נתיבות עולם/נתיב התוכחה/ג
תניא (ערכין דף טז:) א"ר טרפון תמה אני אם יש בדור הזה שיכול להוכיח אם יאמר טול קיסם מבין שינך אומרים לו טול קורה מבין עיניך אמר ר"א תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה א"ר עקיבא תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח א"ר יוחנן מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא בן יוסף על ידי שהייתי קובל עליו לפני ר"ג וכ"ש שהוסיף בי אהבה לקיים מה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך. ומה שאמר בזה הלשון טול קיסם מבין שינך כלומר עבירה יש בידך ואין אתה רואה אותה כמו הקיסם בין השנים שאין אדם רואה אותו והוא משיב לו טול קורה מבין עיניך כלומר הרי יש עבירה בידך שהוא כמו הקורה שהיא בין העינים קרובה לך וראוי לראות אותה ואין אתה רואה הקורה ואתה רואה הקיסם שבין שיני שהוא נסתר. ואין נראה הפי' כלל כמו שמשמע מדברי רש"י ז"ל שיכול לומר טול קורה מבין עיניך ומשמע שכך אומר באמת והדבר הזה אין נראה כלל רק הפי' כמו שאמרנו שאין הדור מקבל תוכחה כלל וכך הם משיבים שלא באמת. לפיכך משיב ר"ע על זה תמה אני אם יש בדור הזה שיוכל להוכיח כלומר שאין המוכיח ידע להוכיח עד שיהיה המוכח מקבל תוכחה כי הרבה תולה בזה שיוכיח אותו עד שיהיה מקבל תוכחה שצריך אל זה חכמה יתירה ותחבולה גדולה מאוד. ומה מאוד העמיק בדבריו לומר תמה אני אם יש אחד בדור יוכל להוכיח, כי בודאי לתוכחה צריך חכמה רבה מאוד עד שמקבל המוכח דברי המוכיח שהחוטא כבר נטה אל החטא ואם רוצה להוציא אותו מן הדבר אשר עשה צריך חכמה גדולה לדבר עמו דברי נועם ודברי סברא מאוד עד שהדברים נכנסים בלבו. וכן להוכיח שלא יעשה מה שאין ראוי לעשות צריך לדבר זה דברי טעם דברי אמת שהם נכנסים בלבו ומשברים לב האדם אשר לבו קשה. ועכ"פ צריך שלא יהיה בדבריו דבר שהוא נוטה מן האמת אשר ידוע לרבים לשומעים הדברים שהם דברים אשר אין להם יסוד ושורש, כמו שעושים עתה במדינות אלו הדורשים לרבים מפרשים הכתובים ואף דברי חכמים בכוונה שלא כוונו להם ולא עלה על לבם ועל דעתם, ויאמרו שהם מפרשים כוונות למאמרים והם כוונתם להזיק, כי אילו היו מניחים דברי חכמים כמו שהם בודאי פשט מאמריהם הם דברי חכמה גדולה מאוד, והם מהפכים מתוק למר וא"כ כוונתם להזיק. ואיך לא יהיה כונתם להזיק, בודאי בפשט מאמריהם של חכמים חכמה עמוקה שהרי אפי שיחת חולין שלהם צריך תלמוד, כי שיחת חולין שלהם הם קרובים אל השכלי כמו העלה שהוא קרוב אל הפרי, שאם הפרי הוא פרי טוב אין ספק כי העלה ג"כ קרוב אליו מתדמה אליו ואם אינו דומה לגמרי מ"מ מתיחס אליו במה, ולפיכך דרשו (סוכה דף כא:) מן ועליהו לא יבול שאפילו שיחת ת"ח צריכין תלמוד שהם קרובים אל השכל, ואם שיחתן הוא כך ק"ו בן בנו של ק"ו דבריהם בעצמם שכל דבריהם חכמה עמוקה אשר יש לאדם לתת לב בדבריהם ולהעמיק בהם עד שעומד על דבריהם. וכל עוד שיראה יותר דבריהם רחוק מן השכל, יש לך לדעת כי היא חכמה עמוקה נסתרה בדבריהם ויש לאדם לחפש אחר דבריהם אם רוצה לעמוד על דבריהם כי דבריהם צריכים חקירה ודרישה מאוד, לא כמו שעושים עתה שדורשים ברבים דברים שהם יודעים כי פיהם לא כן ידבר וטוב היה להם שידרשו ברבים דברים שאינם דברי תורה כלל ממה שידרשו דברים כאלו. וגם דבר זה מן הדברים אשר ראוי להכות כף על כף לעשות כך בדברי תורה התמימה ועושים מצוה גדולה מאוד כאלו היה פלסתר לדרוש דברים כאלו ברבים, לפרש הכתוב או דברי חכמים כך, ואינם מכונים רק להראות לפני בני אדם הבלתי יודעים כאלו הם מחדשים דברים בדברי תורה, ויאמרו שאם לא נעשה כך מה אנו מחדשים יותר ממה שאחרים יודעים, ואיך יעלה על לבם ועל מחשבתם כי יקבלו בני אדם שבאים להוכיח אותם אלו דברים שהם אומרים ויודעים כי דברים אלו אין להם יסוד על מאמר שהביאו, ולא אמרו הדברים האלו רק בשביל שחושבים כי אם אין דורשין כך מה מחדשין שגם שאר בני אדם יודעים פשט המאמר, וא"כ מה תועלת בדרשה זאת וטוב להם השתיקה, וכי יקבלו בני אדם דברים כמו אלו כי לדברי שקר אין רגלים כלל ויאמרו הלא אלו דברים אינם דברי חכמה רק שהוציא מלין מלבו. ואם היו אומרים הדברים ההם בלא המאמר היה יותר טוב שהיו אומרים כי הם דברי המוכיח, אף כי אין ראוי שודאי דברי חכמים נשמעים ביותר ולהם ראוי ללמד ולהוכיח את בני אדם מ"מ היה זה יותר טוב, אך עתה שאין הדברים דברי עצמו ותולה אותם בדברי חכמים, שהכל יודעים כי המאמר הזה אל דברים אלו שהם אומרים אין נוגעים וא"כ אין כאן יסוד לסמוך הדברים עליהם, ואיך יעלה על דעתם שיהיה תועלת בהם, ומצוה גדולה שהיא הדרשה בשבת להשמיע דברי תורה ברבים, הם מבטלים:
ובמדרש (ילקוט ויקהל ת"ח) בפרשת ויקהל רבותינו בעלי אגדה אומרים מתחלת התורה ועד סופה אין פרשה שנאמר בה בראשה ויקהל אלא זאת בלבד אמר הקב"ה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור היתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני, ומכאן אמרו משה תקן להן לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג אמר משה לישראל אם אתם עושים כסדר הזה הקב"ה מעלה עליכם כאלו המלכתם אותי בעולמי שנאמר ואתם עדי נאם ה' ואני אל וכל דוד הוא אומר בשרתי צדק בקהל רב וכי מה בשורה היו ישראל צריכים בימי דוד והלא כל ימיו של דוד מעין דוגמא של משיח היה אלא שהיה פותח ודרש לפניהם דברי תורה שלא שמען אוזןמעולם:
ועוד במדרש (ילקוט משלי תתקנ"א) ברוב עם הדרת מלך אמר ר' חמא בר חנינא להגיד שבחו וגדלו של הקב"ה, אע"פ שיש לו אלף אלפים ורבוא רבבות כתות של מלאכי השרת שישרתוהו וישבחוהו אינו רוצה אלא בשבחן של ישראל שנאמר ברוב עם הדרת מלך ואין עם אלא ישראל שנאמר עם זו יצרתי לי למה בשביל שתהלתי יספרו וכן הוא אומר נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם, א"ר סימון אימתי מתעלה שמו של הקב"ה בעולמו בעשה שישראל נאספין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ונותנין שבח וגדולה להקב"ה, ואמר רבי ישמעאל באותה שעה כששומעין אגדה מפי חכם ואח"כ עונין אמן יהא שמיה רבה מברך באותה שעה הקב"ה שמח ואומר למלאכי השרת בואו וראו עם זו שיצרתי לי במה הם משבחים אותי באותה שעה מלבישים הקב"ה הוד והדר לכך נאמר ברוב עם הדרת מלך ובאפס לאום מתחת רזון, אם הפסיקו עצמם מדברי תורה אף אני אפסיק מהם ראיות של תורה ע"כ. הרי לך השכר הגדול והפאר הגדול כאשר מתאספים אל הדרשה, ומה מאוד מפליג לומר שהקב"ה קורא למלאכי השרת ואמר ראו התפלה אצל על מה קאי עלמא על אמן יהא האלו יש לך להבין מן מה שפרשנו בנתיב עם שיצרתי לי במה משבחין אותי, והדברים שמיה רבה דאגדתא ועל סדרא דקדושה כמו שפרשנו שם הטעם. ומה שאמרו כי נחשב בזה כאשר מתאספין לשמוע הדרשה שהם ממליכים הקב"ה, בודאי מפני כי המלכות תלוי בעם וכמו שאמר (משלי, יד) ברוב עם הדרת מלך ובאפס לאום מחתת רזון, ולפיכך כאשר מתאספים לשמוע הדרשה מפי החכם והם עם כאשר מתאספים בזה מקבלים מלכותו ית' עליהם. וכך אמרו חכמים גם כן בפרק קמא דברכות (דף ו:) אגרא דפירקא ריהטא, אמר אביי אגרא דכלה דוחקא, אמר רבא אגרא דשמעתתא סברא, אמר רב פפא אגרא דבי טמיא שתיקותא, אמר רב ששת אגרא דתעניתא צדקתא אגרא דהספדא דלויי אגרא דבי הילולא מילי. וביאור ענין זה, כי המצוה שנעשה על ידי דבר שהוא קשה על האדם זהו עיקר השכר, כי המצוה שהיא בקלות אין זה שכר כ"כ, אבל מצוה שהוא ע"י דבר שהוא כבד וזריזות יתירה וטורח על האדם הוא השכר. ולפיכך אגרא דכלה שהאדם מטריח עצמו ודוחק עצמו לשמוע הדרשה הוא השכר, ואגרא דפירקא ריהטא שהוא זריז ומהיר לזה ודבר זה קשה על האדם, ואגרא דשמעתא סברא שנותן לב להבין כי השמעתא צריכה סברא, וכן אגרא דתענית צדקה כי קשה על האדם לתת צדקה שהוא ממון שלו לאחר כי יותר צריך זרוז במקום שיש חסרון כיס, ואגרא דהספדא דלויי שהוא מרים קול שהוא קשה על האדם ביותר, ואגרא דבי טמיא שתקותא ר"ל שבבית האבל ישתוק ולא ידבר וינהג אבילות וזהו כבד על האדם ג"כ כאשר ישתוק וינהג אבילות, וכן אגרא דבי הילולא מילי שהוא משמח חתן וכלה בדברי שמחה והוא טורח על האדם:
ויש לפרש אגרא דכלה דוחקא, מפני כי כאשר הרבה בני אדם דוחקים לשמוע הדרשה זהו כבוד הקב"ה כדכתיב ברוב עם הדרת מלך וזהו עצם הדרשה ולכך אגרא דכלה דוחקא שבזה ממליכים הקב"ה שרוצים במלכותו, אגרא דפרקא ריהטא שהוא חפץ ותאב לתורה שזהו השלימות יותר כאשר הוא אוהב דברי תורה, וזה נראה כאשר הוא רץ לקבל דברי תורה שאז הוא דבק בתורה לגמרי, ואגרא דשמעתתא סברא שיהיה מבין התורה על בוריה ולא ילמד תורה אף שאינו מבין, ואגרא דתעניתא צדקתא כי היושב בתענית נקרא קדוש והקב"ה עושה צדקה דכתיב והמלך הקדוש נקדש בצדקה והדבר הזה פרשנו במקום אחר, ואגרא דהספדא דלויי שיהיה מרים קול בשביל כבוד המת, ואגרא דבי טמיא שתיקותא שזהו ראוי לאבל דכתיב וידום אהרן. וכל אלו דברים הם עשית המצוה בשלימות, וכאשר האדם עושה המצוה בשלימות יש ע"ז שכר, כי כבר בארנו זה במקום אחר כי השלימות הוא הגורם השכר, שלכך אמרו (קידושין דף סג.) אין שכירות משתלמת אלא בסוף כי הסוף הוא שלימות הדבר ואז ראוי לתשלומין, וכל הדברים שזכרו כאן הוא שעושה המצוה בשלימות לגמרי וע"ז יש שכר ותשלומין:
והתבאר לך הכבוד הגדול שיש להקב"ה בדרשה ושלכך אמרו אגרא דכלה דוחקא מפני שהוא כבוד הקב"ה, נוסף ע"ז כי העולם עומד עליו כמו שאמרו דעלמא קאי אל אמן יהא שמיה רבה דאגדתא, והכל עושים לדבר שאין בו ממש, ובודאי בדבר זה כחם יותר גדול מן דוד ע"ה, כי דוד המלך ע"ה דרש דברי תורה ברבים שלא שמעם אדם מעולם והם דורשים דברים שלא שמעם אדם ולא ישמעו עוד. ובאולי תאמר כי אם כך אין לנו לומר שום דבר חדש כי אם כמו שנאמרו הדברים, כי בודאי יכול לחדש דבר שדעתו מסכמת בודאי שכך פירוש הכתוב ופירוש המאמר. וכאשר יאמר דברים לפי דעתו שכך הוא בודאי אף כי אחרים דוחים דבריו מ"מ כל אחד מקבל שכר, וכדמוכח בפ' שור שנגח (בבא קמא דף מא.) דאמרינן שם שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא פירש אמרו לו תלמידיו כל אתי"ן שדרשת מה תהא עליהן אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה ע"כ, והרי לפי דבריו לא היה לו לדרוש אתי"ן ולמה יקבל שכר על הדרישה, אבל מפני שהיה דעתו מסכמת לדרוש האתי"ן שבתורה לכך מקבל שכר על הדרישה. ומזה תלמוד כי כאשר יפרש אחד מן החכמים בתלמוד פירוש על הכתוב ונדחה אותו פירוש, ח"ו שיהיה עמלו של ראשון בתורה לבטלה, דבר זה אינו בודאי, אבל לדרוש דברים שהם עצמם יודעים כי לא כן ידברו, בודאי דבר זה יש להרחיק הרחקה גמורה ולגעור באותם האנשים, ולא די בלבד שלא יקבלו שכר על זה והלואי שלא יהיה עליהם אשמה יתירה לתעתע ולהבל בדברי תורה. ואם יאמרו הלא מצאנו בדברי חכמים שדרשו הכתובים בדרש רחוק מאוד, ואפילו אם נודה שכך עשו לא עשו זה אלא בתורה ובדברי נביאים שנכתבו ברוח הקודש ובכמה פנים נדרשים, אבל בדברי חכמים דבר זה לא נמצא. וגם בכתוב ח"ו שיהיו מפרשים הכתוב בפירוש שאין דעתם מסכמת, כי בודאי פירוש שלהם נרמז בכתוב, שאף שנראה הדברים רחוקים מאוד הוא קרוב למביני דעת וחכמה, וכבר פרשנו והארכנו במקום אחר, ובכמה מקומות השיבו הם עד מתי אתה מעוות עלינו הכתובים, שתראה שהם מרחקים פירוש זר בפסוק. וכבר פירש רש"י ז"ל בפרק כל כתבי (שבת דף קטו.) שפירש שהיו דורשים דברי אגדה ובתוך הדרשה היו מורים לעם דברי איסור והיתר, כי אי אפשר שלא יהיו שייכים איזה דבר מדברי איסור והיתר אל האגדה, ובודאי דבר זה יש לדרוש בתוך האגדה דברי איסור והיתר וזה הוא חכמה מאוד כי האגדה מושכת לב האדם אל התורה, וכאשר בתוך דרש אגדה מזהיר הצבור בדברי תורה היו נכנסים הדברים בלב השומע ומקבלים אותם ונשארים אצל הבריות לשמור ולעשות, ועל דרשה כמו זאת אמר שהם ממליכים הקב"ה כאשר נאספו לשמוע הדרשה, לא על דרשה כמו זאת שהדורש והקהל השומעים נושאים עון הדורש, דאמרינן במדרש (ספרי ברכה) מימינו אש דת למו בשלשה דברים נמשלה התורה בחרב באש במים, בחרב מנין ויגרש את האדם וגו' משל לאדם שיש בידו מאכלת והוא מבקש לשחק בה אם היה יודע לשחק אינה מזקת אותו ואם לאו מיד הרגתו, כך כל מי שהוא דורש דברי תורה אם הוא יודע היאך הוא דורש אין מזיקין אותו ואם לאו מיד הוא נענש שנא' ונשאו עונם כעון הדורש, במים מנין הוי כל צמא לכו למים משל לאחד שהיה שט בנהר אם יודע לשוט הוא עולה בשלום ואם לאו הרי הוא נחנק, כך כל מי שהוא למד התורה ומשמרה קונה חיים לעצמו, נמשלה באש שנאמר מימינו אש דת למו ומי יוכל ליגע באש הוי אומר ישראל שנאמר ואתם הדבקים וכו' ע"כ. ובאמת דבר זה ג"כ מתחבר אל למודם בישיבה שכל הלמוד להראות בלבד ואל"כ אומרים מה בינם לשאר אדם כמו שהארכנו בזה בפ' שני ודרך אחד להם. ואם ר"ע אמר תמה אני אם אחד יכול להוכיח, ואיך יהיה בדור הזה. וכן מה שאמר ר"א תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה הכל הוא בדור הזה ויותר מזה דורנו לא נמצא מוכיח כלל לגמרי, כי אנו רואים עבירות עצומות גדולות עוברים בפרהסיא מדינה הגוי כולה ואין איש מחזיק בדק ועומד בפרץ, כאשר הענין הוא באיסור יין נסך שעוברים בזה מדינה בכלל כאלו נעשה היתר. וימצאו אשר יקראו בשם רב לא די שאין מוכיח אותם אבל יושבים במסיבה עם עוברי עבירה, ואין לאדם לישב בסעודה אלא א"כ יודע מי ישב עמו שלא יצטרף אל חבורת בוגדים, ואלו יושבים במסבה שהם עוברים עבירה ויש שעושה עצמו כשוגג ומוטעה ורואה ומעמם, ויש שאינו חושש כלל והוא לקבל אלפא חמרא שותה, ואומרים הלא איסור זה משום שגזרו עליו משום יין נסך שנתנסך לע"ז ואין הגוים יודעים בטיב נסך עתה לנסך לע"ז כי עינינו רואין שאין הגוים מנסכים לע"ז לכך יתן בכוס עינו ופורצים גדרות עולם. וכבר יחדנו הדבור הזה בדרשה אחת שדרשנו לרבים אולי יקחו מוסר עם לא בינות להודיע את פשעם ואת חטאתם באולי ישובו מן מדתם ויהיה חלקם עם צדיקי עולם. ויותר מזה נמצא בדורנו כי אם אחד בא להוכיח את אחד רחוק ממנו ומוכיחו במעשים אשר הם מגונים לאשר בשם ישראל נקרא והם חלול שמו ית' ויתעלה, אומרים בני עדתו הלא אנחנו כלם קדושים ובתוכנו ה' ותורתו אין לנו לשמוע ולקבל מוסר מאחר, ובשביל כך אין מוכיח ואין מייסר, לכן בשביל שמו הקדוש יתן הוא יתב' יראתו על פנינו שלא יתחלל בגוים שמו הגדול שנקרא עלינו עד יבא מורה צדק אשר הבטיחנו וכן יהי רצון במהרה בימינו, אמן: