נתיבות עולם/נתיב הענוה/ו
בפרק טבול יום (זבחים דף קב.) אמר ר"א אמר ר' חנינא בשעה שפוסקין גדולה לאדם פוסקין לו ולזרעו אחריו עד סוף כל הדורות שנאמר לא יגרע מצדיק עינו ואת מלכים לכסא ויושיבם לבטח ויגבהו ואם הגיס דעתו הקב"ה משפילו שנאמר ואם אסורים בזיקים ילכדו בחבלי עוני ע"כ. ומה שהקב"ה פוסק לו ולזרעו אחריו לדורות, כי הגדולה לאדם ענין עצמי כאלו היה איש אחר כאשר מקבל הגדולה ואין הגדולה דבר מקרה לאדם ולכך ראוי שיהיה בנו ג"כ כמותו, כמו השור יוליד שור אע"ג שאין שור שחור יוליד שור שחור מפני כי השחרות דבר במקרה ואינו נמשך המקרה אל התולדה אבל שור יוליד שור שהדבר שבעצם מוליד את דומה לו. ולפיכך הגדולה שהיא ג"כ דבר עצמי לאדם שהרי אצל שאול נאמר (שמואל א', י) ונהפכת לאיש אחר, ואינו דומה אל הנביא דלא נקרא הנבואה דבר עצמי כלל מה שהנבואה באה אל הנביא, אבל השררה אל אחד דבר עצמי ולפיכך פוסקין לו ולזרעו לדורותיו. וכן החכמה אע"ג שהאב ת"ח, אין צריך שיהיה הבן ת"ח מפני כי אין החכמה באדם דבר עצמי רק הנשיאות הוא דבר עצמי. וכבר בארנו דבר זה על פי המדרש שאמרו (ירוש' ביכורים פ"ג, ה"ג) שלשה מחולין להן עונותיהן הנושא אשה ונשיא וגר שנתגייר וכל אלו מפני שנהפכו לאיש אחר ואינם הראשונים, כי הגר שנתגייר הוא כמו קטן שנולד לגמרי, והנושא אשה מתחלה לא היה אדם כלל כמו שאמרו ז"ל (יבמות דף סג.) כל אדם שאין לו אשה אינו אדם והרי נהפך להיות אדם, ומאחר שנהפך לאדם מה שלא היה נחשב קודם לכך הש"י מוחל לו עונותיו הראשונים, ונשיא שעלה לגדולה מפני כי הנשיא נעשה לאיש אחר לגמרי כאשר נעשה נשיא. ותדע לך שכך הוא כי המלך נחשב ככל העם, ומתחלה היה אדם פרטי ועכשיו נחשב כמו הכל, וכך אמרו במדרש בפרשת חקת כתוב אחד אומר וישלח ישראל מלאכים, וכתוב אחד אומר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות ללמדך שנשיא הדור הוא ככל הדור שהנשיא הוא הכל. ומזה הטעם הגדולה והשררה לאדם דבר עצמי לאדם כאשר נחשב ככל העם ומתחלה נחשב אדם פרטי בלבד, ולפיכך כאשר הקב"ה פוסק גדולה לאדם פוסק לו ולזרעו ולדורותיו, כי הדבר שהוא בעצם מוליד דמותו. ואם הגיס דעתו כאלו לא היה עלול וכאלו אין עלה ח"ו ולכך הקב"ה משפילו כי כל הנבראים עלולים אצלו ולהודיעו שהוא עלול הקב"ה משפילו ודבר זה מבואר:
ובפ"ק דעירובין (דף יג:) ללמדך שכל המשפיל את עצמו הקב"ה מגביהו וכל המגביה את עצמו הקב"ה משפילו. וכל המחזיר אחר הגדולה הגדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן הגדולה הגדולה מחזרת עליו. וכל הדוחק את השעה השעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה השעה עומדת לו. וראוי לשאול למה הדבר זה יותר מכל שאר דברים בעולם. ופי' זה, כי האדם המתגאה הש"י משפילו כי הש"י הוא עלת הכל והאדם עלול מן הש"י וכאשר מגביה האדם עצמו עושה עצמו עלה וראוי שהש"י שהוא עלה בלבד משפיל אותו עד שהוא עלול, ואם האדם משפיל עצמו ומחזיק עצמו שהוא עלול גמור הש"י מגביה אותו, כי ראוי שיהיה העלול עם העלה כמו שהתבאר כי העלול יש לו חבור אל העלה. ואמר כל המחזיר אחר הגדולה הגדולה בורחת ממנו. ודבר זה כי עצם הכבוד הוא מזולתו, שאחרים נותנין לו כבוד כמו שבארנו זה באריכות בפרק בן זומא ע"ש, ולפיכך הרודף אחר הכבוד שיהיה מגיע הכבוד אליו על ידי עצמו הכבוד בורח ממנו שהרי אין הכבוד לאדם מעצמו רק מזולתו, ואם בורח מן הכבוד עד שאין הכבוד לגמרי ממנו זה שראוי אליו הכבוד שהוא מזולתו ולכך הכבוד רודף אחריו. ועוד כי רדיפת הכבוד הוא גאוה ובעל הגאוה מרוחק מן הכבוד, כי הכבוד ראוי אל הענוה דכתיב ושפל רוח יתמוך כבוד וכתיב ולפני כבוד ענוה. ואמר כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו, פי' דבר זה כי יש שעה וזמן מיוחד שעולה האדם אל הגדולה כמו שאמרו בכל מקום דקיימא ליה שעתא, וכאשר דוחק השעה ורוצה בגדולה ולא הגיע השעה והזמן, ודבר שאין הזמן מגיע והוא שלא בזמנו הוא נדחה, ודבר שנדחה הוא נדחה לגמרי כמו כל דבר שבא לדחות את אחר שאותו דבר שבא לדחות דוחה אותו לגמרי. וכל מי שנדחה מן השעה שהגיע הזמן אליו לקבל שררה והוא נדחה שאינו רוצה לקבל שררה השעה עומדת אליו, שבזה נדחה יותר ממה שראוי לכך השעה מקרב אותו, כי השעה שהיא מוכן אל הגדולה מקרבו לגמרי שהרי יש לו שעה וכאשר נדחה מפני השעה ורוצה לבטל אותו השעה הנה השעה עומדת לו שלא יהא בטול לשעה. וכך יש לפרש ג"כ כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, כי כל הדברים שהם חשיבות האדם כמו כל אלו שזכר וראוי לפי מעלתם שיהיו אלו דברים כאשר האדם מוכן להם, אם האדם רודף אחריהם ואין האדם מוכן להם הם נדחים לגמרי ממנו, כמו כל הדוחק השעה כאשר ירצה להגיע לו שלא בזמנו נדחה לגמרי, ואם בורח מן הכבוד אז הכבוד שהוא מוכן לו רודפת אחריו כי הוא ראוי על כל פנים אל הכבוד ובורח ממה שהוא מוכן לו, ולכך הכבוד מקרב אותו ביותר כמו שאמרנו אצל הדוחק השעה, וזהו הנכון וברור:
ובתוספתא בברכות (פ"ד) מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבים בבית שער של ר' אלעזר בן מתיא וחנינא עכינאי ושמעון בן עזאי ושמעון התימני היו עסוקים במה ששנה להם ר' טרפון אמר להן ר' עקיבא מפני מה זכה יהודה למלכות מפני שהודה בתמר הוסיפו הן מעצמם אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם להם לבדם נתנה הארץ אמר להם וכי נותנין שכר על העבירה אמרו לו אלא מפני מה זכה יהודה למלכות מפני שהציל את אחיו מן המיתה שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכתיב לכו ונמכרנו לישמעאלים אמר להם דיה להצלה שתכפר על המכירה אלא מפני מה זכה יהודה למלכות מפני הענוה שנאמר ועתה ישב נא עבדך וגו' אף שאול לא זכה למלכות אלא מפני הענוה שנאמר פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו שקל עבדו לו אבל שמואל אינו אומר כן אלא נטש אביך את דברי האתונות ודאג לכם לאמר מה אעשה לבני, וכשהוא ברח מן השררה מה הוא אומר וישאלו עוד בה' הבא עוד הלום איש ויאמר הנה הוא נחבא אל הכלים, אמר להם ולא ערב הוא וסופו של ערב לצאת ידי ערבותו אלא מפני מה זכה יהודה למלכות אמרו לו למדנו רבינו, אמר להן מפני שקדש שמו של הקב"ה שכשעלו שבטים ועמדו על הים זה אומר אני יורד כו' קפץ שבטו של יהודה וירד בתחלה וקדש שמו של הקב"ה ועל אותה השעה הוא אומר הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש וכן הוא אומר בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו קדש שמו של הקב"ה על הים לפיכך ישראל ממשלותיו ע"כ. פי' כי מי שסובר שזכה למלכות מפני שהודה בתמר, ור"ל כי יהודה הוא מיוחד בהודאה וכמו שמורה עליו שמו שנקרא יהודה על שם הודאה, ומי שמודה על דבר כמו שהודה יהודה בתמר ראוי למלכות כי הוא מלך על יצרו כאשר מודה על חטא שעשה. וכן דרשו (ויק"ר פ"ט) זובח תודה יכבדנני זה עכן שזבח יצרו והודה שנאמר ותן תודה וגו', ומי שזובח יצרו הוא מלך בודאי שאף יצר הרע אינו שולט בו והרי הוא מלך לגמרי כאשר מלך על יצרו ואין שולט בו יצר הרע דבר. והקשה כי הודאה זאת מפני שבא עבירה לידו והודה עליה ואין ראוי שיהיה לו מלכות בשביל העבירה, ולכך אמר מפני שהציל אחיו מן המיתה ודבר זה גורם המלכות כי המלכות זהו ענין המלך להציל העם מן העושקים ומן הבאים למלחמה עליהם, ומפני כך ראוי שיהי' זוכה למלכות. והקשה על זה כי דיה להצלה שתכפר על המכירה, ולפיכך אמר מפני הענוה כי המדה המיוחדת אל המלכות היא הענוה כמו שהתבאר לפני זה כי כל הבורח מן הגדולה הגדולה רודפת אחריו. והקשה על זה כי אין זה מורה על הענוה מפני שהערב מחויב עליו זה, ולכך סבר שזכה למלכות מפני שקדש שמו ברבים ולכך ראוי למלכות, כי בעל שם הוא ראוי למלך בפרט וכדכתיב ויצא שם דוד בכל הארצות ואין לך יותר שהוא בעל שם מן המלך, ולכך מי שהוא מקדש שמו ברבים ומגדיל שמו יתברך ברבים ראוי שיתן לו הש"י שם חשיבות בעולם ג"כ ודבר זה מבואר, ומ"מ בעל ענוה הוא שראוי ומוכן לגדולה כמו שהיה בשאול: