נתיבות עולם/נתיב התוכחה/ב
בפרק כל כתבי (שבת דף קיט:) אמר רב עמרם בריה דר"ש בר אבא אמר ר' חנינא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זא"ז שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה. ופי' דבר זה כי כאשר היו מוכיחים זה את זה סוף סוף מצד התוכחה הוא סלוק הרע ולא חרבה ירושלים רק בשביל שלא היה שום תוכחה וכאלו היה הפקר כל המעשים מבלי מוכיח, ובודאי דבר זה הוא חורבן כאשר העולם הוא הפקר ולא היה יושר ואמת. ועוד כי אילו היה נמצא בהם תוכחה היה מורה זה על כח וחוזק של המוכיח לא כמו החנופה שיש בו הרכות בלבד, וכאשר היה בהם החוזק והכח לא היה גובר האויב עליהם כאשר יש להם כח, אך מפני שלא הוכיחו זה את זה נראה שאין בהם חוזק וכח לכך נתחייבו:
ובפרק שני דייני גזירות (כתובות דף קה:) אמר אביי האי צורבא מדרבנן דמרחמי ליה בני מאתיה לא משום דמעלי טפי רק משום דלא מוכח להו במילי דשמיא ע"כ. פי' כבר אמרנו כי הת"ח בעם הוא דומה כמו השכל בגוף, כי הגוף נקרא עיר כמו שאמרו (נדרים דף לב:) על הכתוב עיר קטנה ואנשים בה מעט כמו שהתבאר למעלה, והשכל בגוף מושל על הגוף ומורה להם את אשר יעשו, וא"א שיהיה אהבה וחיבור בין השכל והגוף כי השכל פועל בגוף ואין זה חיבור ואהבה כלל. ולפיכך האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מאתיה, אי אפשר שיהיה זה רק משום שאין עליו משפט השכל דלא מוכח להו במילי דשמיא ומזה הצד יש כאן חיבור ואהבה. ובאולי יקשה אם היו כלם צדיקים במאי הוא מוכיח להם, דבר זה אינו כי אי אפשר שיהיה האדם צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא, ויש לו לת"ח משפט השכל להנהיג ולהוכיח הדור הזה מבואר:
ובערכין (דף טז:) עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה בן עזאי אומר עד נזיפה, אמר רב נחמן בר יצחק שלשתן מקרא אחד דרשו שנאמר ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות וכתיב ויטל שאול את החנית להכותו מאן דאמר עד הכאה דכתיב להכותו מאן דאמר קללה דכתיב לבשתך ולבושת ערות אמך ולמאן דאמר עד נזיפה דכתיב ויחר. למאן דאמר עד נזיפה והכתיב הכאה וקללה שאני התם דאגב חביבות יתירה דהוה ביהונתן על דוד מסר נפשיה עליה. טעם מחלוקת שלהם יש לך להבין, כי ההכאה הוא אל הגוף ואין הפעולה כל כך, ומי שסובר עד קללה הקללה היא לנפש ודבר זה יותר בודאי כאשר הקללה היא דבוקה בנפש, ולמאן דאמר עד נזיפה הוא עוד יותר עד שמלבין פני המוכיח כי זהו נקרא נזיפה כאשר מבייש את פניו שהוא צלם אלקים, ודבר זה הוא יותר כאשר הדבר הזה מגיע אל צלם אלקים. והבן אלו ג' מדריגות הכאה קללה נזיפה, שהאחד הוא לגוף וכחות הגוף, והשני דבק בנפש, והשלישי הוא בצלם אלקים וכל אחד יותר מן הראשון. ולדברי כולם צריך האדם למסור עצמו על מדת תוכחה למאן דאמר עד הכאה שהוא לגופו, ולמ"ד עד קללה הוא שצריך למסור נפשו על זה, ולמ"ד עד נזיפה דבר זה הוא בטול הצלם שמקבל בושה בגללו והוא בטול האדם לגמרי, ודברים אלו מבוארים למי שיודע דברי חכמה:
בעי מיניה ר' יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה הי מינייהו עדיפא אמר ליה מי לא מודו דענוה לשמה עדיפא דאמר מר גדולה ענוה מכולן שלא לשמה נמי עדיפא דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, היכי דמי תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה כי הא דרב הונא וחייא בר רב הוו יתבי קמיה דשמואל אמר ליה חייא בר רב חזי מר דקא מצער לי רב הונא, קביל עליה דתו לא מצער ליה, בתר דנפק א"ל הכי והכי קא עביד אמר ליה אמאי לא אמרת לי באפיה א"ל חס לי דליכסף זרעיה דרב. נראה דכך הפירוש דחייא בר רב היה צועק לשמואל לחזי מר דקא מצער לי רב הונא ורב הונא שתיק והיה בעיני שמואל כאלו עשה שלא כהוגן והיה סובל רב הונא, ודבר זה ענוה שלא לשמה שעשה זה בשביל כבוד אביו ואם לא כן היה אומר לפני שמואל כך וכך עשה חייא בר רב, והיה דבר זה תוכחה אל חייא בר רב, והיה מקיים בעצמו מדת ענוה שלא לשמה יותר ממה שהיה מקיים מדת התוכחה, ואמר ח"ו דלכסיף זרעא דאבא דבר זה היה ענוה והוא ענוה שלא לשמה כדלעיל. ונראה מה שהיה שואל על אלו שניהם כי אלו שתי מדות הם הפוכים, כי הענוה מה שמשפיל עצמו ובודאי אדם כמו זה אינו מוכיח את אחר כי התוכחה הוא שמושל על אחר, ולכך היה שואל איזה מדה עדיפא שירגיל האדם עצמו בענוה אע"ג דבא למדה שלא יוכיח את חבירו, או עדיף תוכחה אף על גב שאין זה מרגיל עצמו בענוה:
ובפרק במה בהמה (שבת דף נד:) רב ורבי חנינא רבי יוחנן ורב חביבא מתנו בכולי סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל ר' יונתן כל שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו באנשי עירו נתפס על אנשי עירו בכל העולם נתפס על כל העולם כלו אמר רב פפה והני דבי ריש גלותא נתפסים על כולי עלמא. פירוש כל ישראל ערבים זה בזה בשביל שהם עם אחד, מה שלא תמצא בשום אומה שאינם עם אחד כמו שהם ישראל. ודומים לאדם אחד שאם יש מכה באחד מאבריו שכולם מרגישים בעבור שהם גוף אחד, וכן כאשר אחד מישראל עובר עבירה מרגישין בחטא זה כל ישראל שהם כמו אדם אחד כי הם עם א'. וכאשר יש בידו למחות אז נתפס על כל הדור שאז הוא דומה לאבר הראש כמו הלב, ואם אין אותו האבר פועל פעולתו והוא יוצא ממה שנברא לתת קיום אל שאר איברים, והרי כל המכשול תלוי בו במה שנברא אותו אבר לקיום הכל. ולפיכך כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס על עון אותו איש כיון שיש בידו למחות, שכן סידר הש"י שיהיה מקיים הכל וכאשר אינו עושה מקלקל הכל, וכמו שתמצא באדם ג"כ כי לפעמים מקבל אבר אחד קלקול ודבר זה גורם מכה וכאב לאבר הראשי וזה מבואר:
עוד שם אמר ליה רבי זירא לר' סימון לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא אמר ליה לא מקבלי מנאי אמר ליה אף על גב דלא מקבלי לוכחינהו מר דאמר רבי אחא ברבי חנינא מעולם לא יצאתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה דכתיב ויאמר ה' אלי עבור בתוך העיר והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות וגו' אמר לו הקב"ה לך ורשום על מצחם של צדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחן של רשעים תי"ו של דם כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו אמר לה הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים, אמרה לפניו רבש"ע היה בידם למחות ולא מיחו א"ל גלוי וידוע לפני שאם ימחו בהם לא יקבלו מהם, אמרה לפניו רבש"ע אם לפניך גלוי להם מי גלוי והיינו דכתיב זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו לא תגשו וממקדשי תחלו וכתיב ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית, תני רב יוסף אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי אלו בני אדם שקיימו את כל התורה כלה מאל"ף עד תי"ו ע"כ. פירוש המדה טובה שיצאה מפי הקב"ה, מפני שהם צדיקים מצד עצמם, וחזרה לרעה מפני שלא היו מוכיחים את אחרים והיה להם למחות ולא מיחו. והנה אף שהיו צדיקים מצד עצמם, חטא הרבים תלוי בם שלא מיחו באחרים כמו שאמרנו שמי שיש בידו למחות נתפס על כל הדור. ולכך חזרה המדה הטובה לרעה כי מנצח כח עונש הרבים שהיה לו למחות את זכות היחיד כי יותר גדול העונש הזה, ולפיכך מדה טובה חזרה לרעה כי העונש מצד אחרים מבטל המדה הטובה שהוא מצד עצמו. וכל זה כאשר מקבלים דברי תוכחה אבל אם אין מקבלין אמרו במסכת יבמות (דף סה:) א"ר אילעאי משום ר"א בן שמוע כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שלא נשמע, רבי אבא אומר חובה שנאמר על תוכח לץ פן ישנאך וגו'. פי' אם הדברים אינם נשמעים הוא מבזה דבר ה' שאמר להם דבר הש"י ואינם מקבלים, ודבר זה בזיון יותר לבזות התורה נגד העושים, ולפיכך כשם שמצוה לומר דבר הנשמע שהוא כבוד אל השם יתב' כך מצוה שלא לומר דבר הבלתי נשמע, שהוא כנגד כבוד שמים אם מדבר דבר הבלתי נשמע, ולרבי אבא חובה מפני שהוא מביא על עצמו רעה כאשר ישנא אותו וגורם רעה לעצמו: