סבא אליהו/חלק ג/פרק ט
אליכם אישים אקרא, אוקירו לנשייכו ותיטיבו דרכיכם לבקש אהבה, דהא כל בני עלמא רחמי לנשייהו, כמ"ש בזוהר חיי שרה דף קל"ג, ועל אתתא דאתנטלת מגרמא אמר בן סירא, גרמא דנפיל בחלקך אב או ביש גרריה. הובא בתקונים תיקון ס"ה, והנשים יתנו יקר לבעליהן, דכר ונוקבא כחדא, לית שבחא אלא לדכורא בזוהר פ' בא דף ט"ל, ונוי דנוקבא מנוי דדכורא הוא (אידרא זוטא דף רצ"ו ע"א), ודעו כי נוקבא ע"ג דכורא דינא הוי, ככתוב בס' התיקונים ובס' מנות הלוי דף כ"א ע"ב, ואכתוב מזה לקמן בפי"ג, וקרא כתיב ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. ואף זו מן התוכחות בישעי' ג', ונשים משלו בו. וכתב רבינו האר"י זלה"ה בדרוש הקליפות פ"ג, שכח הנקבה דקליפה גדול מכח הזכר, כי הנקבה יש לה עשרה אורות, והזכר אין לו רק ששה, ובזוהר פ' פינחס שהיא נקראת יותרת הכבד, דאתגברת על בעלה, ואיהי שלטא על דכורא ע"כ. ועיין מקדש מלך נשא דף קמ"ה. ומכח זה כתב בעל מאיר לארץ פ' בא, שלא נתבטלה לגמרי מלכות דקליפה ביציאת מצרים ע"ש. והיינו ודאי שכתב הזוהר תשא דף קצ"ג ע"ב, דתרי עגלי דירבעם דכר ונוקבא, דכר הוה בבית אל, ונוקבא בדן, ואתמשכו אבתריה דההוא דנוקבא יתיר, דכתיב וילכו העם לפני האחד עד דן עי"ש. ואני קריתי בספרי הטבעיים שהפתן נחש רע, הזכר יש לו שני שינים והנקבה ארבעה. (וגם זה ראיתי אני בס' שער השמים מ"ד דף כ"א, שכתב בכל מיני בעלי חיים הנקבות חלשות בכח יותר מהזכרים חוץ מזאב ונמר, כי הנקבות יותר חזקות ובעלי גבורה), ובפסיקתא פ' תזריע איתא ז"ל, אשה כי תזריע, מה כתיב למעלה מן הענין, והתקדשתם והייתם קדושים. לאחר שהזהיר הקב"ה את ישראל להיות קדושים והבדילם מן הטומאות וכו' נתן להם מצות טהרת הגוף, ולפי שיש בזכר מצות מילה הקדים הזכר לנקבה, לכך נאמר אשה כי תזריע וילדה זכר ע"כ. ולכאורה קשה מהיכא תיתי אפי' בס"ד שיקדים נקבה לזכר, דאצטריך בכי יותן טעם משום שיש בזכר מצות מילה, אך נ"ל מכיון שכח נוקבא דקליפה גדול מכח הזכר, ועיר פרא אדם יולד, ערל זכר וטומאתו עליו, הוה ס"ד שיקדים הנקבה, ולכך אצטריכא ליה טעמא, דאעפ"י שעכשיו כשנולד הוא עיר פרא, כיון שקדימה נתנה עליו מצות טהרת הגוף ומצות מילה, כל העומד להעשות כעשוי דמי, ויש לו דין קדימה ע"ש סופו, שנאחז בקדושה ותסור מעליו אולת הקליפה והערלה. והיינו דפתח פתחא להאי פרשתא בפ' שלמעלה, שהזהיר הקב"ה לישראל להיות קדושים והבדילם מן הטומאות, דהציווי מאותה שעה מכניסם בסוג הקדושה שכח הזכר עדיף. וקדש ישראל לה', ואתם קדושים תהיו, דבקדושה הזכר מסגי ברישא, והעטרות תהיינה לכם כלי"ל לאישים, כליל מלכא (סוף פ' המדיר דף ע"ז). כלילא דוורדי מעשה שוש"ן, ריח לו כלבנון לא יריח מלחמה, וה"ן אומר וה"ן דברים בלשון רכה ואמירה נעימה, ולא באימה יתירה, כדאמרי' בפ' במה מדליקין במתניתין, שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע"ש עם חשיכה, ולימרינהו בניחותא. וכן אמרו חז"ל במכילתא, הובא ברש"י פ' יתרו, כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, תאמר להם בלשון רכה, ומסיים רש"י ותגד לבני ישראל עונשין ודקדוקין. פרש לזכרים דברים קשין כגידים ע"כ. והלא ידוע שהלאוין הן הנאמרים בעונשין ודקדוקין, דברים קשים כגידים, כגידים דוקא, דהרמ"ח עשין כנגד האברים, ושס"ה ל"ת כנגד הגידין, ובהני היינו בלאוין שייכי גם בנשים, מהנהו תרי טעמי תריצי שלמדנו רבינו האר"י ז"ל, הובאו בביאור רחב מבעל מקדש מלך פ' בראשית דף כ"ד, ומהספר דף פ"ג ע"א, טעמים מתוקים מדבש יע"ש. ואעפ"כ אמר הקב"ה למשה, שיאמר להן בלשון רכה ובמתק לשון. וכ"ש אתם עם נשיכם, אפי' במה שהוא חיוב להן, אך תאמרו גבורים אנחנו לדחות בחוזק יד, ובשמאל דוחה כל ריבות שבאולי יפלו ביניהן, ולא תתנו אוזן לתרעומות שלהן דיתבי בביתא ומקרבא אונאת"ן, אונאת דברים, לא כן ילכו נא הגברים. ולינו בלילה בנוה שלום בחדר המטות. אך לא משפט גבר להטות. והן ישא איש נשיאותו ברמים האנשים על הנשים וחילופיהן בגולם, כי אפי' קרחא בביתיה פרדשכא ליהוי. נגיד ומצוה. שמו אלקים לביתו, וישם כצאן משפחות, לרעות על ידו בתום לבבו. ואתם בני, שיתו לבכם לעדרים וצאצאיכם לעיניכם, עיניכם על כל דרכיכם, והתבוננו מאד וראו, לרעות בגנים גן נטע ה'. בניכם כנטיעים מגודלים בנעוריהם, כמ"ש הנביא ואנכי דברתי אליכם השכם ודבר, ר"ל קודם שנשתרשתם בחטא, וכמו בחולי הגוף, שנותנים התרופות בבקר קודם מילוי האצטומכא, כדי שתהיינה מועילות, וזש"ה חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שיחרו מוסר. שחרו לשון שחר, בקר השכם. ועל משמעות זה פירשו ג"כ לעניינו הרי"ף ז"ל בפ"א דברכות, אדאמרינן פשפש ולא מצא וכו'. והיינו לע"ד סיומא דקרא, צדיק אוכל לשובע נפשו וכו'. דפת של שחרית יהיה מועט כדטעים בר בי רב ונעיל לכלה, שעיקר הלימוד הוא בבקר ואליבא שאינו ריקנייא לגמרי, אך מחיה מעט, טוב מעט לצדיק, ואוהבו שיחרו מוסר בשחר, ומצמצם עמו באכילת השחר ואינו חושך בנו, כי צדיק אוכל לשובע נפשו וגו' ובלימוד היום ודאי עיקר הלימוד בבקר, וזה לע"ד שאמר ישעיה בסי' ו' בבקר בבקר יעיר לי אזן לשמוע כלימודים, בכ"ף הדמיון, כלומר שמעיר רוח קדשו בבקר, כמו שעושים בלמודים שעיקרם בבקר כשאין הכרס מלאה זיני בישי, תורתו נכנסת בתוך מעיו. וכן אתם תוכחתכם לבקרים, בבקר בבקר תעירו להם אוזן לשמוע בלמודים ובמיעוט אכילה, וכל בניכם לימודי ה' ורב שלום בניכם. ואל ירך לבבכם על בניכם בהנהגתם, כי מרחמם ינהגם בהרגל רע, ויצטרך אח"כ לנהוג מנהג אכזריות, ותחילתו להקל וסופו להחמיר, ואולי חוץ לזמנו ולא יעלה בידו. ובעל ספר החיים בר פלוגתיה דמור"ם כתב בח"א פ"ג, דחוסן זה סדר נשים, לפי שצריך גבורה לכבוש אהבת האשה והבנים כדי לייסרם וליישרם אל הדרך הטוב, ולכך אמר הכתוב כאשר ייסר איש את בנו. שצריך שלא ינהוג עמו כאב רחמן, רק כאיש גבורתו, וכ"כ שנית בחלק ב' פ"ב, שצריך להסיר מעל לבו טבע האב, דלכך לא נאמר כאשר ייסר אב את בנו. וכמה צער יש לי מאותן הנשים המבשלות ילדיהן בגעגועיהן. רחמה שמרחמת על בניה בפ"ג דחולין. וכדי שלא לשמוע בכייתן פעם א' או שתים, גורמות להם ולהן בכייה לדורות ח"ו. ועליהם אמר שלמה ובן כסיל תוגת אמו. אבל האבות שאינם מרחמים בדין הנהגתם, תחת גערתם. והן הן יסורין של אהבה, ואני רגיל לומר בזה דרך רמז מ"ש באידרא רבה, דינין דדוכרא תקיפין ברישא ונייחין בסופא, ודינין דנוקבא נייחין ברישא ותקיפין בסופא. (עיין מקדש מלך בראשית דף י"ב, ושל הספר דף ע"א, ובפ' תצוה דף קפ"ח ע"ב, ובחלק הספר דף קמ"ג ע"ב, עיקרו בספרא דצניעותא דזוהר פ' תרומה קע"ח). ואמרו בזוהר פ' בראשית דף י"ז ז"ל, ודא איהו ארחיהון דצדיקיא, שירותא דילהון בקשיו וסופא דילהון בנייחא, ובפ' וישלח, ת"ח כל שירותא תקיף ולבתר נייחא, עי"ש דף קע"ד ע"א. ועיין מקדש מלך שם. ובפ' חלק דף ק"ג (ע"א), אדאמרינן עד כאן ברכו אביו, מכאן ואילך ברכתו אמו, כתב רש"י ז"ל, שכן דרך האב בדברים האלו וכו', אבל האשה אינה נותנת דעת בכך, אלא מתוך רכות הלב שיש לה מתפללת על בנה שינצל מאבן נגף ומרוחין ושדין כו' עכ"ל. וכן אמרי' בפ"ק דמגילה, ויאשיה גופיה היכי שביק ירמי' וקא משדר ליה לחולדה, א"ר שילה מפני שהנשים רחמניות הן. אפשר שלכן כתיב בשמואל א' ל'. ותצר לדוד מאד. בלשון נקבה, עיין רד"ק שם, ואעפ"י דנוק' מסטרא דדינא, ואמרי' בזהר מקץ סוף דף קצ"ח, כל אינון מאריהון דדינא קשיא לא מרחמי עלייהו דבני נשא וכו'. וכתיב כרחם אב וגו'. מ"מ היא סובלת צער הריון לידה וגידול ביותר, כמו הדוב שמרחמת הרבה על בניה מטעם הטורח שטורח בהם, עיין רד"ק בפ' ואפגשם כדוב שכול. וכתיב אתה חסת על הקקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו. ומ"מ מצינו בפ' בן סורר ומורה, שאף היא נתנה לבה על תיקון מעשיו, שכפתו על העמוד וא"ל מה ברי וכו'. ונדרה שיהיה לה בן מזוקק ומלובן וראוי לנבואות, אלא שר"ל שאעפ"כ עיקר מחשבת האשה על שמירת הגוף. כדאמר ר' חנינא בפ"ק דחולין, חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הם עמדו לי בעת זקנתי, הגם שיש לפרשו על מדות נפשיות המועילות ג"כ לגוף, כמ"ש בקונטריסי שם. או י"ל שכיון שבירכו אביו על העיקר, ברכתו היא על הטפל כדרך שאר הנשים, הגם שדרך אנשים לה, כי גם בכלל זה נימא בו חוץ, כי כמה צדקניות נתנו יקר לבעליהן ולבניהן אשר ילדו, כאשתו של ר"ע ועוד רבות, יהא רב פפא כבת רב חסדא (כתובות דף פ"ה). ואמרינן הני נשי במאי זכיין וכו'. וכמה אמהות שהיו לבניהם כאב להנהיגם בדרך טובה וללמדם מוסר כחנה לשמואל, וכאמו של ר"י ן' חנניה שאמרו אשרי יולדתו, ובאלו וכיוצא בהן קורא אני עליהן קרא דכתי' באמו של חזקיה במלכים ב' י"ח, ושם אמו אבי. וכשמה כן מצינו שהיתה לו לאב, כמ"ש בסנהדרין פ' ד' מיתות, אף חזקיה מלך יאודה ביקש אביו לעשות לו כן. אלא שסכתה אמו סלמנדרא. ובזה מתיישב לי על נכון ההיא דתנן בפ"ה דפסחים בחזקיה, גירר עצמות אביו במטה של חבלים והודו לו. דגם לפי הטעם שכתב רש"י כדי שיתגנה לכפרה, מ"מ גנות הוא לו שיבזה את אביו, ויותר נאות שיכלא פשע אביו בחסידותו ומעשיו הטובים, דברא מזכה אבא, וגם בתפלתו, מק"ו דתפלת דוד לאבשלו', דאפי' אבא לברא מצלת כמ"ש התוס' שם. וכ"ש ברא לאבא, ובזיוניה למה ליה, אך נ"ל דאשמועינן דבר הלמד מעניינו, בהקדמה המתיישבת על הלב, שמצאתי כתובה בס' ליקוטי נפתלי בפ' לך לך, בפי' מ"ר, אמר הקב"ה לאברהם, לך אני פוטר מכבוד אב ואם ולא לאחר. וקשה למה נשתנה אברהם, בן משאר בנים, ותירצו שכל עצמו של כבוד אב ואם הוא משום דג' שותפים באדם, הקב"ה אביו ואמו, ותרח מאחר שהפקיר בנו ומסרו לשריפה ביד נמרוד, שוב לא נשאר לו שום זכיה בגופו של אברהם, שנטל הקב"ה חלקו שהצילו, ולכך א"ל הקב"ה לך דוקא אני פוטר מכבוד אב, והשתא אני אביר ואדון כחזקיה, שכן כתיב באחז אביו, וגם בנו העביר באש, שמסרו לאש דוקא לאלקי הפרוים, דלכ"ע שריפה ממש, אפילו לרש"י כמ"ש בקונטריסי פ"ז דסנהדרין סי' ק"כ, אלא שאמו הצילתו במה שסכתו סלמנדרא, ונמצא שאיבד זכותו בחזקיה כיון שהפקיר אותו, וכשם שהקב"ה שהציל אברהם ממה שנמסר באש קנה זכותו, כמו כן אם חזקיה שהצילתו זכתה בחלקו של אב שהפקיר אותו, והיינו דכתיב בה במלכים, ושם אמו אבי בת זכריה, שנכנסה במקום אב, וגם דחזקיה גירר עצמות אביו, ולא נמנע מהאי טעמא, שידע שהוא פטור בכיבוד אב ותהוי ליה כפרה, ולפי זה מ"ש במ"ר, לך אני פוטר ולא לאחר, ר"ל לא לאחר שלא הפקיר בנו, ואימא רישא דלא דבר חדש הוא, שיש ויש נשים שיש להן גבורת אנשים לזכות בעליהן ובניהן, כמ"ש קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה. והקדים הבנים לבעל, שהעיקר גידול בנים, ולא עוד אלא שבבין מזכיר ויאשרוה, שהאושר הוא לגוף ולנפש, בעה"ז ובעה"ב, שכן לעולם נזכר בלשון רבים, כמ"ש רד"ק בפ' אשרי. והני נשי בהני זכיין טובא, וכ"כ המפרשים בדברי עלי לאלקנה, וחנה תחת השאלה אשר שאל, דלא כתיב אשר שאלה כדמבעי לי' למימר בלשון נקבה על חנה, לפי שהיה ערכה זכר, כי מנעוריו גדלתו כאב לשמואל בנה, וכיוצא בדבר כתב מהרי"א בשם האפודי ז"ל, גבי אשה התקועית דכתיב בה, ויאמר המלך המדבר אליך והבאותו אלי, שכתוב והבאותו בלשון זכר, ולא אמר והבאתיו בחיריק התי"ו כמשפט הנקבה, לפי שזו היה ענינה מענין איש החכם, ולא היתה אשה בדבריה ובחכמתה. ועל טוב יזכר שמה של הצדקת מרת אמי שרה תנצב"ה, שהגדילה אותי ואת מר אחי יפת הקטן, כמוהר"ר ידידיה נר"ו מ"ץ ור"מ דק"ק סיינ"ה לתלמוד תורה, ולא זזה ידה מתוך ידינו בילדותינו ובנערותינו, ותקם בעוד לילה בימי החורף להקימנו מן המטה, תכין בטובתה פחם לגחלים ועצים לאש וכל חום. וצינ"ה לא ראינו, אף ערכה שלחנינו כסא ומנורה, ותשלח ספרים בידה, את ספר הגלוי ללמוד דעת בחברת בחורי חמד, אנשים באים ללמוד קודם אור היום, ממר אבינו אלופינו זצ"ל ושרה שומעת. ושמן הטוב על הראש סכה אמנו בילדותינו התורה והמצוה, התורה זו מקרא, והיא שעמדה לנו, יזכור לה אלקי לטובה כל ששבחה ניכר, כמשל שמשלו חכמים בפ' אין דורשין דף י"א, משל למלך ב"ו שאמר השכימו לפתחי, למחר השכים ומצא נשים ואנשים, למי משבח למי שאין דרכם להשכים והשכימו ע"כ.
ואיכו השתא, כה תאמרו לבית יעקב אלו הנשים, תחזקנה ידכן, וכד רחמתיכו עזיזא, היא הנותנת שלא לרחם, וגם אתם תמלכו בבניכם בקטנותם ביד חזקה, ותהי' ידכם תקיפא להדריכם בדרך ישרה, חזקו ואמצו, כי כמ"ש בהקדמה לפי' הרמב"ם לס' נשים, נמצאו ב' מיני עשבים, א' מתוק מדבש והוא סם המות, וא' מר בתכלית המרירות והוא סם חיים עי"ש. וידוע שהקליפה והטומאה היא מתוקה בתחילתה ומרה בסופה, כמ"ש שלמה, נופת תטופנה שפתי זרה ואחריתה מרה כלענה, והקדושה בהיפך מרה בתחילה ומתוקה בסופה, כמ"ש הכלי יקר מלכים א' י"ב ריש דף תמ"ב. ודימוסטי"ני כתב שכל פרי מתוק הרבה שרשו מר, וחזרת הנקראת חסא, אמרו בירושלמי דפסחים, שתחילתו מתוק וסופו מר, וזה לפי שתחילתו רך וסופו קשה, כדאמרי' בבבלי פ' כל שעה, וכך אני אומר לחסא, היינו מי שחס על בניו כשהם קטנים, שהסוף מר. ובפ' אין צדין, אדאמרינן תורמוסא מקטעת רגליהון דשונאיהם של ישראל, כתב בעל עין יעקב ששמע מאיש האדמה, שהתורמוס שרשיו מתוקים ופריו ועציו ועליו הכל מר ע"כ. וגם טבעו של זה הוא משל צודק ומכוון למה שכתבתי, כי המתיקה מרה תהי' באחרונה לפרי, והשורש מר הפרי מתוק, והתורמוס מתוק עושה הפרי מר, כן מתיקות האב לבנים וגעגועיו בתחילה, הנה לשלום מר לו מר אח"כ, וצריך יגיעה רבה למתק אותם, (טורח גדול) לבטל מהם המרירות כתורמוס הזה ששולקין אותו ז"פ, והבנים כולי האי ואולי, כמו שקובל עליהם הכתוב, ויעזבו את ה' ולא עבדו כו'. כדאיתא שם שהסוף מר. ואמת ומשל נעים הוא מ"ש הזוהר פ' שלח דף קס"ח ע"א, אעא דלא סליק נהוריה, יבטשון ביה ואנהיר ע"ש. וכיוצא בדבר במדרש בפ' זית רענן יפה פרי תואר וגו'. מה זית אינו מוצא את שמנו אלא ע"י כתישה, אף ישראל וכו'. ונראה שזהו דכתי' בניך כשתילי זתים. שמאירים ע"י כתישה בקטנותם, כמה דכתי' יסר בנך ויניחך וגו'. התבלין הם זיני טבא ודברים משובחים, בענין שאמר בר קפרא בפ"ו דנדרים, מאי תבל, תבלין יש בה בתמיהה, והרי מצינו שמוציאים ריחם ושמנם ע"י חביטה וכתישה, ומעשה היה בא' ששאל לחבירו מה טיבו של משרת שלו, והשיב לו דרך צחות, שהוא תבלין טוב, לרמוז שע"י חביטה וכתישה הוא טוב ומשובח, ובא המעשה הזה בפילוסופיא של עמנוו"ל טיסאוו"רו. ונ"ל שגם לאמיתות ענין זה אמרו, אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין דוקא, שע"י כתישה תושיה, שמתשת כחו וממית עצמו עליה, יעלה ריח ניחוח לה'. ובב"ר פ' ויצא פ' פ"א, א"ר לוי מהולתך חרשה אקיש עלה. פירש"י אם הנפה שלך חרשה מלהשמיע קולה, הקיש והכה עליה ותשמיע קולה לנפות בה קמח ע"כ. ובב"ר פ' ז', ר' חגי לר"י איש כפר נבוראי וכו' חבוט חבטך רצוף רצופך דהיא טבא לאולפנא ע"כ. והיינו דאמר רב בפ"א דמנחות דף ז', קולפי טבי בלעי מאבימי עלה דהא שמעתא. ופירש"י הכאות טובות ע"כ. ומאן דעל בריה וברתיה לא חייס ונעשה אכזרי על בניו כעורב להנהיגם בדרך צדיקים, מעז יצא מתוק, יערב לנפש כנפש האב כנפש הבן, ואם הבנים שמחה. אמנם גם בזה צריך אומד ואימון יד, ולהזהר בג' דברים, שלא לייסר הבנים בהתמדה כ"א לסירוגין, שאל"כ כיון דדשו דשו, ולא יחדש בהם שום התפעלות. וז"ש שלמה תחת גערה וגו' מהכות כסיל מאה. דהיינו ריבוי, ואיש לפי מהללו, דאם תכתוש את האויל במכתש וגו' לא תסור מעליו אולתו, שאין הכתישה מועלת. והב' לשער שלא להכביד יותר מן הצורך ולהקל כל מה שאפשר. והג' שלא לייסר בכעס ובשעת זעם, דלא ליפוק מינה חורבא, וזה בכלל מ"ש ולא הקפדן מלמד. והרבה הזהירה התורה במלקות שלא להוסיף בהכאת החוטא, וכתב הרמב"ם בריש פ"ד דה' חובל ומזיק, ק"ו למכה את הצדיק ע"כ. וזה קריתי ואספרה מאפלטון, שפעם א' כעס על משרתיו, ואמר לזֵינֹוקרָטֵ"י, הכהו נא אתה כי אני עומד בכעס, ולא יאות למי שהוא בכעס להלקות, פן יכהו מכת מות אכזרי ע"כ. ואפשר שז"ש שלמה בסי' י"ט. יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך, שלא תכהו מכת מות בחרי אף, יען וביען גדל חימה נושא עונש, שאם תכהו בחימה וכעס, אתה תשא עונש, אלא מכה שיש בה הצלה כי אם תציל ולא מכת מות, כי אם מעט מעט תגרשנו ליצה"ר ממנו, ועוד תוסיף פעם אחר פעם ולא הכל בפעם אחד. וכן בסי' כ"ג. אל תמנע מנער מוסר כי תכנו בשבט לא ימות. אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל. כלומר הזהר שלא תכהו מכת אויב, מכת מות שלא ימות, ולא תכהו כי אם מאהבה לשחרו מוסר, ולא מזעם ועברה שתצטרך להלקותו מאחרים, אלא אתה בעצמך בשבט תכנו, וכל מגמתך לא להכותו אלא להציל נפשו משאול, וגם ירצה אתה בשבט תכנו, אתה במקום אחרים, שלא יכוהו עד חובה, חבלי שאול מלאכי חבלה, ונפשו משאול תציל. והכל נשמע מירמיה במ"ש בסי' י'. יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני. הרי כל הג' דברים אמורים, דוק ותשכח. והרמב"ם כתב בהלכו' ת"ת, ולא יכה מכת אויב וכו'. ואדונינו דוד אמר אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני. וגם זו מהנהגות הראויות לגידול בנים, לשמור לקיים להם ההבטחות שנעשות להם להביאם ולעורר לבבם לילך לבית הספר, כדי שישענו במשענם ויאמינו לפעם אחרת, ועוד שלא ילמדו לשקר, ובהדיא אמרי' בסוכה דף מ"ו, א"ר זירא לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמורי שקרא, שנא' למדו לשונם לשון שקר וגו'.
ואתם במעשיכם תהיו אור לנתיבתם, ותהי להם חזות הכל יראו ויקחו מוסר. וכ"כ בזוהר פ' ואתחנן דף רס"ט ע"א, בשבתך בביתך, לאנהגא גרמיה בביתיה בארח מישור ובארח תיקונא, דנלפין מיניה בני ביתיה וכו'. ובירושלמי (ברכות כ"א ע"ב), רבי יונה כד הוה מצלי בכנישתא הוה מצלי בלחישה, וכד הוה מצלי בבייתיה הוה מצלי בקלא, עד דילפי מיניה בני בייתיה צלותא ע"כ. איברא דלענין דינא אנן בעינן לעולם בלחישה, עיין תולעת יעקב בסוד תפלה מעומד דף כ"ח ע"ב. ובטור ופוסקים א"ח סי' ס"ב. וסי' ק"א וסי' תקפ"ה.
ותנהגו את בנותיכם כצביו"ת קר"ב, בתיכם כזויות מחוטבות תבנית היכל, פנימה בירכתי בתיכם, כי כן יסד המלך מלכו של עולם, כמאמרם ז"ל שלא תהא יצאנית, וטוב וערב מה שדקדקו הראשונים ז"ל, שהתי"ו שהוא נוכח לזכר היא נסתר לנקבה, להגיד שכל כבודה של בת מלך להיות פנימה, וכן המילוי של שם מ"ה הנעלה אדם, הנסתר שלו עולה י"ט כמנין חוה, עיין ס' החיים ח"ב פ"ג. ואמרו יברכך ה' בבנים וישמרך בבנות, שהבנות צריכות שמירה ע"כ. ולדבר זה רמזו חכמי היונים במשליהם של ארג"ו במאה עינים, והפורצי"די בעין פנים ואחור, לשמירת הבנות שמירה מעולה שצריכות שמירה, ושמעתי צחות בענין זה מקדמוננו ז"ל, בפ' אחות לנו קטנה וגו'. אם חומה היא, שיושבת בביתה סוגרת ומסוגרת, אז נבנה עליה טירת כסף, ששבח הוא לה, ואם דלת היא, שיושבת על הדלת בפתח עינים, אז נצור עליה לוח ארז. שמסככים אותה בנסרים, נס"ר נתעב בארגז שרגליה יורדות מות ח"ו. ואני אומר שאם חומה היא כנ"ל, ממציאין לה בעל חשוב נמשל לטירת כסף, וז"ש נבנה עליה, כמ"ש בניהם בנאיהן, ואם דלת היא כנ"ל, צריכין למהר להשיאן, יהיה מי שיהיה אפי' פחות שבפחותין, שאין משהין אותה. וזהו נצור עליה לוח ארז, כלי עץ בעלמא, גרוע כמו שהוא לבן זוג שלה. אמנם האשה עצמה, כד חזא רבא בחלמיה, דשא ברייתא דביתא דנפל בפ' הרואה, פתר ליה בר הדייא מעין חלמיה, אתתיה שכבא. ופירש"י דלת חיצון שבבית, אתתך מתה, שמשמרת את הבית עכ"ל. ונראה דהיינו דכתיב אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, כסוף הבית, כדלת שסוגרת הבית, וכן אשתך צופיה הלכות ביתה, בסוף הבית על כל הבית, ולפי זה אפשר לי לפרש אם חומה היא, שמשמרת הבית, ראויה לבנין להבנות, אמנם ונבנה עליה טירת כסף, אבל אם דלת היא, והבית פרוץ אין חומה, היא עצמה צריכה שימור, ונצור עליה דייקא, לנצור אותה ולשומרה, לוח ארז חזק. ואהא דאמר הזוהר יתרו דף ע"ח ע"ב, דמזל תאומים אית ליה פה ולשון, וכל שאר מזלות לית לון, הקשה המד"ל דהא איכא מזל בתולה דאית לה, ותירץ הרמ"ז ז"ל דרך רמז, כי אמת שיש לה פה ולשון, אבל אין כבודה לדבר, כי השתיקה ממדת הצניעות, וכ"ש כי היא לבדה בביתה, ועוד תירוץ אחר עי"ש. וכבר הפליגו רז"ל בפ"ו דיבמות, במדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה ומשיאן סמוך לפרקן. וכתבו שם התוס' סמוך לפרקן, אבנים נמי קאי ע"כ. אבל מ"מ מצינו לרז"ל דבבנות עבדי קפידא יתירה, דאמרי' בפ' ע"פ, ג' דברים אמר ריב"ל משום אנשי ירושלים, וא' מהם בתך בגרה, שחרר עבדך ותן לה. והיה הדבר קשה לי להולמו, עד שבאתי ת"ל אל תכלית תכליתו במ"ד בפ' הנשרפין, אר"כ משום ר"ע איזהו עני רשע ערום, זה המשהה בתו בוגרת. פירש"י שמשהה אותה בשביל מלאכה, וזוהי ערמת הרשע, שגורם להזנותה בשביל הנאתו שאינו רוצה לקנות שפחה לשמשו עכ"ל. והשתא היינו דקאמר ריב"ל, לא מיבעיא שלא תשהה בתך בוגרת בביתך, שלא לקנות שפחה והיא תשמשך, כי גם אם תצטרך למנוע ממך מי שמשמשך, דהיינו העבד ותצטרך לשחררו, ולהיות באפס שימוש, לא מהעבד ולא מבתך, אעפ"כ שחררהו ותן לו, וכ"ש שלא תהי' רשע ערום, להשהות בתך שלא לקנות עבד ושפחה ותהא היא משמשך, ונ"ל שכוונתי אל האמת ת"ל, ומטעם זה ארז"ל באסתר, אל תיקרי לבת אלא לבית, שהרי בת ע"ה שנים היתה כשיצאה מביתו כדאיתא בתרגום, ובב"ר פ' ט"ל, ולא הי' מותר למרדכי להשהות אותה כ"כ, אלא ודאי שנשואה לו, כ"כ מנות הלוי דף ס"ז. ומ"מ שחרר עבדך שאמרו, הוא דרך הפלגה וגוזמא לכוונה שכתבתי. ותדע שהרי בפ' האשה בפסחים דף פ"ח, גבי כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, כתבו התוס' אמאי כופין, וכי א"ל לאדם חטא כדי שיזכה חבירך, שהמשחרר עבדו עובר בעשה, ותירצו י"ל דמצוה רבה שאני, דלא תהו בראה וכו' עי"ש. ונהי דבאשה נמי איכא משום לא תהו בראה, אע"ג שאינה מצווה על פרי' ורבי', מ"מ לא דמי, דהתם אי אפשר בענין אחר, אבל הכא אמאי ישחרר עבדו ויעבור בעשה, הא אפשר בישראל, אלא ודאי פשוט דדרך הפלגה היא על דרך שכתבתי. ולעולם יש להשתדל להשיא בתו לת"ח או לאיש הגון יודע ספר וירא שמים, אבא יסד ברתא. וכן תעשו אתם, והשתדלו להשיאן במקום תורה, ובעיירות שיש להם רב ומ"ץ ומוכיח במילי דשמיא, כי על הרוב הכפרים אינם בני תורה ומקלם יגיד להם, ומקרא אני דורש דרך צחות, ויסעו ממקהלות ויחנו בתחת. שהמניח מקום קהלות לילך בכפרים, חונים בתחת, גריעותא היא להם, ודוד אמר אודך בקהל רב בעם עצום אהללך. ואמרו המושלים, באם הדרכים לך אף כי רחקה, באם העיירות שב אף כי דחקה, אם הבתולות קח אף כי צמקה, ועדיין הדבר שקול בשיקול הדעת, עיין פרשת דרכים דרך הקדש דרוש ז', ועיקר הכל לדור במקום תורה.