נתיבות המשפט/חידושים/ס
עתיד: ע"ל סקי"ב די"א דגם בדאקני אמרינן ט"ס ודוקא בדלא כתוב בו אחריות כלל אבל אם כתוב בו אחריות ולא דאקני אמרינן מה דלא כתוב לא קנה ומזה איירי המחבר כאן במ"ש דצריך לכתוב לו דאקני סמ"ע:
מהם: ואם בא לחזור קודם שב"ל עיין בסי' קי"ב דיש פלוגתא בזה והש"ך העלה דא"י לחזור בו:
לשעתו: פי' אפי' לא מכרו ממכר עולם ש"ך:
השוק: ואפילו בא אחר המכירה ליד הבע"ח מ"מ כבר זכה בו לוקח. ש"ך ואם לותה וניסת דקיי"ל בעל לוקח הוי מ"מ ליכא בהו תקנת השוק ש"ך. ואם מכר המטלטלין רק במעמד ג' דעת הרב אלשיך הביאו הש"ך סי' קכ"ו בסופו דלא שייך בי' תק"ה. והש"ך השיג עליו ובתומים הסכים דלית ביה תק"ה כיון דמעמד שלשתן רק תקנתא דרבנן ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ומתנ' שכ"מ בירושה שויא רבנן ואפילו מלוה על פה גובה ממנו ובע"ח מאוחר שקדם וגבה בע"ח מוקדם דאית ליה שיעבוד מאג"ק מוציא ממנו ואם הגבהו הלוה מעצמו בלי גביית ב"ד הוי כמו מכר ונתן:
בשטרות: הרשב"א בתשובה חולק וס"ל דשטרות לא משתעבדי באגב כלל. ויש עוד נ"מ אם מכר תחלה השט"ח באג"ק או בשאר קנין המועיל וחזר ומכרו לאחר הלוקח הראשון מוציא מהלוקח השני בחנם דלא שייך בשטרות תק"ה דלא שכיח:
חמש: הש"ך הביא כמה פוסקי' דס"ל דזה מיקרי קצוב הואיל והשני' קצובים. גם מ"ש הרמ"א או שלא נתן קצבה לשנים צ"ע דברשב"א מבואר להיפוך ע"ש:
נקטינן: ולא מצי למימר קים לי כהרמב"ם ודוקא לטרוף מבנ"ח אבל לטרוף ממשועבדים צ"ע ש"ך ועיין ביאורים סק"ב באיזו אופנים שגם הרמב"ם מודה אך לא נ"מ לדינא כיון דלא קיי"ל כהרמב"ם כלל:
פירות: ר"ל מזונות. ואפי' רוצה המתחייב לזונו על שלחנו יכול הלה לומר דוקא מעות סמ"ע דלא כהב"ש באה"ע סי' קיד וע"ב) (דחייב ליתן לו דמים כפי שומת המזונות הראוי לערך הניזון ואם חייב עצמו לתת מזונות לבתו או כלתו וילדה מחויב לתת לה כל ימי לידתה מאכלים הראויים לה כפי מנהג המקום ת' שבו"י:
הבית: פי' שרבים האוכלים אין מוציאין כ"כ כאילו כ"א אוכל בפ"ע ונותנין לזה לפ"ע מה שהיה מגיע להוצאתו אם הי' אוכל עמהם) (והשומא הוא כפי ערך המזונות הראוין להנותן) (וגם אין יכול לכופו על דמי' ויכול ליתן לו מזונות דוקא ואפי' כשהעיכוב הוא מכח המתחייב שנותן לו הכל מ"מ יכול ליתן לו פירות דהיינו מזונות ולא דמים ועיין ביאורים סק"ו:
מיהו אם אין: כגון שמרגיל קטטה הוא או ב"ב ויש בידו למחות ואינו מוחה והכל לפי ראות הדיינין אם המתחייב חייב בדבר:
בריא: דהואיל ולאו בתנאי ב"ד אכלה אין לה רפואה אפי' שאין לה קצבה) (וה"ה אם מחמת חולי א"צ רק למזונות מועטין צריך ליתן דמים כפי שומת מזונות בריא ועיין ביאורים סק"ז:
כ"ז שצריך: אפשר דה"ק דאם נדר לו בשעה שצריך כוונתו כ"ז שצריך ואם נדר לו בשעה שא"צ כוונתו לעולם סמ"ע:
א' מנדרו: ובסי' רי"ב פסק גבי ידור פ' בבית דנפטר בשעה א'. שאני הכא דגילה דעתו שהוא לשנה כיון שאמר או יתן ק' זהו' לשנה. וגם בסי' קסג דנפטר בשנה א' צ"ל דשם מיירי במס פרטי דומיא דמס גולגולת דאינו נגבה כ"א פ"א בשנה סמ"ע:
קצב היינו אם קצב סתם לזמן פטור מיורשים:
ואם קצב להיפך חייב לשלם ליורשים אלא שפטור מבעל' ש"ך) (ואם קצב הסך וגם הזמן כגון שהתחייב מאה זהובים לצורך מזונות של ה' שנים ומתה פטור מיורשים וע"ב:
אחריות: היינו סתם אחריות שכותבין בכל השטרות דהיינו אנא איקום. ואשפי זביני אילין והוא אינו מועיל כיון דמכירה אין כאן אף אחריות אין כאן אבל אם התחייב עצמו בפי' והעמידו בידו חייב דהחיוב חל על גופו ש"ך) (ובמוכר שדה גזולה דהיינו שגזלה ועשה בו חזקה ומכרה וקיבל אחריות המכר קיים בין הגזלן והלוקח ואין שום אחד יכול לחזור מהמכירה עד שיבוא הנגזל ויטרפנו וכיון דיש כאן מכר יש כאן אחריות לענין שבח ופירות אבל אם לא גזלה רק שהראה לו שדה שאינו שלו ומכרה דינו שוה למוכר דבר שלא ב"ל) (ולענין המעות אי הוי מלוה ע"פ או מלוה בשטר יש חיליק דאם הכיר בו לא הוי רק מלוה ע"פ ואם לא הכיר בו הלוקח שהוא דשלבל"ע הוי המעות מלוה בשטר) (והמוכר חייב באונסין על המעות אפילו בהכיר בו הלוקח וע' כ"ז בביאורים:
משכון: והרבה חולקין וס"ל דא"צ ליתן לו המשכון עד שיקיים דבריו ולכן צ"ע ש"ך:
חייב אם כתב הריני מחייב עצמי ליתן לך כך וכך חייב אף שהוא אינו מצוי ולא הוי קנין (אין דהחיוב) (מ"מ החיוב) חל תיכף על גופו סמ"ע) (ואם מת המתחייב קודם שבא לעולם היורשין פטורין אבל אם מתחייב עצמו במנה ותלה תנאו בדשלב"ל אע"פ שמת קודם שבא לעולם חייבים היורשים) (ואם אמר הריני מתחייב עצמי לקנות לך בית של פ' לא חל החיוב ואם אמר הריני מתחייב במנה אם לא אקנה בית של פ' ונעשה באופן המועיל דלית ביה משום אסמכתא כמבואר בסי' ר"ז חייב ואם אותו פ' רוצה בעד הבית תרקבא דדינרי אי הוה אונס עי' בריב"ש סי' ר"ן ועיין כ"ז בביאורים סק"י:
שקנו: ואפילו למאן דס"ל בסי' א' דמהני כשמתחייב עצמו באתם עידי' הכא לא מהני וע"ב:
התובע: ובסי' ר"ן פסק דעל היורשי' להביא ראיה שא"ה שטוען הנותן ברי ושם היורשין טוענין שמא ובסימן קי"ב סעיף ג' שכתב פלוגתא מיירי בקרקע דלא שייך כאן נמצא כאן היה והקרקע לא תזיז סמ"ע. והש"ך תי' דבסימן ר"ן מיירי שהמטלטלין בעין וכאן מיירי שהמטבע אינו בעין ול"ש לומר כאן נמצא וכאן היה ולבסוף מסיק שלא קיי"ל כהך דסימן ר"ן ועיין ביאורים ס"ק י"ד שחלקתי) (דבסימן ר"ן דמיירי במטלטלין דהיינו כלי הבית כמבואר בסימן רמ"ח סעיף י' דבהו שייך לומר כ"נ וכ"ה מעולם ומיירי שנתן לו הכל משא"כ הכא דלא נתן לו רק מאה זהובים לא שייך לומר כ"נ וכ"ה דמ"מ נאמן במיגו דאי בעי אמר שהיו לו עוד מאה זהובים ונאנסו ואפילו אם חייב עצמו גם באונסין לא מהני חזקת כ"נ כ"ה לשלם מביתו דדוקא כשמסופק במטלטלין אם הם שלו ליכא חזקת ממון מש"ה מועיל חזקת כ"נ כ"ה אבל נגד לשלם מביתו דאיכא חזקת ממון לא מהני חזקת כ"נ וכ"ה. ובסימן קי"ב מיירי בנכסים דהיינו חטי ושערי וסחורות כמבואר שם בסי' רמ"ח ובהו ל"ש כלל כ"נ כ"ה רק שם איכא חזקה אחרת כיון שהוחזקו כל הנכסים בחזקת מקבל מתנה מש"ה כל מה שנמצא מחזיקים בחזקת מקבל מתנה ובחזקה זו פליגי הפוסקים בסי' קי"ב מש"ה בא"ה סי' ק"ח דמיירי שנתן רק חלק מנכסיו כ"ע מודים דעל מקבל מתנה להביא ראיה וע' כ"ז בביאורים אמנם הרמ"א מסיק דמאחר שכתוב לשון נתתי אמרי' דודאי נתן באופן המועיל) (אכן כשהמקבל מודה שלא הקנה לו מקודם באופן המועיל לא מהני לשון נתתי וא"נ לטעון שהיו ברשותו במיגו דהיה באופן המועיל דהוי מיגו להוציא) (ואם כתוב בשטר ב' לשונות דהיינו ל' נתתי ול' אני נותן אזלינן בתר בתרא וע"ב:
בקנין: לאו דעש' קנין בפ"ע דבכה"ג אפי' מכר גוף השד' נקנה אלא מיירי בשטר קנין דהיינו שכ' בשטר שדה ממושכן לך ולאפוקי שטר ראיה דבמכר כה"ג אינו קונה עד שיתן ג"כ דמי הקנין (כ"א) (אם לא) במוכר שדיהו מפני רעתה כמ"ש הט"ו בסי' ק"צ מ"מ במשכונא זכה סמ"ע. וע"ב) (ואם החוב עולה כנגד דמי כל השדה דאפי' מכר גוף השדה קנה:
ראובן הוציא: והש"ך כתב ומסתבר דלא מהני אודיתא במכירת שט"ח וסיים בצ"ע) (וע"ב דדוקא במוחזקין שהמעות אינן שלו והודאתו בשקר לא מהני הודאתו לקנות בו אבל כשהב"ד מסופקים אולי הודאתו הוא באמת מהני ההודא' אף לענין שא"י למחול:
כופין את שמעון: והש"ך חולק וס"ל כיון שהשטר נכתב על שמו א"נ ובאמת מסיק דהעיקר כש"ע (וד"ע) (ובעה"ת) וע"ב) (דאפי' ידוע שהודאתו בשקר) (ואם הוא חב לאחרים וא"נ צריך להחזיר אף גוף השט"ח) (ואם א"א להוציא מידו השט"ח מ"מ חייב הלוה לשלם ועיין ביאורים. וכשחב לאחרים דא"נ אפי') (יש לו מיגו דאי בעי קלתיה לשט"ח דאין אומרים מיגו מגברא לגברא וע"ב:
למחול: אף דבמוכר שט"ח יכול למחול שא"ה שמודה שמעולם לא הי' שלו סמ"ע:
אין כופין: וצריך ליתן טעם לדבר דאל"כ כופין אותו על מדת סדום ש"ך. ואם טוען מאחר שכתבת על שמי זכיתי בו אין ממש בדבריו הואיל וצוה שיתנו השטר לידו טור. וזהו דוקא בשטר הלוא') (אבל בשטר מקח הדין כך אם בשעת נתינת הכסף דמי המכר אמר שקונ' אותו בשם חבירו זכה חבירו ואם קנה סתם ואח"כ צוה לכתוב השטר ע"ש חבירו דינו כמו בשטר הלוא' דאם צוה ליתן השטר ליד חבירו זכה חבירו ואם ציוה ליתן לידו לא זכה חבירו. והא דנאמן ראובן על שטר שהוא תח"י ונכתב ע"ש שמעון שהוא שלו רק שנכתב ע"ש שמעון לאיז' טעם דוקא כשיש עדים שהלו' מעותיו. אכן אם הלוה מודה אינו נאמן אם איתחזיק השטר בב"ד וע"ב:
לעדים: וה"ה אם אמר כן ללוה סמ"ע) (ובסיפא כשאמר שטר אחר תכתבי לי דכופין אותו היינו דמשמתין אותו לקיים צווי ב"ד שיצווה לעדים לכתוב) (ואז כותבין השטר מזמן שני אבל העדים עצמם אי הב"ד אין להם לכתוב וע"ב) (ובמכר בסי' קפ"ד אין צריך רק להודיע שקנה לעצמו וא"צ להתנות בכתיבת שטר אחר וע"ב:
הקהל: דוקא במקום שהמנהג הי' לכתוב שטר הכנסתם ע"ש היחיד אבל בלא"ה נאמן לטעון שלא להשביע כתבתי סמ"ע. והש"ך חולק דאפי' במקום שאין מנהג א"י לטעון שלא להשביע דאין דרך היחיד לכתוב ע"ש הקהל:
שמעון: ) (והיינו כשאומר תנו השטר לידי דאז אף שבא השטר אח"כ ליד לוי לא זכה לוי אבל אם אמר תנו ליד לוי ועיין ביאורים זכה לוי:
כלום: שהאב יכול למנות עצמו אפוטרופוס על בנו וע"ל סקכ"ג אימת זכו בניו הקטנים בהקרקע הנכתב על שמם:
האשה: היינו באינה נותנת ונושאת בתוך הבית סמ"ע. והש"ך כ' דמיירי אפי' בנו"נ ומיירי שכתב בעצמו השטרות על שמם וע' בסי' ס"ב ושם יבואר: