גירסת רש״י, אנא עבידתא בדל״ת, מהרש״א קיימה לגרסא אנא עבירתא ברי״ש, משום דסוף סוף רבנן עברי עלה, ומאי רבותא דרנב״י לומר שהוא עשאה, אלא ודאי דכולהו דרשות דלעיל סתרי להאי מלתא, ולכך רבנן עברי עלה ועבדי כהנך דרשות דלעיל, דיש ללמוד הרבה, ורב נחמן הוסיף דאף הוא עבר עלה ולמד חבילות חבילות הרבה יחד כרבנן ונתקיימה בידו, ואיכו השתא דאף רבנן דהכא אית להו הכי, וכל חד וחד דריש הפ׳ לא תבואה כפי שטתיה בתמיהה ולא בניחותא, ולא כפי׳ הנזכר, והרי״ף בפ׳ כיצד מעברין דאיתא שם, ההיא דרב ששת דמס׳ ע״ז פי׳ אותו פסוק דלא יחרוך בניחותא, דלא כרש״י, והאמת יורה דרכו כמ״ש רש״י ז״ל בתמיהה, וגם פי׳ לא תבואה הכי נדרש כמילתיה, ומלבד הבנת ההיא דמס׳ מכות, שהובררה למעיין היטב עפ״י דרכי שכתבתי, נמצינו למדין ג״כ לעניינינו שאפי׳ בד״ת אין לומדין חבילות חבילות, כי אם קובץ על יד, אליבא דמאן, וגם קייל״ן בפסחים דף ק״א ע״ב, אין עושין מצות חבילות חבילות, ואם בד״ת כך, כ״ש במילי דעלמא, ומשא ומתן ריבוי העניינים מהבל ימעט, ותפסת מועט תפסת, והזהרו בערבוביא אפי׳ בד״ת, אך בדברים שלא כסדרן דוקא, כי במוספין כהלכתן, אשרי המרבה לו לו תבואה, דהא ידעי רבנן להא מלתא ועברי עלה, ולמלתי אנא מהדר שלא תאמרו הון כפי׳ רד״ק הרבה, ודי במילי דשמיא.

ואף לזה אפשר שרמזו רז״ל בפ״ג דתענית בר״א בן פדת שאמר רבוניה דעלמא, כוליה האי ותו לא, וא״ל ולחברך מאי ניתיב להו, אמרו קמיה רבוניה דעלמא, ומגברא דלית ליה קא בעינא, וכן מצינו באלישע ששאל מאליהו פי שנים ועלתה לו, ואעפ״י שא״ל אליהו הקשית לשאול, הקשה נעשה קש ונתמלאה שאלתו, וכן במילי דחכמתא, החכם אמר שאל שאלת שוטים ואל תתבייש, והשאלה והערת הספק לבדה היא חכמה כשאינה בפנות האמונה, כמו שכתבתי בפ״ב. ובדואג אמר רבא בפ׳ חלק, רבותא למיבעי בעיי, כי טינא היתה בלבו כדאיתא בפ״ב דחגיגה דף ט״ו, והיינו שמץ מינות. עיין כלי פז ישעי׳ ל״ג דף קל״ח ריש ע״ג.